הדפס עמוד זה
ראשון, 23 אוגוסט 2020 04:13

שתי גדות לנחל האסי, זו שלנו זו גם כן – הקונפליקט האידיאולוגי של הקיבוץ

אז למי שייך נחל האסי? קיבוץ ניר דוד הוא דוגמית לתסביך הסתירות הנפשי-אידיאולוגי של הקיבוצים ובייחוד קיבוצי "השומר הצעיר". לחיות בשקר. 

2566 1

2566 2

2566 3

תעתועי ההיסטוריה הציונית

קרקעות בעמק בית שאן הן דוגמית מייצגת למדי של השתלשלות הבעלות על הקרקעות בארץ ישראל. קיבוץ ניר דוד הוא דוגמית לתסביך הסתירות הנפשי-אידיאולוגי של הקיבוצים ובייחוד קיבוצי "השומר הצעיר". לחיות בשקר.

קניית קרקעות להקמת ישות מדינית – תופעה חסרת תקדים בתולדות האנושות

במהלך המאה ה-19 הייתה באזור התיישבות דלילה של מעט פלאחים (איכרים) ערביים ובעיקר בדואים שוכני אוהלים רועי צאן. חמולות בדואים ("שבטים") נדדו עם אוהליהם בכל המרחב בעקבות העשב. שהות הבדואים במקום אחד הוגבלה על ידי כמות העשב הזמין שנותר לצאן באותו אזור – המרעה מכלה את העשב. בעמק בית שאן (וגם באזורים אחרים בארץ ישראל) הייתה מגבלה עונתית נוספת, צרה צרורה – המלריה והיתושים חיסלו משפחות שלמות, גם אצל ראשוני המתיישבים היהודים. עמקי הצפון הביצתיים הוצפו מחדש מידי שנה עם תחילת החורף, והבדואים נדדו להרים מפחד המלריה.

ברבע האחרון של המאה ה-19 התרוקן האזור כמעט מכל תושביו, פחות בגלל המלריה, ובעיקר עקב פשיטות ביזה של כנופיות מעבר הירדן. עקב הביזה והמלריה חדלו תושבי הקבע המועטים באזור לשלם את מסיהם למושל העות'מאני הטורקי (החל משנת 1870).

חקירה שבצעה הממשלה הטורקית העלתה כי חלק מהקרקעות שומם, בחלקן החל עיבוד מחדש על ידי פלאחים חדשים שבעת הבדיקה שהו במקום שנים ספורות בלבד (1-6). בעקבות הדו"ח הוכרזו הקרקעות על ידי הטורקים כאדמות ג'יפתליק (סוג של קרקעות מדינה בבעלות הסולטן) והפלאחים הפכו לאריסים שמעבדים חלק מהקרקעות בחסות הסולטן עבדול חמיד. האריסים חויבו במס ובנוסף גם בתשלום מעשר מהיבול כ"דמי אריסות". השתלשלות העניינים מופיעה בדו"ח של הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי. הדו"ח נשלח למשרד המושבות בלונדון בשנת 1920. כך "ירש" שלטון המנדט הבריטי כ- 400 אלף דונם בעמק בית שאן, קרקעות שהיו לפני מלחמת העולם בבעלות השלטון הטורקי.

לפי סקר בריטי משנת 1922 התגוררו בעמק בית שאן כ- 9,000 נפשות (כ- 2,600 משפחות כולל בדואים). במהלך שנים אלה פרצו בארץ מאורעות 1920-21 (בהם נרצחו גם יוסף טרומפלדור וחבריו בתל חי). הבריטים, מושלי הארץ החדשים, ניסו לפייס "ערבים זועמים" ובין היתר הגיעו להסכם חלוקת קרקעות-מדינה בעמק בית שאן בין "המחזיקים בקרקע" (סוף 1921). החלוקה במחיר סמלי התבצעה למרות מחאות ראשי התנועה הציונית ובראשם חיים וייצמן שדרשו את יישום סעיף 6 למנדט הבריטי שהבטיח קרקעות-מדינה גם להתיישבות יהודית.

הג'נטלמנים מלונדון היו מנותקים מאורחות החיים במזרח התיכון וקרקעות עמק בית שאן "התגלגלו" כמובן לידיהם של שייח'ים ומוכתארים שחלקם הגדול אפילו לא התגוררו בארץ ישראל. ראשי החמולות העשירות "הוכיחו" לבריטים כי הם זכאים לקרקעות. הפלאחים האריסים שעיבדו קרקעות "שוכנעו" לתמוך בעדותם של השייח'ים.

