הדפס עמוד זה
שלישי, 22 יוני 2010 15:39

הכלכלה הסינית – אם כל ה"בועות"

האם ה"בום" הכלכלי בסין יסתיים במפץ גדול? מהו סוד הצמיחה הכלכלית המואצת בסין? עם פקיעת הבועה, יסתבר שהממשלה תזדקק לכל יתרות מטבע החוץ האדירות שצברה כדי "לחלץ" את הבנקים שהסתבכו.

בשנות החמישים של המאה ה-20 התעסקה התקשורת המערבית, וגם אינטלקטואלים, בצמיחה הכלכלית והתעשייתית המואצת של "מפלצת" הגוש המזרחי. החשש היה שהצמיחה הכלכלית המואצת יחד עם הכוח הצבאי שנבנה – עתידים לפורר את בסיס הכוח המערבי. הענק דאז לא היה סין, אלא ברית המועצות. בריה"מ צמחה בקצב מהיר פי שניים ולעיתים פי שלושה מארה"ב. הנתונים הסטטיסטיים שהנפיקו פקידי ממשל שם רק חיזקו את הדעה הרווחת כי בריה"מ הולכת "לעקוף" את המערב בסיבוב. 

"צמיחה" כלכלית סטטיסטית 

תוכניות החומש הסובייטיות הביאו לצמיחה כלכלית מואצת. נתונים כלכליים עכשוויים אינם מבדילים בין מפעל שיניב רווח עתידי לבין מפעל שיעמוד יתום. זאת מגלים רק לאחר מעשה. למדינות טוטליטריות קל יותר לפתח תשתיות, מפעלים ונדל"ן בקצב מואץ. זכויות קניין, זכויות אדם וחופש מעריצות השלטון אינם מעניינם. 
בשלב ראשוני זה מדובר ביתרון גדול. אין ספק שהעדר בירוקרטיה הוא יתרון משמעותי וכי עודף הבירוקרטיה במערב מעכב ופוגע בכל התפתחות כלכלית. אבל, ההיסטוריה מוכיחה שכאשר פרויקטים של בנייה נבנים במהירות, תוך הנחייה מגבוה, סופם להיות בזבוז משאבים משווע. 

ה"נס" הסובייטי הסתיים במפץ גדול שכן הסתבר שחכמי רוסיה הסובייטית לא הצליחו לחשוב בשביל מאות מיליוני נתיניהם. גם אם נניח שכוונותיהם היו הטובות ביותר; הם לא יכלו לחשב באופן מדויק כמה מפעלים צריכים להיבנות, ואיזה מוצרים עליהם לייצר. 

האויב התורן 

האויב התורן כיום היא סין. מדינת הענק מאמצת אספקטים מסוימים של כלכלת שוק, אך רבים שוכחים שרובה של הצמיחה הכלכלית במדינה מקורה בפרויקטים של בנייה שרק בעתיד נדע אם יש בהם תועלת כלכלית. 
החל משנת 1978, השנה בה כוננו ארה"ב וסין יחסים דיפלומטים, עוברת סין טרנספורמציה מכלכלה קומוניסטית ריכוזית למודל כלכלי שונה: תערובת של משטר טוטליטרי-פשיסטי, תכנון מרכזי קומוניסטי, וכלכלת שוק חופשי. מאז הצטרפות סין לארגון הסחר העולמי בשנת 2001, גברו הקולות במערב המשבחים את "הנס הסיני" וממהרים לצאת בהצהרות כאילו זו תחליף את ארה"ב תוך 10 או 20 שנה. המעניין הוא, שמדובר באותם אנשים אשר נוהגים לבקר בחריפות, ולרוב בצדק, את ההתערבות הגוברת של הממשל האמריקאי בכלכלה, באמצעות התערבות בשוק המשכנתאות והגדלת הגירעונות הממשלתיים. 

