ראשון, 29 מאי 2022 05:53

תיקי נתניהו לא היו נולדים במדינת חופש

"מדינת חופש" – משטר שלא מתערב בחקלאות, בתעשייה, בתקשורת, ובכל תחום כלכלי. שאול אלוביץ' מבעלי בזק, לא היה נדרש לאישור משרד התקשורת (שלא קיים) ולא ל"קשרים" עם שר תקשורת (אין שר). "תיקי נתניהו" לא היו נולדים.

את המונח "מדינת חופש" לא תמצאו בספרי האזרחות וגם לא במילונים נפוצים. אימצנו כינוי זה, כאן באתר קו ישר, רק בשנים האחרונות – אתר שמציג מודל של ישראל כמדינת חופש (כמעט).

הנחת היסוד היא כי לאדם זכות קניין בגופו וברכושו והוא חופשי לנהוג באלו כרצונו, כל עוד אינו פוגע בזכותם של אחרים לנהוג כך. גם תפקיד המדינה מוגבל למסגרת בסיסית זו. עיקר תפקידה לספק לאזרחיה שירותי הגנה מתוקפנות של אויבים מבחוץ (צבא) וכן הגנה מתוקפנות של אזרח נגד אזרח אחר (משטרה).

הסדר החברתי במדינת חופש מבוסס על התקשרות מרצון בין אזרח לאזרח – אדם שזכה להיות אזרח במדינת חופש כפוף לאמנה לפיה אין לכפות על הזולת את מילוי חלומותיכם, רצונכם או צרכיכם – גם אם אתם "מסכנים" ומוכי-גורל. אינכם רשאים לגנוב ממדף הסופרמרקט כי אתם רעבים – זו פגיעה בזכות הקניין של בעלי החנות, אינכם רשאים לסגור את שערי המפעל במסגרת "זכות" השביתה, אינכם רשאים לנפץ חלון ראווה או לחסום כביש בדרישה להעלאת קצבאות לנכים. אזרח במדינת חופש מסכים ומחויב להשאיר את האבן, האגרוף והאקדח מחוץ לשער הכניסה למדינה.

המפר זכויות יסוד אלה ייענש בחומרה, ללא נסיבות מקלות, ועד להרחקה לצמיתות מהחברה, ולביטול אזרחותו. המשטרה והצבא רשאים להפעיל גם "כוח לא סביר" נגד יידוי אבנים או פגיעה אחרת בגופו או ברכושו של אדם. אדם רשאי לפעול באלימות נגד אדם אחר אך ורק להגנת גופו ורכושו.

קבוצת אזרחים במדינת חופש אינה רשאית להפר את זכויות היסוד של קבוצת אזרחים אחרת – גם לא בעזרת המדינה. קבוצת אזרחים (גם אם יש לה רוב דמוקרטי) אינה רשאית להפעיל את כוחה של המדינה כדי לכפות על יתר האזרחים לממן את צרכיה, גם אם אלה "צודקים" לדעתם.

יישום עקרונות אלה שומט את "ההצדקה" לקיומם של רוב משרדי הממשלה הנוכחיים. אלה מבוססים על הפעלת כוחה של המדינה לטובת גחמות, אידיאולוגיה, שימור כוח פוליטי, או אינטרסים כלכליים של קבוצות לחץ שפועלות להטיב עם עצמן על חשבון כלל הציבור או חלקו.

נובע מכך שמדינת חופש אינה מתערבת בחקלאות ובתקשורת, בתעשייה ובחינוך, בבנקאות ובקביעת גובה הריבית, בניהול נמל ימי או אווירי, בייצור חשמל ומים, ואפילו לא בשירותי בריאות.

עיסוקים אלה של המדינה כיום מחייבים הפרה בוטה של זכות הקניין באמצעות גביית מיסים ושלל חוקים. רוב פירות עבודתכם, שמקורם בהכנסה מעבודה או יזמות מועברים בכפיה לאחרים. כך מגייס הממסד מימון לתמנון השלטון בלחצם של לוביסטים כ"הישג" של קבוצות לחץ, כשוחד בחירות, או כשוחד ל"שלמות הקואליציה".