השייח'ים, בעלי הקרקעות החדשים, הציעו את הקרקעות למכירה לכל המרבה המחיר וזכו ל"אקזיט" מהיר. בשנת 1929 החלו מוסדות יהודים לרכוש קרקעות בעמק בית שאן מהשייח'ים "בעלי הקרקע" ומראשי השבטים הבדואים ("שבט" מנה בדרך כלל פחות מ-30 אוהלים). שבטים בדואים שמכרו קרקעות ליהודים עברו לעבר הירדן המזרחי אל הממלכה החדשה שנוסדה באותן שנים, יש מאין, על ידי הבריטים (ירדן של היום). שליטי ה"ממלכה" אפילו לא היו ילידי המקום, המשפחה ההאשמית היגרה מהחוף המערבי של חצי האי ערב (סעודיה של היום).

2566 4

השייח'ים ש"קנו" את הקרקעות במסגרת ההסכם עם הבריטים ב-1922 לא התכוונו לעמוד בהסכם הקניה עליו חתמו ולרוב לא שילמו לממשלה הבריטית עבור הקרקע. לעומת זאת, כאשר השייח'ים מכרו קרקעות ליהודים, דרשה הממשלה הבריטית, כתנאי לאישור המכירה, שהיהודים ישלמו גם את החוב של הערבים לממשלה (בתוספת ריבית פיגורים). כך היה, ועד 1936 כבר היו בבעלות יהודית כ- 25,000 דונם מאדמות עמק בית שאן. היהודים קנו בעיקר קרקעות שנחשבו ל"גרועות", ביניהן קרקעות ביצה שעליהן נבנה קיבוץ ניר דוד (תל עמל בשמו המקורי).

התנועה הציונית הייתה עד להכרזת המדינה תנועה לאומית יוצאת דופן במוסריותה בהיסטוריה האנושית. איך התגבשה בעולם בעלות על קרקע? בדרך של קביעת עובדות – התיישבות ועיבוד קרקע באזורים שוממים והגנה מוצלחת מהשתלטות אחרים. אך הדרך העיקרית ליצירת זכות בעלות הייתה כיבוש בכוח – שחיטה או גרוש התושבים הקודמים. רק יהודים, מראשית התחיה הציונית ועד לקום המדינה, קנו קרקעות בכסף מלא לצרכי התיישבות לאומית. תופעה אנושית יוצאת דופן, "מוזרה".

חברי קיבוץ ניר דוד מתנועת השומר הצעיר התארגנו לעליה לקרקע ("גרעין" התיישבות במונחים של אז). כבר בשנת 1934 עלתה קבוצת חלוץ של כ-5 חברים לחרוש קרקעות, בהצלחה חלקית מאד. הקיבוץ נוסד רשמית בשנת 1936.

תנועת "השומר הצעיר" הייתה האגף השמאלי-הקיצוני של תנועת העבודה בארץ ישראל. מדובר בתנועה קומוניסטית לכל דבר (פרט לנושא הציונות). האידיאולוגיה הייתה זהה לזו של המפלגה הקומוניסטית ברוסיה, והיא תמכה ללא סייג (פרט לעניין הציונות) בברית המועצות ובמשטרו של סטאלין ברוסיה. "סטאלין אבינו, רוסיה אמנו" – לא הייתה רק סיסמה, אלא אמונה עמוקה בצדקת הדרך. התנועה התנגדה כמובן לרכוש פרטי (כל הרכוש בבעלות "העם"). הדרך הבלעדית להגשמת הציונות, לדעתם, הייתה הקמת קיבוצים. החזון הרחוק היה הקמת מדינה יהודית-קומוניסטית. היו ביניהם שגרסו שאם הצבא הרוסי יפלוש לארץ ישראל יש לקבלו בפרחים. כאלה היו מקימי קיבוץ ניר דוד.

הקיבוץ – חיים בצל קונפליקט נפשי ואידיאולוגי

כבר מראשית הדרך נוצרה סתירה בין התנהלותם לבין אמונתם היוקדת, חיים בצלו של שקר עצמי. אמונה אידיאולוגית לוהטת בהנדסה חברתית של אנשים, מול התנהגות הפוכה בפועל: הקומוניסטים האדוקים של קיבוצי "השומר הצעיר" רכשו את קרקעות הקיבוץ בתרומות של גדולי הקפיטליסטים היהודים בעולם. ראשוני הקיבוץ אף הרחיקו לדרום אפריקה כדי לגייס אישית תרומות נוספות מעשירי הפדרציה הציונית בדרום אפריקה, סוחרי יהלומים ובעלי חוות – כדי שהסוציאליסטים לא ירעבו, בכל זאת צריך סיוע של קפיטליסטים...

