לפי התכנית שאושרה בקריאה ראשונה ותיושם ב-2025, כל רכב שנכנס ויוצא מתל אביב (ו"טבעות" גוש דן) בשעות מסוימות ישלם סכום קבוע כ"אגרת גודש". נסיעה מראש העין לתל אביב וחזרה ברכב פרטי עלולה לעלות כ-37 ₪, לא סופי. יהיו לכך השלכות כגון זינוק "מפתיע" במספר "הנכים" בעלי רכב פטור מאגרה, צפויה תרומה נוספת לביקוש ולהתייקרות דירות בת"א, העמסת העלות על המעסיקים תתרום ליוקר המחיה בישראל (עובדים ידרשו "החזר אגרת גודש"), עובדי המגזר הציבורי יזכו ל"תוספת גודש" שתגולגל אל משלם המיסים – סמכו על וועדי העובדים, ועוד. לא נרחיב בהשלכות המעשיות, אלא בהיבט העקרוני של אגרת הגודש.

                                                                                                                                                          לכתבה המלאה בדה-מרקר 

 אגרת גודש היא חלק מ"משפחה" של מיסים שמטרתם לשנות התנהגות לגיטימית של אדם. כלומר, לשנות התנהגות שלא פגעה בזכויות הטבעיות של אדם אחר לחייו, לגופו (אלימות), לרכושו.

אגרת גודש היא גם מס נוסף על האזרח. "מס ברירה" – מהמיסים שאפשר להימנע מלשלם – תחולתו של "מס ברירה" תלויה בהתנהגותו או באורח חייו של הנישום. ככל שהאזרח יתנהל כפי שהמדינה החליטה – הוא יהיה פטור מהמס. אם יעדיף התנהלות שונה מזו שהשלטון החליט כ"ראויה" – המס יחול עליו.

מדובר במשפחה של מיסי "חטאים קטנים" (Sin tax) איתם נמנים מיסים על סיגריות, אלכוהול, משקאות עשירים בסוכר ואולי עוד. רוצים להימנע מהמס? אל תעשנו, אל תיסעו לת"א בבוקר, אל תשתו אלכוהול, אל תחטאו בפחית קולה או בשימוש בכוס חד-פעמית. יש מדינות שאוסרות בכוח (החוק) מכירת קשי שתיה, מכירת שקיות ניילון, ובקרוב אפילו מס על "בשר אדום".

פוליטיקאים קובעים שהתנהלות אנושית מסוימת היא "חטא", לרוב בתמיכה ציבורית, וכך נפגעות זכויות טבעיות של הפרט. כל שצריך הם אקטיביסטים, אינטלקטואלים (כך זה מתחיל...) ולוביסטים שישכנעו לאורך מספיק זמן, קבוצה גדולה בציבור ששתיית משקה אלכוהולי (לדוגמה) מנוגדת ל"טובת הכלל".

הריאיון המלא בכלכליסט עם אינטלקטואל שמצדד באידיאולוגיית המדינה הכוחנית.

כפייה

התנהלות לגיטימית של אנשים במדינת חופש מאופיינת בהסכמה כי האדם חופשי לפעול למיצוי אושרו והעדפותיו, אך אינו רשאי לפגוע פיזית בגופו וברכושו של אחר. זכות קניין עוברת מיד ליד רק בהסכמה הדדית בין הצדדים (ייצור, מתנה, ירושה, קניה). גם המדינה כפופה לחוק טבעי זה ותפקידה להגן על הפרט מפורעי חוקים אלה.

כאשר מדינה מחליטה על "תיקון" של "חטאים קטנים" (בעיני המדינה), על שינוי התנהלות יום-יומית לגיטימית של אנשים – קשה להימנע מהפעלת כפיה על האזרחים. האכיפה חייבת להיות כוחנית – אחרת, אזרח "סורר" עלול חלילה, משיקולי נוחות והעדפות – להמשיך ולהשתמש בשקית ניילון בסופרמרקט אם השלטון לא יטיל עליו קנס של 10 אגורות לשקית...