אם "נקלף" מתהליך זה את המילים היפות – המדינה באמצעות פוליטיקאים מחליטה מעת לעת כמה כסף יישאר לשימושכם הפרטי – את רוב הכסף המוחרם מאתנו הם מחלקים לאחרים, לתומכיהם ולמקורביהם. כדי להסוות את הגזל מחזירים לנו חלק קטן מהכסף אם נהיה "זכאים" לקצבה כלשהי. חלק קטן אחר של כספי הגזל מממן "מתנות" שנותנים לנו כגון "חינוך חינם" או "בריאות חינם". המערכת הסיבובית מסובכת עד כי קשה להבחין במשחק הכוחני ורואים רק את הכסף שאנחנו מקבלים ואת שרותי ה"חינם" הניתנים.

כמעט כל משרדי הממשלה נועדו למימוש חלוקת כספכם לאחרים – המנגנון נקרא בשמו המכובס "תקציב המדינה", "חלוקה מחדש של ההכנסות", "מאבק לשוויוניות".

אחד ממשרדי הממשלה המיותרים הוא משרד התקשורת

תמצית פעילותו של משרד התקשורת, מנקודת המבט של שוחרי מדינת החופש, היא חסימת עסקאות מרצון חופשי בין אזרחים שחלקם יזמים:

המשרד נועד למנוע יזמים מלמכור שירותי טלפון, אינטרנט, טלוויזיה ורדיו לצרכנים לפי העדפותיהם. המדינה מפעילה את כוחה נגד הצטרפות יזמים חדשים – באמצעות מערך של "רישיונות" וקנסות גבוהים (דמי רישיון) ומנהלת עסקים באמצעות רגולציה.

המדינה אוסרת על שידורי תוכן לפי העדפות הצרכנים – המדינה אפילו קובעת את משך הפרסומות, אורך מהדורת החדשות, ואוסרת אפילו על שידור מהדורת חדשות ללא היתר מיוחד. ראו את רשימת האיסורים הארוכה בפרק "תקשורת" כאן באתר.

המשרד מנע לאורך שנים ארוכות חיבור בתים בישראל לסיבים אופטיים תוך הסבת נזק של מיליארדי שקלים לכלכלה. הנימוק הרשמי היה דאגה ל"חיבור שוויוני לסיבים" והגנה "מהתבססות של מונופול בזק".

בעבר הרחוק (הצעירים בינינו לא יבינו...) אסר משרד התקשורת כמעט כל יוזמה שאינה של המדינה. אפילו שימוש בטלפון קווי-אלחוטי, שידורי טלוויזיה בצבע (רשות השידור הממשלתית שידרה באמצעות ערוץ בודד רק בשחור-לבן, כאשר בכל העולם השידורים היו צבעוניים...). "מומחי" משרד התקשורת טענו בפני בג"ץ כי מתן רישיון לחברות הטלוויזיה בכבלים לתת שירותי אינטרנט מהיר "יפגע בחופש הדיבור" (הארץ 13.02.2000). אינטרנט מהיר נחשב בעיניהם לשירות לא-שוויוני...

סבך האיסורים אילץ את חברות התקשורת להקים מנגנון שתפקידו לדאוג שהתקנות והאיסורים לא יפגעו באינטרסים של החברות. המלחמה וההגנה מול "הרגולטור" חשובים לפעמים יותר מהפעילות העסקית השוטפת. טעות, או חוסר ערנות, עלולים לאפשר למתחרה להשיג "דיל" מהרגולטור שיגרור נזק של עשרות מיליוני דולרים לחברה. בחברות התקשורת קיימת משרה של "מנהל רגולציה", לרוב בדרגת סמנכ"ל.

תקשורת במדינת חופש

אין משרד תקשורת, אין "מועצות" ממשלתיות לשידורי טלוויזיה, אין צורך ברישיון לשידורי רדיו וטלוויזיה, אין "שידור ציבורי" שכופה עלינו מימון באמצעות מיסים. יזמים מקימים חברות תקשורת ושידור כרצונם, חברות שהציבור מאס בהן נסגרות בהעדר כדאיות כלכלית.

אין אפילו צורך בהקצאה ממשלתית של תדרים לשידור. חברה שמשדרת בתדר מסוים היא בעלת התדר והיא רשאית לפרוש מעסקי השידור ולמכור את התדר ליזם אחר. ממש כמו בבעלות על קרקע. אסור לפלוש לתדר בשימוש של יזם אחר כפי שאסור לפלוש לחלקת קרקע שבבעלות אחרים.

