הדפס עמוד זה
ראשון, 09 מרס 2014 00:00

נחנקים 2 - הביורוקרטיה בולמת עליה ברמת החיים

ביורוקרטיה אינה סתם טופס מעצבן, או נוהל מייגע. מצטברות אלפי שעות עבודה של פקידים בבנקים, במשרדי ממשלה, בעירייה ובמוסדות ציבוריים אחרים. לנו זה עולה יותר.

בנימין נתניהו רוצה לקצץ בביורוקרטיה, לדבריו "יש 200 רגולטורים ואלפי תקנות". כתבנו לאחרונה על "תסמונת ההסדרה הענפית" – "הסדרת ענף" כלכלי באמצעות צו ממשלתי שתורמת חלק משמעותי לביורוקרטיה. כל חוק חדש, כל החלטה פוליטית לפיקוח על פעילות כלכלית של אזרחים (כמו "חוק הספרים") יוצרים תקנות שיישומן דורש ביורוקרטיה מיידית – הרבה לפני שתוצאות והשלכות החקיקה מתבררות.

1450

 

ביורוקרטיה אינה סתם טופס מעצבן, או נוהל מייגע. מאחורי אלה מצטברות אלפי שעות עבודה של פקידים בבנקים, במשרדי ממשלה, בעירייה ובמוסדות ציבוריים אחרים. הסקטור הציבורי מתנפח משנה לשנה לא רק בגלל ריבוי ג'ובים שמחולקים למקורבים ולבני משפחה – אלא, בעיקר, בגלל אותן "אלפי תקנות". 

צמיחת הסקטור הציבורי ניתנת אולי למדידה לפי צמיחת התקציב הציבורי, הוצאות שכר ופנסיה וסטטיסטיקה של כוח האדם המועסק. קשה יותר למדוד את העלויות בצידו השני של המתרס – אצלנו, האזרחים.

כאשר בנק ישראל מפרסם הוראה "פשוטה" לבנקים למשכנתאות לאפשר הלוואות בשיעור מימון של 70% מערך הנכס רק לרוכשי דירה ראשונה – "משהו" קורה אצל האזרחים כבר למחרת. הרבה לפני שמבחינים בתוצאות ברמת הכלכלה הלאומית, אם בכלל. 

לערימת המסמכים הנדרשים לקבלת משכנתא נוספו לפחות שני טפסים: על אחד מהם מצהיר נוטל המשכנתא שזו דירתו הראשונה ו"אין לו אחות". עם הטופס צריך לגשת לעורך דין שמאשר נוטריונית את ההצהרה. על החתימה משלמים בערך 200 שקלים ומבזבזים שעה נוספת מהחיים. אבל לא די בכך: ידיד שלי שקנה דירה שנייה, בכל זאת רצה מימון בשיעור גבוה (כי מעכשיו "מותר" לו רק בשיעור של 50%), רשם את הדירה על שם בנו חסר-הדירה. למען הסדר הטוב ושלום המשפחה, ערך עם הבן "הסכם מתנה" וגם צוואה בה נכתב שכל עוד ההורים בחיים – הם הנהנים משכר הדירה שרשומה על שם הבן. כאן כבר הגענו להוצאות משפטיות נוספות של אלפי שקלים, כולל הערת אזהרה בטאבו שמונעת מהבן למכור את הדירה.   

מה המחיר למשק? עבודה נוספת בבנק למשכנתאות, בטאבו, במשרד עורך הדין, בזבוז דלק ועבודת סרק שאינה תורמת שקל בודד לצמיחת הכלכלה; "חלוקה מחדש" של ההכנסות. במקום שידידי ייהנה ויפיק תועלת אישית מאותם שקלים (או יחסוך אותם) – הוא נאלץ להעבירם לאחרים. עלות רכישת הדירה – התייקרה.  

לכל אחד מאתנו יש דוגמאות מסוג זה, ובכל התחומים. כמעט כל הביורוקרטיה מקורה בסקטור הציבורי, או ב"סקטור הפרטי" שנשלט על ידי המדינה (כמו הבנקים). כל חוק שאוסר, כל תקנה שמגבילה, כל "זכאות", כל חלוקת כסף על ידי המדינה – מחייבים ביורוקרטיה.