מרגע שרוב פוליטי אימץ את הרעיון, קיימות שתי דרכים עיקריות לאכוף את השינוי "הרצוי" בהתנהגות הפרט. האחת – בכוח פיזי כפי שנעשה בארה"ב במסגרת "חוקי היובש" (ראו גם קישור מורחב באנגלית) בשנות ה-20 של המאה הקודמת – כלומר, פשיטות של משטרה וענישה; הדרך השנייה לאכיפת שינוי התנהגות – מיסוי גבוה דיו כדי שהאזרח ייאלץ "להתיישר" לפי הוראות השלטון. שינוי הרגלי השימוש ברכב בגוש דן (מס גודש) יתבצע בדרך השנייה – באמצעות מס. החוק ברוסיה הקומוניסטית אִפשֵר גם "חינוך מחדש" בגולאג בסיביר, שיטה שלא מקובלת במקומותינו.

הצדקה אידיאולוגית ל"אגרת גודש"

ההצדקה האידיאולוגית לאגרת גודש נובעת מקיומה של תופעה שמכונה "השפעה חיצונית שלילית". התנהלות לגיטימית של אנשים ובין אנשים, בהסכמה מלאה בין הצדדים המעורבים ישירות, אבל להתנהלות זו יש השפעה שלילית והשלכות על צדדים לא-מעורבים ועל סביבתם – צדדים "חיצוניים" להם נגרם הנזק.

נזק כזה מוגדר על ידי חסידי המדינה הכוחנית כ"כשל שוק"; ומי אם לא "המדינה" הכול יכולה ופקידיה המסורים מסוגל לתקן כשלי שוק? ואיך מתקנים? כופים על האנשים "המזיקים" לחדול או לצמצם את התנהלותם המזיקה באמצעות כפיית מס או איסור על הפעילות.

נחזור לדוגמת האלכוהול. הטיעון הוא: אנשים ששותים מעל ל"סביר" עלולים לגרום נזק לסביבתם כתוצאה מאלימות, נהיגה פרועה או נזק כתוצאה מאיבוד שליטה עצמית. הם אמנם מזיקים בעיקר לעצמם, אבל השפעתם החיצונית (על אחרים) עלולה להזיק עוד יותר.

כמעט הכול נכון, אבל מדוע לכפות על כל הציבור מס אלכוהול? אכן צריך לשפוט, לכלוא ולהרחיק מהחברה שתיין מועד שפגע בזכויות הפרט של אדם אחר (פגע ברכוש או בגוף של האחר). למה צריך חוק לא-מוסרי שפוגע באמצעות מיסוי בכל חובבי הלגימה שלא הזיקו לאיש? הרי לא נדרש חוק מיוחד לשתיין שגורם לנזק – כל אדם שפוגע בזכויות הטבעיות של אחר (לא רק השתיין) – חייב להיענש ללא נסיבות מקלות ("לא היה אחראי למעשיו").

אנחנו שונים זה מזה בהעדפותינו האישיות. המעשן מעדיף סיפוק והנאה מסיגריות בהווה על פני הסיכוי הלא-ודאי לפגיעה בבריאותו בעתיד. אלה העדפותיו האישיות והן לגיטימיות, אפילו אם הוא מזיק לעצמו. במדינת חופש אף אחד אינו רשאי להתערב בהעדפות התנהלות אישית שאינה פוגעת ישירות בזולת בגופו או ברכושו. הסיגריות הרי נקנו על ידי המעשן והן רכושו, התועלת (ההנאה) היא אישית וכך גם הנזק ככל שיהיה.

רבים שרוצים להגיע לתל אביב מעדיפים מסיבות שונות להגיע ברכבם הפרטי. מעשה עם השפעה חיצונית מזיקה – הם תורמים לגודש בכבישים ומקשים על אחרים להגיע לתל אביב.