חברות תקשורת, כמו כל חברה אחרת במדינת חופש, רשאית להתפצל או להתמזג עם אחרת ללא מגבלה. מחיר השרות נקבע על ידי בעלי החברה והסכמת הצרכנים – בדיוק כפי שנקבע מחיר הירקות בשוק הכרמל.

בתנאים אלה, שאול אלוביץ', מבעלי בזק וחברת שידורי הטלוויזיה יס – לא היה נדרש לאישור משרד התקשורת (שלא קיים) למיזוג חברת יס בתוך בזק – אולי היה נזקק לאישור של בעלי מניות אחרים בחברה. כמובן שלא היה נזקק ל"קשרים" עם שר התקשורת (אין שר כזה).

אמצעי תקשורת במדינת חופש רשאי לתמוך בפוליטיקאים או להתנגד להם כרצון בעלי החברה. עיתון, אתר אינטרנט, תחנת שידור רשאים לאמץ ולתת גיבוי לכל פוליטיקאי שיחפצו. כאשר המדינה לא מתערבת בכלכלה בכלל ובתקשורת בפרט – לא תהיה פרנסה ללוביסטים כי פוליטיקאים לא יעסקו בחלוקת רישיונות, אישורים, היתרים וחקיקה כלכלית. חברות כלכליות וחברות תקשורת יתמקדו בעסקים, ובתחרות על לבו וכיסו של הצרכן. מקור העושר יהיה הצלחה למכור שירותים ומוצרים לצרכן ולא קשרים פוליטיים – אין בהם צורך במדינת חופש.

"תיקי נתניהו" לא היו נולדים במדינת חופש. מודל "מדינת חופש" הוא חזון רחוק שאינו קיים בעולמנו. כל מדינות העולם, על שריהם וראשיהם, עוסקים בפרקטיקה המיוחסת לנתניהו. הדמוקרטיות נבדלות זו מזו ברמת מעורבותן של הממשלות בכלכלה ובחברה – ככל שהמעורבות נמוכה, רווחת התושבים ועושרם גבוהים – ובאופן בלתי נמנע, גם "השחיתות הפוליטית" נמוכה.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

 
עודכן לאחרונה ב רביעי, 01 יוני 2022 13:35
לוי שרגאי
השלמה א': הפרדת המוסר מהמדינה
כותב מוטי: " ... מדינת חופש אינה מתערבת בחקלאות ובתקשורת, בתעשייה ובחינוך, בבנקאות ובקביעת גובה הריבית, בניהול נמל ימי או אווירי, בייצור חשמל ומים, ואפילו לא בשירותי בריאות.".

במשפט קצר: הפרדת הכלכלה מהמדינה. כמו הפרדת הדת מהמדינה. אבל במדינת החופש זה לא מסתיים כאן. נדרשת גם הפרדה של אחד התחומים המרכזיים לעקרון מדינת החופש - הפרדת המוסר מהמדינה.

במסגרת מערכת ההפעלה הדמוקרטית-אטטסיטית, המדינה מחוקקת ואוכפת איסורים שונים בשם הגנה על המוסר. למשל זנות, הימורים, שתיה לשוכרה, פורנוגרפיה, וכו'. גם את תשלומי ההעברה למוכי גורל מסכנים ("מוחלשים") היא מצדיקה בעקרון מוסרי - עזרה לזולת.

מדינת החופש רואה את תחום המוסר כשייך ליחסי האדם עם עצמו, עם מצפונו, עם אלוקיו. ציות לחוק מאימת העונש איננו התנהגות "מוסרית", והתנהגות מוסרית אמיתית לא נזקקת לעונש מידי השלטון. היא מבוססת במלואה על בחירתו החופשית של האדם. לכן מוסר כפוי ע"י המדינה מהווה סתירה פנימית.

"הפרדת הדת מהמדינה" היא טענה (או סיסמא) מאד פופולרית. בבסיסה היא מבוססת על ההנחה שהדת היא עניין אישי, הנתון לבחירת הפרט ולא לכפיה מצד המדינה.

והמוסר ?

1
לוי שרגאי
השלמה ב': גם המדינה כפופה לעקרון הזכויות הטבעיות
עקרון היסוד של מדינת החופש הוא זכויות האדם הטבעיות לחיים, חירות וקניין (על נגזרותיהן השונות).

גם המדינה הדמוקרטית-אטטיסטית מקבלת עקרון זה ומיישמת אותו על יחסי הגומלין בין הפרטים. זאת באמצעות שלל חוקים האוסרים, למשל, פגיעה בקניין באמצעות שוד, הונאה, כייסות, וכו'.