רבים קיוו כי ה"גלובליזציה" תביא לסגירת הפער בין העולם השלישי לזה הראשון, לא רק בהקשר הכלכלי אלא גם בנושאים כגון משטר תקין, זכויות אדם ועוד. אני מניח כי אין ויכוח שבנושא זכויות אדם, למעט אולי זכויות קניין, לא חל ולו שינוי קל שבקלים בהתנהגות המשטר הסיני. דומה שאם יש בכלל סגירת פערים, היא נובעת מהידרדרות המבנה השלטוני במערב ולא משיפור במדינות כגון סין. 

"הנס הכלכלי" הסיני 

לדעתי, חלקו גדול של ה"הנס" הכלכלי הסיני נובע מצירוף מיוחד של נסיבות שדומות לאלו שיצרו את ה"נס" הכלכלי התאילנדי והמאלזי באמצע שנות התשעים וכן את ה"נס" הכלכלי הספרדי שכולנו רואים היום כיצד הוא מסתיים. 

נהוג לומר על בנקאים שהם נוהגים לתת לך מטריה כשיש שמש ולקחת אותה כשיורד גשם. באופן דומה, ארה"ב נוהגת לתת לעולם דולרים כשיש שמש ולקחת אותם כאשר מתחיל הגשם לרדת. כלכלות אסיה נהנו במהלך שנות התשעים ממדיניות ריבית נמוכה של הבנק הפדראלי בארה"ב. הם הצמידו את מטבעותיהם לדולר האמריקאי, ונהנו מ"בום" כלכלי בייצוא וצבירת יתרות מט"ח. הריבית הדולרית הנמוכה באופן מלאכותי, בשילוב עם הדפסת הכספים המאסיבית שנבעה מהצורך לשמור על הצמדת המטבעות לדולר יצרו בועות ענק הן בסקטור הייצור והן בשוקי הנדל"ן המקומיים [הממשלות הציעו שער חליפין גבוה ממחיר השוק המקומי עבור הדולר, ורכשו את הדולרים מהיצואנים במטבע מקומי שהדפיסו – כך נמנעה התחזקות של המטבע המקומי שאמורה הייתה לקרות כתוצאה מעודף היצוא]. באופן דומה, נהנתה סין מהריבית הנמוכה שהנהיג הבנק הפדראלי בארה"ב כבר משנת 2001. התוצאות בארה"ב היו בועת נדל"ן וצריכה מוגברת. הפטנט של המדינות הללו, לצמוח על ידי הצמדה של המטבעות המקומיים לדולר, יצרה תלות מוחלטת בצרכן האמריקאי. מודל בעייתי. 

אנחנו שוכחים מהי מטרתה של צמיחה כלכלית 

נהוג לבקר את המדיניות האמריקאית שמעודדת צריכה על פני השקעה וחיסכון. אין ספק שהמבנה של המשק האמריקאי המורכב ב-70% מצריכה פרטית איננו בר קיימא. אבל לפני שאנחנו ממהרים להלל את המודל הסיני, המורכב ב-70% מהשקעות הון למיניהן עלינו לשאול מהי המטרה של פעילות כלכלית. נדמה שהעולם שכח כי המטרה של צמיחה כלכלית היא להגדיל העושר החומרי והרוחני של האזרחים ולא לייצר "צמיחה בתל"ג". קל בהרבה להגדיל את התל"ג מאשר להגדיל את עושרם של האזרחים. לבנות מפעלים, כבישים ורכבות ידעו גם הסובייטים. ברגע שמדינה מחליטה לבנות רכבת או כביש, מתווספים הנתונים מיידית לתל"ג. אולם, נשאלת השאלה מה קורה בחלוף הזמן? האם אותו כביש הביא תועלת כלכלית לאזרחי המדינה? רכבת לשום-מקום אינה "השקעה בתשתיות", אלא שריפת כסף. האם לא מדובר בבזבוז משאבים נטו, כפי שמעידים עשרות אלפי מפעלים מיותמים שפרוסים ברחבי האימפריה הסובייטית לשעבר? 