אגרת גודש נועדה לכפות עלי שינוי בהתנהלותי ולאפשר לאחרים להגיע בנוחות לתל אביב. עלי לוותר על נסיעה נוחה במכוניתי. במה עדיפים "האחרים" על פני? אפילו לשרת התחבורה החכמה אין תשובה, ולא יכולה להיות תשובה, כי תועלת אישית אינה גודל מדיד אובייקטיבי.

ואיך תתבצע הסלקציה? הרי אין דרך לקבוע ממי למנוע את הנסיעה ולמי חשוב לאפשר לנסוע במכונית פרטית. לכן נקבע קריטריון כלכלי שרירותי – שיטת הקנס (אזרחים בחסות ועד עובדים וההסתדרות יזכו להחזר בתלוש). יכולת התשלום של "אגרת הגודש" אינה מעידה על גודל התועלת האישית המופקת מהנסיעה, אלא בעיקר על היחס האישי להוצאה בסדר גודל זה בהשוואה לשימושים החלופיים בסכום זהה לאותו נהג.

מדינת הרווחה יצרה "השפעות חיצוניות" מזיקות

במדינת רווחה (כל מדינות המערב כיום) הציבור משלם – דרך תקציב הבריאות הממשלתי –את הנזק הבריאותי שהשתיין והמעשן גרמו לעצמם אפילו אם השתכרו ועישנו בחדרם הפרטי הסגור. המעשן הכבד שחלה בסרטן מגדיל גם את העומס על מערכת הבריאות. כתוצאה, יעילות הטיפול הרפואי לכולם נפגעת, והתור שלנו לטיפול הרפואי מתארך – המעשן פוגע בבריאותנו ולא רק מהעשן שהוא מפזר!

"מדינת הרווחה" שחקה את האחריות האישית של האדם למעשיו. מעכשיו, השתיין והמעשן יצרו "השפעה חיצונית שלילית" – הם מזיקים ל"חברה" ולא רק לעצמם. כך יצרה המדינה עצמה "השפעה החיצונית השלילית". לא באמת אכפת לי שהשכן מעשן 2 קופסאות ביום ומזיק לעצמו. אבל אם מאלצים אותי לשלם את הוצאותיו הרפואיות דרך מערכת הבריאות הציבורית, נוצרת "הצדקה" לצעדים כפייתיים מטעם המדינה ל"חינוך מחדש" של המעשנים.

תירוץ ה"השפעות החיצוניות השליליות" הוא מדרון חלק שמכרסם בחופש הפרט. באותו נימוק, ובחסות מדינת הרווחה, אפשר לאסור על אנשים ללכת לישון מאוחר. אנשים שהולכים לישון מאוחר, בגלל צפייה מאוחרת בטלוויזיה, פוגעים בפריון העבודה שלהם למחרת. עייפותם למחרת גוררת תפוקה נמוכה. הכנסות המדינה ממיסים קטנות, המדינה נאלצת לגבות יותר מס מכלל הציבור האחר.

האם צריך לחייב כל אדם שיוצא למרחב הציבורי להשתמש בדיאודורנט כדי למנוע סבל מאחרים שנאלצים להתמודד עם ריחות גוף עזים? לסבול מ"השפעתו החיצונית"? האם צריך לחייב כל בעל גינה שפתוחה למרחב הציבורי לקצץ דשא שצמח פרא (בערים רבות בחו"ל חלה חובת קיצוץ דשא שצמח לגובה מעל 12 אינטש)? האם צריך לעודד במענק כספי בעלי חנויות עם חלון ראווה יפה ומעוצב בזכות תרומתם החיובית החיצונית למרחב הציבורי? כל אלה "השפעות חיצוניות".