דא עקא שהמדינה הדמוקרטית-אטטסיטית מעניקה פטור מעקרון זה. למי ? לעצמה. את שהיא אוסרת על כלל אזרחיה - לפגוע בקניין הזולת, להפר את זכותם הטבעית לקניין, היא איננה מחילה על עצמה. היא התירה לעצמה להפר את זכות הקניין.

מסופר בתלמוד שבא אדם לפני הלל הזקן ובקש שילמדו 'את כל התורה על רגל אחת'. וענה לו הלל: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'. ננסה לתמצת את כל התורה הפוליטית 'על רגל אחת': מה שנאסר על הפרט לפגוע בזכויות הטבעיות, צריך להאסר גם על המדינה.

מובן שהדברים תקפים גם על הזכות לחירות, ולא רק לקניין. רגולציה, שהיא כלי עבודה מרכזי של המדינה הדמוקרטת-אטטיסטית, היא כל כולה הפרה של הזכות לחירות.

ולהבדיל, ביחס לזכות לחיים המדינה לא העניקה לעצמה כל פטור. המדינה, ככל פרט, כפופה לעקרון הזכות לחיים.

1
סתם אחד
מוטי היקר
מוטי, אתה עושה עבודת קודש באתר הזה.
יש לך תרומה משמעותית בקידום כלכלת שוק בישראל, עשרות אלפי אנשים קוראים ונחשפים למאמרים כאן.
יחד עם זאת, נשגב מבינתי איך אינך רואה שמר נתניהו הוא אדם מושחת ומשחית לכאורה. אתה חכם מדי בשביל להאמין למסכי העשן שנתניהו מפזר.
כמובן שאני לא מצפה שהתגובה שלי תשנה משהו בתפיסתך את הנאשם. אבל הייתי חייב להגיב, כי בכל פעם שאני קורא מאמר שנכתב ע״י אדם חכם כמוך שמגן על פשעיו של נתניהו ישר נהיית לי הרגשה לא נעימה בבטן.

-1
נשמע מושלם חוץ מהפרטה של מערכת הבריאות
מערכת בריאות מסובסדת עוזרת לכלכלה
אנשים עובדים יותר קשה כשיודעים שיש רפואה טובה במחיר שווה לכל נפש.
-1
יואל
שים את הארנק שלך איפה שהפה נמצא
אם אתה סבור שאנשים עובדים יותר קשה (תפוקה גבוהה יותר) בזכות שירותי רפואה 'חינמיים' אתה יותר ממוזמן לפתוח עסק משלך ולהציע בחבילת השכר של עובדיך כיסוי רפואי.
אם אתה סבור שעלייה בתפוקה כתוצאה משירותי רפואה 'חינמיים' גבוהה מעלות שירותי הרפואה ברמת מדינה זה יהיה נכון גם ברמת העסק.
מובטח לך הצלחה כלכלית וגם שיפור רווחתם של אחרים.

איחלתי לנער הצלחה בהמשך דרכו.

1
מילטון
שאלה
חברות התקשורת מניחות תשתית כבלים פיזית. גם במדינת חופש, הדרך העירונית והבין עירונית, היא ציבורית על מנת שהמדינה תתחזק אותה, ותקים בה רמזורים ושלטים ותאכוף בה חוקי מהירות ונהיגה.
לכן המדינה צריכה לקבוע את עלות הנחת הכבלים התת קרקעיים על ידי חברת התקשורת. ולכן המדינה גם צריכה לקבוע כללים להנחת התשתית - איך יחפרו, איך יכסו, מתי יעבדו, איך ידאגו לבטיחות משתמשי הדרך, וכד'. ואז גם סביר לנסות להוריד את כמות החפירות והתשתיות, ולא לאפשר לכל חברה לחפור שןב כדי להקים עוד תשתית. קצת דומה להנחת מסילות רכבת ותשתיות חשמל. להבדיל מהפעלת שירות לצרכן על גבי התשתיות המוסדרות.
מה עמדתך בנושא האופן שבו עניינים אלה צריכים להיות מוסדרים במדינת חופש?

0
לוי שרגאי
למילטון
א. הנחת המוצא ש"הדרך העירונית והבין עירונית היא ציבורית" היא לא תורה למשה מסיני. כבר כיום ישנם כבישי אגרה, שבהיבט מסויים הם מעין פרטיים.

