הדפס עמוד זה
חמישי, 12 מרס 2020 20:40

קורונה: מי יפצה אותנו? איפה האחריות של המדינה?

"אוקי. אתם, שמקדשים את חופש הפרט ושוללים את התערבות המדינה בחיי הפרט ובכלכלה – אז הנה הוכחה ניצחת לנחיצות התערבות המדינה בהגבלת חופש הפרט".

2544

"אוקי. אתם, שמקדשים את חופש הפרט ושוללים את התערבות המדינה בחיי הפרט ובכלכלה – אז הנה הוכחה ניצחת לנחיצות התערבות המדינה בהגבלת חופש הפרט". זו תמצית מייל שקיבלנו. משבר הקורונה הוא הזדמנות להבהרת הסוגיה לאוהדי רעיון מדינת החופש. מה בכל זאת תפקיד המדינה?

לאדם מוסרי אין זכות להחרים מקניינו של אדם אחר, מדובר בתוקפנות, בכפייה – ובלשון החוק המעשה מוגדר כשוד או כגנבה. כך גם צריך לראות כל פעולה של קבוצת אזרחים שמצליחה באמצעות לחץ פוליטי להעביר לכיסה כסף של אחרים בעזרת המערכת הדמוקרטית. שוד חוקי.

במציאות, במסגרת "מדינת הרווחה" מתחרות קבוצות לחץ על "הזכות" לכפות באמצעות המדינה על כלל האזרחים לממן את צורכיהם כי "מגיע להם". הנימוקים ידועים ומקובלים: "אנחנו קשישים", "אנחנו יצואנים", "מגיע לי טיפולי הפרייה", "אנחנו חברת אל על שבמצוקה".

רוב הציבור מסכים עם "מטרות" אלה, אבל מתקשה להבחין שמימושן מתבצע באמצעות פעולה לא-מוסרית. גביית מיסים היא החרמת קניין פרטי על ידי המדינה ולכן אינה מוסרית. במודל "האידיאלי" אנחנו שוללים עקרונית גביית מיסים לצורך ביצוע העברות לקבוצות שונות באוכלוסייה, קבוצות ה"מגיע לי".

מודל מדינת החופש רואה את האדם כבעל זכויות טבעיות לחייו, לחופש, ולקניינו. ההצדקה לקיומה של מדינה היא ההגנה על זכויותיו הטבעיות של הפרט. הגנה מפני אויב מבחוץ ופושע מהשכונה. אין מנוס מגביית מיסים למימון שירותים אלה של המדינה, אפשר להתווכח על טכניקות גביית המס.

שירותים אלה, שכדי ליהנות מהם נדרשת התארגנות חברתית במסגרת "מדינה" נקראים "מוצר ציבורי". מוצר שאין דרך מעשית למנוע מאנשים להשתמש בו או ליהנות ממנו גם אם יסרבו לשלם עבורו. התנאי הנוסף: שימוש במוצר על ידי אדם אחד אינו מפחית את הכמות הזמינה מאותו מוצר לאנשים אחרים.

הגנה על הפרט באמצעות צבא ומשטרה היא "מוצר ציבורי". קשה לגבות עבורו תשלום ישיר ולשלול את שירותי ההגנה שהצבא מספק מאזרח שמסרב לשלם מיסים. לכן, צריך לשלם מיסים כדי לממן גופי הגנה קולקטיבים, משותפים לכלל האזרחים.

צבא, משטרה ובתי משפט הם רק חלק מאותם "מוצרים ציבוריים" שמתפקידה של המדינה לספק לאזרח. ישנן דוגמאות נוספות, אפילו תאורת רחובות בלילה. אי אפשר לשלול את ההנאה מהמדרכה המוארת מסרבן מיסים. לא שילמת את המס לעירייה – נחשיך את המדרכה בדיוק היכן שתלך. כדי לספק "מוצרים ציבוריים" צריך מדינה, וצריך בכל זאת לגבות מיסים, אבל רק לאותם צרכים.

בלימת מגיפה היא "מוצר ציבורי"

טיפול רפואי במחלה הוא עניין פרטי. אדם חולה רשאי לקנות שירותים ישירות מרופא או מחברת ביטוח רפואית (כגון קופת חולים), או לטפל במחלה בעצמו. מי שלא טרח וביטח את עצמו לא זכאי מוסרית לדרוש מאחרים לשלם עבור הטיפול הרפואי שלו. ייתכן שיזדקק לסיוע ממוסד פילנטרופי או ממכריו.

מגיפה היא כבר "סיפור אחר". נגיף הקורונה ושותפיו הם דוגמה לאויב חיצוני שהפרט לרוב לא יכול להתמודד עם התפשטותו בכוחות עצמו. מדינה שמנסה לבלום התפרצות מגיפה לא יכולה להגביל את הבלימה רק לאנשים ששילמו מיסים ולאפשר לנגיף לתקוף רק את סרבני התשלום. לכן אין מנוס מלממן מניעת מגיפות ובלימתן אלא באמצעות מיסים על כל הציבור. אחד מתפקידי מדינת חופש מוסרית. אבל, אין בכך להכשיר השלכות אחרות של המגיפה – פיצוי קורבנות מגיפה על ידי משלם המיסים. זו אחריותו של הפרט (או של חברה עסקית) כלפי עצמו ומשפחתו. לימי סגריר כאלה נועדו חסכונות, חברות ביטוח, פילנטרופיה, סולידריות ועזרה הדדית מרצון.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה באתר

עודכן לאחרונה ב חמישי, 12 מרס 2020 20:53

פריטים קשורים