החברה המודרנית הצפופה יוצרת שפע של "השפעות חיצוניות". אין הצדקה מוסרית לניסיונות הכפייה של המדינה להנדס השפעות אלה. גופו של אדם במדינת חופש הוא בבעלותו הבלעדית של האדם. ל"חוטאים" מותר להזיק לעצמם בעישון, זלילת ממתקים, אכילת בשר אדום או נסיעה בפקק תנועה. המדינה ("החברה") לא מתערבת ולא כופה על אדם לשנות את העדפותיו. עיקרון מדינת החופש.

חטא יוצרי הגודש בכבישים

אני רוצה להגיע הבוקר במכוניתי לתל אביב כי אני מפיק תועלת אישית מנסיעה בפרטיות מלאה – שיחות טלפון אישיות או המשך ריב הבוקר עם אשתי. שר התחבורה טוען שאני גורם ל"השפעה חיצונית שלילית", אני גורם לגודש בכביש שמפריע לאחרים להגיע במכוניתם לתל אביב. במה עדיפים האחרים על פני? למה אני נדרש לפנות את הכביש לטובת אחרים?

כניסה נוחה ברכב פרטי לתל אביב היא "מוצר במחסור" לאורך שעות רבות משעות היום – גם בלי שהממשלה תטיל קנסות. מי שרוצה להיכנס בשעות מסוימות משלם בבזבוז זמן, בבלאי מואץ לרכב. נטל ממשי זה מווסת, במידה רבה, את שעות הכניסה לעיר ברכב ללא צורך בכפייה על ידי הממשלה.

"מחסור" במוצר או בשירות נוצר כאשר הממשלה מעורבת (בתכנון, תמחור, פיקוח, או אספקת השירות/מוצר). בשוק חופשי לא יכול להיווצר "מחסור" כי מנגנון המחירים מחסל את המחסור. ביקוש מוגבר למוצר – מעלה את מחירו, חלק מהקונים מקטין את הצריכה. המחיר העולה מאותת ליצרנים כי כדאי להגביר את הייצור, מנגנון המחירים שוב נכנס לפעולה והמחיר יורד עם הגדלת ההיצע. בכל שלב אין "מחסור" – הכמות הנרכשת תמיד שווה לכמות הנמכרת. במדינה קומוניסטית, בה המדינה מייצרת, קובעת מחירים ומשווקת בעצמה את מוצרי הצריכה – קיים מחסור תמידי כמעט בכל מוצר ושירות – אין "שוק". מחיר רוב המוצרים אינסופי – אי אפשר לקנות אותם, המדפים ריקים.

בדרכי תחבורה אין "כשל שוק" כי לא קיים "שוק". "שוק" שאינו קיים, לא יכול "להיכשל", וכמובן לא יכול לפתור את בעיית העומס על דרכי הגישה. כאשר יש מחסור בשטחי כביש בשעות מסוימות, אין בנמצא יזם שיכול למכור לנהגים דרכים חדשות נוספות לרכב פרטי. למדינה יש מונופול על הדרכים.

תחום דרכי הגישה ייחודי ומורכב. הדרך "נולדה" ציבורית משחר האנושות, היא לא הייתה בבעלות פרטית ובשלב מסוים "הולאמה". כאשר נוסדה ראשון לציון עם שורת בתים סביב רחוב ראשי אחד – היה ברור לכל מתיישב שהדרך בין הבתים "שייכת לכולם", כך גם הדרך שמקשרת אל שביל הרוכבים העתיק שהוביל אל יפו או לירושלים. גם העיירות החדשות שהקימו מהגרים באמריקה התחילו מרחוב ראשי ציבורי עם בתים משני צדיו. כל בית נוסף נבנה עם גישה פתוחה לדרך ציבורית – אחרת לא היה נבנה.