לפני קום המדינה מומן הסוציאליזם של הקיבוץ באמצעות תרומות של קפיטליסטים מוצלחים. אחרי קום המדינה שונתה השיטה תחת שלטון מפא"י – מעכשיו, כבר לא תרומות מטוב ליבם של תורמים. הקיבוצים, שמידי מספר שנים התדרדרו כלכלית אל סף פשיטת רגל, "חולצו" מעתה באמצעות כפיית מיסים (על ידי המדינה) על יתר האזרחים. כך וגם כך, מודל "החילוץ המתמשך" של הקיבוצים מפשיטות רגל פעל בהצלחה משנות ה-20 עד לשנות ה-80.

עקב עליית הליכוד לשלטון (1977) צומצמה בהדרגה הזרמת כספי מדינה לקיבוצים עד לפשיטת רגל סופית של התנועה הקיבוצית – "תספורת חובות" של כ- 19 מיליארד שקלים (במחירי 2007). היקף החוב האמיתי חסוי ושמור במגרות מטה "הסדר הקיבוצים" בתל אביב. היקף הזרמת כספי משלם המיסים לקיבוצים מאז קום המדינה טרם נחקר.

קיבוץ ניר דוד נהנה מהיקף מחיקות החוב הגדול ביותר יחד עם הקיבוצים אפיקים, שדות ים וסאסא (כנראה למעלה מ-100 מיליון שקלים לכל קיבוץ). כיום, כולם קיבוצים תעשייתיים, מצליחים ומבוססים – בזכות יישום עקרונות "קפיטליסטים".

הקונפליקט וחיי השקר האידיאולוגי של קיבוץ ניר דוד לא נבע רק מדרך מימון הקיבוץ. חברי "השומר הצעיר" נשאו את הדגל המרקסיסטי של "אחוות עמים". הקומוניסטים היהודים כנראה היו היחידים שבאמת האמינו למצג שווא זה. גם הקומוניסטים הרוסים צידדו ב"אחוות עמים" ובתנאי שישכנו לבטח תחת המגף הרוסי ובחסות הטנקים של הצבא האדום...

בצמוד לקיבוץ ניר דוד שכן הכפר הערבי א-סאח'נה, 580 תושבים (על פי אתר ה"נכבה"). במלחמת השחרור (1948) גורשו או ברחו תושבי הכפר לעבר הירדן – עשרות בתי הכפר (אולי "חושות") נהרסו ונכתשו לעפר. קרקעות הכפר סופחו לניר דוד ללא היסוס אידיאולוגי, "אחוות העמים" לה הטיפו – נשכחה.

הנפש האידיאולוגית של הקיבוצניקים נותרה חצויה גם היום. כלפי חוץ הם נושאי "הדגל החברתי" המובהק (המונח המודרני לסוציאליזם) – 83% מחברי ניר דוד הצביעו בבחירות לכנסת ה-20 למפלגות השמאל עבודה-מרץ. סוציאליסטים של כורסה, כל עוד לאידיאולוגיה אין השלכות על רכושם הפרטי – שתי גדות לנחל האסי.

2566 5

הדרך ליישור הסתירה

במסגרת מערכת המוסר המקובלת היום (סוציאל-דמוקרטיה), הפתרון לשאלת הבעלות על נחל האסי הוא כוחני בלבד. המפגינים ה"חברתיים" טוענים: "שתי גדות נחל האסי הן רכוש ציבורי, גם לנו זכות לטבול במי הנחל". אחרים מוסיפים: "עד עכשיו נהניתם על חשבוננו, הצדק ההיסטורי מחייב שתעמידו את הנחל לרשותנו, גם החוק לצידנו". צדק חלוקתי.