ב. בטכנולוגיה עתידית, שאין לנו כיום יכולת לנבא מה תהיה, יתכן שכל הדרכים תוכלנה להיות פרטיות. יותר מזה, יתכן שבכלל לא יהיה צורך בדרכים, כי התנועה ממקום למקום בכלל תהיה באוויר. לכאורה מדובר במדע דמיוני, אבל העקרון הוא החשוב: ה"ציבורי" דהיום תלוי בטכנולוגיה הקיימת היום.

ג. ובחזרה למציאות ... נניח שדרך מסויימת היא פרטית, וחברת תקשורת רוצה לפרוס את התשתית התת קרקעית שלה בתוואי הדרך. מה היא תעשה ? תנהל משא ומתן עם הבעלים הפרטי. ככל שיגיעו להסכם, יחולו בפועל תנאיו המוסכמים - לגבי עלויות, שעות עבודה, בטיחות וכיו"ב.

ד. כעת נשנה רק נתון אחד: הדרך איננה פרטית אלא ציבורית. מה ההבדל ? הבעלים של הדרך, הציבור באמצעות הרשות המבצעת (ממשלה, עיריה), הם שינהלו את המו"מ עם חברת התקשורת, וכן הלאה.
אין כאן כל "באג" בעקרונות מדינת החופש.

ה. סוגיה הרבה יותר מעניינת, שלא קשורה במישרין לנושא התקשורת, היא מה המשמעות המדוייקת של "ציבורי" במדינת החופש ? האם "ציבור" בהכרח זה "ממשלה" ? ואולי ה"ציבור" יעדיף שאת הדרכים השייכות לו תנהל חברת ניהול פרטית (כמו חברות לניהול בניינים המחליפות את ועד הבית) ? ושאלה נוספת: ניקח לדוגמא את רחוב דיזנגוף הציבורי. מיהו בדיוק "הציבור" הרלבנטי - כלל אזרחי מדינת ישראל ? אולי רק תושבי תל אביב ? אולי רק דיירי רחוב דיזנגוף עצמו ?

0
מילטון
ללוי
א. תודה על התשובה.
ב. חברת ניהול בנין אינה מחליפה את ועד הבית שממשיך לשמש כדירקטוריון מטעם אסיפת הדיירים, אלא רק מבצעת עבורו את כל עבודות התפעול הנדרשות.
ג. נראה שבעתיד הנראה לעין נותר הצורך במשרד ממשלתי שאחראי על תחום התקשורת.
ד. לטעמי די למשרד התקשורת להיות אגף במשרד התשתיות. מים, אנרגיה, תקשורת, איכות הסביבה, תחבורה ועוד כמה ששכחתי את שמם - כולם יכולים להצטמצם למינימום הנדרש ולהיות אגפים במשרד תשתיות אחד עליו חולש שר אחד

0
מילטון
ועוד ללוי
אני מזהה קונפליקט בין מדינת חופש לבין דרכים פרטיות. אילו היו כל קרקעות הדרכים פרטיות, לא מובטח לאזרחים קיומו של חופש תנועה. ומדינת חופש ללא חופש תנועה לאורכה ולרוחבה של העיר והארץ, אינה מדינת חופש כלל וכלל.
האם אתה רואה את הדברים אחרת?

1
לוי
למילטון - המשך הדיון ...
א. חברת ניהול וועד בית -
כפי שציינת ועד הבית הוא הדירקטוריון. כלומר, הוא הקובע. ומי צריך להיות הקובע, הדירקטוריון, ביחס לדרך ציבורית ? ה"ציבור". הדרכים ה"ציבוריות" שייכות לו. הוא יבחר את קבלן התפעול.
האם הממשלה דהיום היא "קבלן תפעול", או שהיא הדירקטוריון, או גרוע מזה - היא "הציבור". האם הממשלה כיום, בתחום התחבורה, שמה קצוץ על הציבור ? היא גוזרת עליו גזירות. במצב הקיים, הציבור הוא המשרת, והאדון הוא הממשלה. במדינת החופש השלטון איננו האדון. ככל שיש לו מעט תפקידים - הוא בתפקיד המשרת של הריבון - הציבור.