סוג אחר של ביורוקרטיה צומח בסקטור הציבורי מסיבות של "כיסוי תחת". אם קורה מקרה בהסתברות של אחד למיליון ועיריית רמת גן נתבעת על ידי אזרח שחשבון הארנונה שלו הועבר בטעות על שם השכן ולכן לא קיבל תו-חניה (או משהו אחר), הנושא יועבר לאחר דיון סוער במחלקת הארנונה העירונית לטיפול היועץ המשפטי של העירייה. במחלקה המשפטית מועסק עורך דין שרוצה להוכיח את כישוריו ומחבר תקנה שמחייבת כל תושב שרוצה להעביר את חשבון הארנונה (לדוגמה: על שם שוכר דירה) למלא טופס חדש ומפורט, לצרף הוכחות ותצהיר בחתימת שני הצדדים. למה? כי קרה אירוע נדיר. למה? כי מה אכפת לו שאלפי טפסים נוספים יזרמו לעירייה מידי שנה, שאלפי אזרחים יבזבזו שעה נוספת מחייהם, שהארנונה תתייקר בעוד שלושה שקלים למימון תוספת משכורת. למה? כי מערכת התמריצים של הפקיד שונה מאלה של האזרחים.

 היום פורסם כי לקוח תבע מאיקאה פיצויים בגלל שאריזת רהיט החליקה מהמדף, תוך כדי העמסה עצמית, ופגעה ברגלו של הלקוח. כנראה שבית המשפט ירשיע את איקאה ויפסוק פיצויים ללקוח. החברה תשקול עלות מול תועלת וקרוב לוודאי שהחברה לא תשנה דבר בשירות העצמי המפורסם שלה. נניח שהמקרה אירע בעיריית תל אביב: אין ספק שתוך שנה היה מיושם "נוהל מדפים". הצהרת בריאות של הלקוח באישור רופא משפחה שמותר לו להרים חפצים כבדים במשקל של 10% ממשקל גופו, עדכון ההצהרה מידי שנה, שלטים מאירי עיניים שמזהירים את הלקוח. אולי איסור העמסה עצמית, קריאה לאחד מעשרות עובדי-העמסה חדשים שעברו קורס מזורז וקיבלו תעודת מעמיס-מורשה מטעם משרד העבודה, המתנה בתור לסיוע עובד-מעמיס. התוצאה: הארון התייקר לכל הצרכנים, מאות עובדים חרוצים אך מיותרים התווספו למשק וחסרים במקום אחר, רמת החיים של כולנו ירדה בעוד משהו.  

בסקטור הציבורי, בניגוד לעסקים שנאבקים בשוק תחרותי, אין בלמים לביורוקרטיה. לביורוקרטיה זו יש תכונה שהיא נערמת, נצברת ומתנפחת. משהונהג הטופס והנוהל החדשים – העניין אבוד לדורות. סיכוי אפסי שפקיד אחר, בעתיד, ייזום את ביטול התקנה והטופס. ראשית, למה שיסתכן? עלולים להאשים אותו בתקלות עתידיות אמיתיות או מדומות (לא חסרים אחרים "שמחפשים אותו"); שנית, תכונה אנושית בסיסית היא הסתגלות למצב קיים – כל ניסיון שינוי, יעלה מייד עשרות נימוקי פקידים: "למה לא לבטל"... 

יש רק תרופה אחת לביורוקרטיה: הקטנת מעורבות המדינה בחיי האזרח, פחות משרדי ממשלה, פחות חקיקה, ביטול חוקים שפוגעים בחופש הפרט. לא "לייעל את מועצת הדבש" – לבטל ולסגור. לא לכך מתכוונים נתניהו ויתר המקטרים על "עול הביורוקרטיה". 

 

מוטי היינריך

 

עודכן לאחרונה ב שישי, 27 מאי 2016 17:19

פריטים קשורים