חברי הקיבוץ טוענים שהם התיישבו על גדות נחל האסי עוד לפני קום המדינה וחוקיה (חוק המים 1959). הקיבוץ הוא שהפך את הביצה שנבעה ממעיינות הסחנה לנחל צר וארוך. הקיבוץ תיחם את גדות הנחל בדפנות בטון, ניקז אליו את מי הביצה, שומר על ניקיונו ומטפח את הטבע שסביבו. הנחל הנוכחי הוא למעשה תעלת מים מלאכותית שנבנתה ממש בחצר הפרטית של בתי הקיבוץ. תרצו, בריכת שחיה פרטית באורך של כ- 2,000 מטרים בה נקווים מים ממעיינות הסחנה, עודפי המים מוזרמים לברכות הדגים שמעבר לכביש (הקיבוץ כנראה לא משלם שקל עבור המים). התעלה המדהימה של היום, דמוית נחל בצבע טורקיז, כלל אינה "משאב הטבע" שהיה ואיננו עוד.

מי ינצח בוויכוח הנוכחי? מי שיצליח להפעיל יותר כוח ואלימות. בין אם אלימות פיזית, או בין אם אלימות פוליטית (לחצים ולובי "דמוקרטים"). קרוב לוודאי שהפתרון יגיע לבסוף מפסק דין אקראי (לפי נטיית ליבם של רוב השופטים) בבית המשפט העליון.

אז מה היה לנו על אדמות קיבוץ ניר דוד? דורות של קרקע שוממה וחרבה מאז סוף שלטון רומא, התיישבות ערבית דלילה וזמנית, בעלות של הסולטן הטורקי, בעלות של המנדט הבריטי, ושוב לתקופה קצרה אפנדים ערבים. ובפרק האחרון – 90 שנים של בעלות יהודית – "החנונים", היחידים שקנו אדמה בכסף ולרוב –במחיר כפול ומשולש. בעלי הבית היחידים, מאז התקופה הרומאית, שהפכו את המקום לגן פורח.

במדינה סוציאליסטית שבה עשרות סקטורים מקורבים קיבלו מתנות מהמדינה אין דרך להחזיר את הגלגל אחורה. המתיישבים החקלאיים (קיבוצים ומושבים) קיבלו קרקעות חינם, תעשיינים קיבלו מפעלים חינם, משפחות אצולה קיבלו זיכיונות ייצור, שיווק ויבוא בלעדיים, קואופרטיבים לתחבורה קיבלו מונופולים, מלונאים זכו לבתי-מלון במתנה וקבוצות שכירים חזקות זכו לזכויות-עושק בחסות החוק. הרשימה ארוכה.

אין דרך מעשית לחשב כמה ומי קיבל. הטענות של גופים כמו הקשת המזרחית נגד ה"מתנות" לקיבוצים ולמושבים צריכות להיות מופנות נגד משטר החלוקה הסוציאליסטי ששלט ושולט במדינה. משטר שהם רוצים להנציח ורק להטות אותו לכיוון אחר – "צדק חלוקתי".

את קרקעות המדינה צריך להפריט. אין זה מתפקידה של מדינה להיות בעלת קרקע אלא אם החלקה המסוימת נועדה לשרות ציבורי מובהק (כביש, מדרכה, גינה, מחנה צבאי וכדומה). חשיבות ההפרטה כה גדולה שהיא גוברת על הוויכוח כמה "מגיע" לקיבוצים ולמושבים. צריך להגיע לפשרה מהירה ושרירותית ולהפריט.

נובע מכך שכל החלטה כיצד לחלק את הקרקעות שבבעלות אף אחד ("המדינה") תהיה שרירותית. ברור שמי שכבר גר בדירה או בית על אדמת-מדינה – זו תהיה לקניינו הפרטי. אין בנמצא פתרון "צודק".

הקיבוצים צריכים להפוך מחוכרי הקרקע לבעלי הקרקע. מעיינות הסחנה צריכים להיות בבעלות פרטית כמו גם שמורות טבע אחרות, כך הן יהפכו לפנינות-חמד כמו נחל האסי. הקיבוץ ישלם עבור המים או ירכוש מים מספק מתחרה (מבעלי הזיכיון על מי הכינרת, או ממפעל התפלת מי ים), אם מי גשמים לא יספיקו.

במסגרת הפרטת הקרקעות, נחל האסי צריך להפוך לרכוש פרטי של הקיבוץ בתוקף עיקרון "קיבוע הבית" (Homestead) – קניין על קרקע ללא בעלים מתקבע לאחר שנים רבות של שימוש וניצול מועיל (כגון עיבוד חקלאי).

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

עודכן לאחרונה ב ראשון, 23 אוגוסט 2020 05:17

פריטים קשורים