סין מייצגת היום 7% מכלכלת העולם, והיא צורכת 30% מכלל האלומיניום, 47% מהפלדה, ו-40% ממלאי הנחושת העולמי. אין ספק שסין בונה היום כושר ייצור מפלצתי, אבל אין להתעלם מהשאלות שלא נשאלות: 
א) מה טיבו של כושר הייצור הזה? 
ב) מי ירכוש את המוצרים ומי יממן את מלאי המוצרים? האם יש להם כלל ביקוש? 
ג) היכן יעבדו כל אותם מאות מיליונים שמורגלים לעבוד בעבודות תשתיות ונדל"ן כאשר הבניה תסתיים? 
ד) עד מתי תימשך ההתמכרות הסינית לבניית מפעלים, נדל"ן ותשתיות – עד שיפשטו את הרגל? 

רבים ישאלו מה רע בפרויקטים של בניה שכן ,בועה או לא בועה, המפעלים המשרדים והבתים יעמדו שם לעוד עשרות שנים. אולם השאלה שלא נשאלת היא מה התועלת שמפיק האזרח הסיני, שמרוויח פחות מ-1000 דולר בשנה מרכבת שחוצה את סין לרוחבה במהירות של 200 קמ"ש. רכבת שעלות אחזקתה לנסיעה בודדת גבוהה בהרבה מהמשכורת החודשית של הנוסע הסיני. הרי ממשלת סין תצטרך בסופו של דבר לגבות מחיר אסטרונומי מאותו הסיני על מנת שייסע ברכבת, או חמור מכך – תאלץ לגבות ממנו מיסים אסטרונומיים בכדי לתחזק רכבת עם נוסעים ספורים. 

שורש הבעיה ב"בום" הכלכלי הסיני היא נעילת מרבית האוכלוסייה הסינית בעוני מחפיר. בדומה ל- 20 אחוזי האבטלה של אוכלוסיית ספרד, שאינם נהנים מפירות הפרויקטים של הבניה המואצת ב-20 השנים האחרונות. העובדה שהיקף הצריכה הפרטית בסין, כאחוז מהתל"ג, ירד מ-60% בתחילת שנות התשעים לכ-35% היום מעידה על עיוות יסודי במודל הכלכלי הסיני. 

הכלכלה הסינית "מכורה" להשקעה בנדל"ן. 60% מהתל"ג הסיני תלוי בבנייה של נדל"ן למגורים ונדל"ן מסחרי. ללא בנייה של נדל"ן ותשתיות בקצב הולך וגובר, כל ה"צמיחה" הכלכלית שם תיעצר. הממשלות המקומיות בסין, והבנקים המקומיים שהינם בבעלות ממשלתית – הם הגופים החשופים ביותר לצמיחה בשוק הנדל"ן הסיני. הממשלות המקומיות נדרשות להציג לממשל המרכזי נתוני תל"ג גבוהים, של כ-10% בשנה, ואין דבר קל מלהגדיל הלוואות לדיור ולהכריז על פרויקטים של בנייה ממשלתית. 

הגידול בהשקעות בסין הגיע לממדים חסרי תקדים לאחר קריסת הייצוא לארה"ב. מדיניות תמריצים ממשלתית ,שנועדה למנוע גידול באבטלה, יצרה מציאות בה 95% מהצמיחה הכלכלית בסין מקורה בהשקעות הון. כבר כיום עומדים מאות אלפי בתים ומשרדים ריקים בעוד שמיליארד רגל מרובע של נדל"ן מסחרי נמצא בהליכי בנייה. 