ב. משרד התשתיות המורחב -
זהו שיפור "הנדסי" לריבוי המשרדים הקיים. במצב הנוכחי - מבורך. שיפור הנדסי" במשרד החינוך הנוכחי - גם הוא מבורך. אבל שיפורים כאלה אינם מדינת החופש. הם מטרה, לפחות מוצהרת, של כל ממשלה אטטיסטית - יותר או פחות ריכוזית.
להצעות פתרון "הנדסיות" כאלה אין צורך ב'קו ישר'. אפשר למצוא כמותן לרוב במצעים של כל המפלגות. במקרה הטוב - הן תתאמנה למצע של מפלגת הציונים הכלליים (ע"ה).

ג. מדינת החופש מציעה מערכת הפעלה שונה לחלוטין, כפי שכתב מוטי בראשית המאמר. זוהי מערכת הפעלה שמקדשת את זכויות האדם הטבעיות - לחיים, חירות וקניין (על נגזרותיהן). חוקים ומנגנוני השלטון (מיניסטריון, רשות סטטוטורית, חברות ממשלתיות, וכיו"ב) אשר סותרים את זכויות האדם הטבעיות - אינם לגיטימיים מבסיסם.
משרד התשתיות הרזה וההיפוטתי, במה הוא יעסוק ? בהגבלות על הזכות לחירות. באמצעות מתן רשיונות, פיקוח, ושאר סעיפי הרגולציה. זו מהות קיומו. וזוהי סתירה לעקרון מדינת החופש.

ד. קונפליקט הדרכים הפרטיות -
ומה עם קונפליקט בין מדינת החופש לבין ייצור ושיווק מזון פרטיים ? הרי כל יצרני ומשווקי המזון עלולים לחבור יחדיו ולהטיל חרם על כל הציבור, ואז לא בחופש תנועה אנו עוסקים אלא בהישרדות הכי בסיסית. אז אנחנו בעד הקמת מיניסטריון המזון ? ומה לגבי יצרני ויבואני ומשווקי הביגוד ? והטואלטיקה ? והמכוניות ? אז המסקנה הנגזרת היא תכנון ושליטה מרכזיים של הממשלה על כל הפעילות הכלכלית ?

ה. חופש תנועה -
היש לך כיום "חופש תנועה" להיכנס לדירת השכן שממול ? לא. אם תנסה לממש "חופש תנועה" כזה - החוק, גם במדינת החופש, יראה אותך כפורץ. מדוע תוגדר כפורץ ? בגלל שהפרת את זכות הקניין של שכנך. "חופש התנועה" שלך לא קיים ביחס לכל הדירות והבתים במדינה. גם ביחס לכל החנויות והמשרדים, וכלי הרכב, וכו'. כל אלה הם מקרים פרטיים של המקרה הכללי - קניין של הזולת. מה ההבדל בינם לבין שדה, מטע, או דרך ?

האטטיסט יענה: אבל הדרך משרתת את ה"ציבור", זו טובת הכלל. וזה נכון עובדתית. אבל גם קניון ובית קולנוע משרתים את ה"ציבור", לא ?
ומדוע בעל הקניין ש"משרת את הציבור" הוצא מכלל הציבור ? מדוע ל"ציבור" יש זכות על הקניין שלו, בעוד שממנו נשללה זכות זו ?
האם זכות טבעית תלויה בכמות ? אם היא לא מוצאת חן בעיני מעטים - הזכות קיימת, אבל אם היא לא נראית לרבים, ל"ציבור" - הזכות מפסיקה להתקיים.


1
מילטון
חופש התנועה
לוי, אתייחס לסעיף ה שלך בלבד.
המהות של חופש התנועה הינה שיתאפשר לי להגיע מגבולו של כל נכס פרטי אחד לגבולו של כל נכס פרטי אחר.
כך אוכל להגיע מהבית שאני שוכר למפעל בו אני עובד או לים הציבורי בו אני שוחה. כך אוכל להגיע מהבית שרכשתי בכסף לבית של החברים שרכשו את אמוני.
מדינת חופש חייבת דרכים ציבוריות. לא נראה לי שניתן לערער על כך. ומכך - היא חייבת מנגנונים טובים לניהול הרכוש המשותף. ומכאן שהיא חייבת בהוצאות ובשכר ומכאן שהיא חייבת בהכנסות וככל הנראה במסים ומכאן שהיא אטטיסטית, רק באופן שמתיימר בכל רגע נתון להיות מינימלי.

0
אירופאי
תשובתו של פרידמן למילטון
https://youtu.be/1KCHl-GO01o?t=4865
0

3000 תוים נשארו