דרכי התחבורה הם מונופול ממשלתי שהתחיל כהתפתחות טבעית ולא כפויה עוד לפני שהייתה "ממשלה". מציאות היסטורית זו סיבכה מאד את תחום הדרכים והתחבורה, במקביל להתגברות תהליך העיור (מעבר מהכפר לעיר). קשה להפריט דרכים קיימות באופן מלא וחופשי – אפשר להעניק זיכיון לשימוש פרטי בתוואי דרך, כמו שניתן ליזמי כביש 6. אפשר אפילו למכור באופן מלא את תוואי כביש 6 או את הרכבת ליזמים. זו לא תהיה הפרטה חופשית מלאה, אלא אם יאפשרו לבעלים לפתח את הקרקעות והתחנות כרצונם (אפילו לבטל קווי רכבת לטובת שימוש חלופי משתלם).

תשתיות התחבורה, אמצעי התחבורה הציבורית, בניית שכונות המגורים ואזורי עסקים – כולם כפופים לתכנון ולביצוע של המדינה. מיטב המומחים והמתכננים העובדים עבור רשויות המדינה – הם שתכננו, בנו וסללו. הם שכתבו ואישרו את החוקים שביסוד התכנון והבניה. ואחרי כל "סיעור המוחות" המדינתי – אנחנו זוחלים בגודש התנועה ועדים לכישלון. אז איך ניתן לצפות ש"הפעם הם יצליחו" והפיתרון החדש – אגרת הגודש – יביא את הגאולה לגודש התנועה?

כאשר נוצר "גודש" בעסק פרטי (עליה בביקוש לשרות) – היזם רואה בכך הזדמנות עסקית. המסעדן ירחיב את המסעדה, התעשיין יגדיל את היקף הייצור במפעל, והאדריכל ישכור עובדים נוספים ויגדיל את המשרד. לא תמיד אפשר לייקר מחיר למרות "גודש הביקוש".

לעומת זאת, כאשר "בעל הבית" הוא הסקטור הציבורי, הפיתרון הראשון שעולה בדעת פקידי הציבור ונבחריו הוא כיצד לסלק את הלקוחות מהתור, מהגודש. לקנוס, לאסור על שימוש בכביש, לדלל את הלקוחות.

חוקי המדינה יצרו "בעיית חניה" בערים (הגבלות על מספר מקומות החניה המותרים). איך המדינה נלחמת במחסור בחניה שהיא עצמה יצרה? מצמצמים עוד יותר את מקומות החניה, מגבילים את מספר החניות בבניה חדשה, מצמצמים את היתרי הבניה לחניונים!... למרות שהשקעות כולן פרטיות. ראש הפוך.

חסידי המעורבות והעשייה הממשלתית (בכל תחום) רואים את הצורך בתכנון מרכזי על ידי המדינה כדרך להשגת "תועלת חברתית מירבית". המציאות טופחת על פניהם גם בתחום התחבורה. המציאות וההיסטוריה מוכיחים כי תכנון וביצוע מרכזיים על ידי המדינה הם דווקא מרשם לכאוס ברוב המקרים.

כלכלני העדפת "התחבורה הציבורית" טועים בהנחה שתחבורה ציבורית, נניח אוטובוס, מבצע ביעילות "משימה תחבורתית" וחוסך לפחות 10 כלי רכב פרטיים על הכביש. ה"מומחה" הציבורי מתעלם מכך שהנוסעים הם בני אדם ששונים זה מזה במטרת הנסיעה ובהעדפות האישיות. הנוסעים אינם יצורים אחידים, הומוגניים – לא כולם מפיקים את אותה תועלת מהנסיעה, לא לכולם אותם צרכים. אדם שנוסע במכונית פרטית לעיר וצריך בדרך לבקר בעוד מקום או שניים, גבר שמסיע את אשתו שבהריון מתקדם, זוג שמתכנן קנייה בעיר וחזרה עם שקיות ניילון רבות. לכן, טעות להשוות את מספר הנוסעים באוטובוס אחד מול 10 מכוניות. לא את מספר הנוסעים צריך לסכם כדי להשוות בין החלופות, אלא את סך התועלת האישית המופקת לנוסעים – ואת זה אפילו כלכלן ממשלתי חכם לא מסוגל לסכם.