הבנקים הסינים, בהוראה ישירה מהממשל, חילקו ב-16 החודשים האחרונים 1.9 טריליון דולר של הלוואות חדשות. זאת בכלכלה בגודל של כ-4 טריליון דולר. לשם השוואה , היקף ההלוואות למגורים בארה"ב הגיע בשיא הבועה ל-1.5 טריליון דולר בשנה, וזאת בכלכלה של 14 טריליון. מה עשו ה"יזמים" הסינים עם ההלוואות הללו? הם בנו מפעלים נוספים בזמן בו הצרכנים הגדולים שלהם בארה"ב ובאירופה מהדקים את החגורה, ובנו בתים נוספים בהם אמורים לגור העובדים במפעלים שמייצרים מוצרים שאין להם קונה. בזמן שבו הכלכלה הסינית הייתה צריכה להקטין את כושר הייצור שלה בכדי להתאים את עצמה למבנה כלכלי שונה, דאגו "קובעי המדיניות" בממשל הסיני דווקא להגדילו, וכל זאת על חשבון רווחתו של הסיני הממוצע. 

יתרות מטבע החוץ האדירות של סין 

רבים מציינים לחיוב את רזרבות המט"ח שסין "צברה". שוכחים לספר לנו, כי הרזרבות הללו נבנו על חשבון האזרח הסיני. כאשר הבנק המרכזי הדפיס יואן וקנה דולרים ויורו הוא מנע את התחזקות המטבע המקומי ועקב כך מנע מהסיני הממוצע שיפור של איכות חייו. הבנק המרכזי הסיני שדד למעשה את כוח הקנייה של אזרחי סין והעבירו אל הממשל באמצעות הדפסת כסף. אילו הניחו ראשי הממשל הסיני למטבע המקומי להתחזק, הצמיחה הכלכלית לא הייתה "מוטת ייצוא". שכן התחזקות המטבע המקומי הייתה מקטינה את רווחיות הייצוא, ומאפשרת גידול בייבוא וגידול בענפי השירותים שהיו תופסים חלק מרכזי יותר בכלכלה. 

טבען של בועות אשראי הוא שהן יכולות להתקיים כל עוד קצב הגידול של ההלוואות גובר משנה לשנה – בדומה לארה"ב בשנים 2002-2007. כדי שה"בום" הכלכלי ימשיך, על הבנקים הסינים לתת בשנה הבאה כמות גדולה אף יותר של אשראי. כאשר הגידול באשראי יואט, יתברר שמרבית ההלוואות הללו אינן נפרעות. כן יתברר שסין זקוקה ל-2 טריליון הדולר של רזרבות המט"ח, אותן גנבה מאזרחיה, כדי ל"הציל" את מערכת הבנקאות שלה. 

הצלחה כלכלית של מדינה נמדדת ביכולתה לשפר את רמת החיים של אזרחיה ולא ביכולתה לבנות עוד ועוד פרויקטים גרנדיוזיים. 

עד לאחרונה זרם הכסף המודפס בעיקר לנכסים פיננסים ולנדל"ן. אולם, דיווחים רבים מעידים על כך שהמדיניות האינפלציוניות של הממשל החלה לחלחל גם לשכר, כאשר המשכורות מזנקות ב-30-50%. עליות שכר אלו הם דרכו של השוק "לפצות" על כך שהממשל הסיני סירב לאפשר למטבע הסיני להתחזק ולאזרחים ליהנות מפירות עבודתם. אינפלציה בשיעורים כאלה פוגעת בעובדים, שעלויות המחייה שלהם עולות בקצב מהיר מקצב העלייה בשכר, והן במעסיקים אשר יכולתם לקבל החלטות השקעה לטווח ארוך נפגעת. סין הגיעה לשלב בו היא אינה יכולה עוד לבצע מניפולציות בערך המטבע והחסכונות של האזרח. המשך הדפסת הכספים תביא להיפראינפלציה. הפסקת ההדפסה תרסק את בועת הנדל"ן ותגרור אבטלה המונית. קרב היום שהשקר הסיני ייחשף לעולם כמו זה הסובייטי. 

רוני טייטלבאום

עודכן לאחרונה ב שלישי, 19 דצמבר 2017 19:10

פריטים קשורים