אנשים מעדיפים נסיעה ברכב פרטי למרות שפוליטיקאים והפקידות הבכירה מנסים לכפות עליהם לוותר על המכונית הפרטית. למרות המיסוי הכבד על מכוניות, למרות המיסוי הרצחני על דלק, למרות מסע חיסול מקומות החניה ולמרות הגודש בדרכים – אנשים מעדיפים מכונית פרטית. גם השכבה השלטת שממציאה את חוקי הכפייה – גם להם יש רכב פרטי (לרוב לא על חשבונם), גם הם מעדיפים מכונית פרטית ורצוי עם נהג.

חלוקה מחדש של "נוחות הכניסה לתל אביב"

אחת מעוולות מדינת הרווחה הסוציאליסטית היא הניסיון לכפות "חלוקה מחדש של העושר" כלומר, כפיית מיסוי כבד על אנשים עובדים והעברת חלקו של הכסף ל"עניים" – ניסוי בן 100 שנים שכמובן נכשל. אגרת גודש נועדה למטרה דומה: חלוקה מחדש של "נוחות הכניסה לתל אביב". הגודש יישאר אתנו כפי שהעוני מסרב להתחסל – רק תמהיל הנהגים לתל אביב ישתנה.

מחקר שנערך לאחרונה (חוקרים מאונ' מובילות בארה"ב במימון הבנק העולמי) על פתרונות לגודש התנועה במטרופולין בייג'ינג בסין, העלה השפעה חיצונית "מפתיעה" לאגרות גודש שנועדו בעצמן למנוע השפעות חיצוניות של גודש... עכשיו צריך תרופה לתרופה.

אגרות גודש גרמו להעדפת מגורים בקרבת תחנות מרכזיות להסעת המונים, מחיר הדירות באזורים אלה זינק ודחק משפחות מעוטות הכנסה לאזורים רחוקים מתחנות ההסעה. זמן ההגעה לעבודה של שכבות אלה התארך. ג'נטרפיקציה תחבורתית. החוקרים מציעים פיצוי כספי לשכבות הנמוכות בעיר שתמומן מהכנסות אגרת הגודש... טלאי על טלאי.

מבין אלפי המכוניות ב"פקק" לתל אביב – היכן הפושע שפגע בזכויות הטבעיות של האחר? מיהו ה"אחר" שנפגע בגופו וברכושו? אגרת הגודש היא עוד מכשיר כפיה של המדינה ל"חלוקה מחדש" הפעם לא של "עושר" אלא של נוחות גישה לתל אביב.

הניחוש שלנו הוא שכפיית האגרה לא תועיל לגודש בכניסות לעיר, הנהגים לא יחושו בהקלה, נציגי המדינה ינסו לשכנע את הציבור באמצעות טבלאות ו"מומחים" ש"המצב אכן השתפר". עד מתי? עד שיגיע פוליטיקאי בכיר שיראה בביטול האגרה מקור לרווח פוליטי ואגרת הגודש תיגרס אל פח ההיסטוריה.

תמיד יהיה גודש בשעות מסוימות בערים מרכזיות כפי שתמיד יהיה גודש בדלתות היציאה מאולם תיאטרון. הגודש הוא אמצעי לחץ ציבורי על הפוליטיקאים להשקיע בהרחבת תשתיות התחבורה. במקביל, צריך לשחרר את המונופול הממשלתי ליוזמות פרטיות, לאפשר ליזמים להשתמש בפרוזדורי הגישה הציבוריים לעיר ליוזמות פרטיות. אם יזמים ידעו שמכשולים ביורוקרטים יוסרו, יצוצו יוזמות מפתיעות כיד הדמיון – כבישי מנהרה מתחת לגוש דן, כביש מהיר בגשר מעל הים במקביל לקו החוף עם יציאות ישירות למרכזי הערים. יתכנו גם טכנולוגיות חדשניות אחרות. רק לא קנסות ולא "חינוך מחדש".

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה