מאו טסה-טונג, מנהיג המהפכה הקומוניסטית בסין, ראה לפני כולם שיש יותר מדי בני אדם בעולם ודאג להשמיד כ-70 מיליון מבני עמו, הסינים, ובכך הקל מאד על האנושות.
הוא הפנים, הכי טוב מכולם, את בעיית התפוצצות האוכלוסין והנהיג את החוק של ילד אחד. כלומר, דאג להשמיד (בדרך של הפלות כפויות) את העוברים המיותרים.
ולבסוף, הוא זיהה את בעיית הצריכה העודפת והמוגזמת, וגרם למיליארד ויותר סינים להיות צנועים ביותר, לפי המרשם של "מתנגדי הצרכנות המוגזמת", ולא לצרוך כמעט כלום – כי לא היה להם כלום. הסינים ממש הגשימו את חזון צמצום הצריכה וההסתפקות במועט.
אה... איפה, איפה הם המנהיגים הדגולים ההם... היום כבר אין כאלה...
יעקב
אין זה מקרה שהניסיון ליישם "סוציאליזם מוחלט" – שוויון כלכלי וחברתי כפוי, בערך ב- 30 מדינות, הניב תוצאה זהה: אי אפשר לנשל אדם מזכות הקניין, אלא בכוח הזרוע. אי אפשר למנוע בריחה המונית של אזרחים למדינה חופשית יותר, אלא באמצעות גדרות תיל, מגדלי שמירה וחומת ברלין. קשה מאד "לחנך מחדש" אזרחים כדי למנוע מחשבות על חופש – אז ליתר ביטחון רוצחים אותם, כך הם בטוח מפסיקים לחשוב.
110 מיליון קורבנות "הגשמת הסוציאליזם" לא הביאו במותם לעולם טוב יותר במדינותיהם. כמעט 2 מיליארד בני אדם חיו עשרות שנים בתנאי דיכוי ועוני שנובעים מהכנסה חודשית של כ- 80 דולר לחודש לנפש. הסכנה שבאידיאולוגיה זו טרם חלפה מהעולם.
אנחנו כיהודים מוחים בצדק נגד מיעוט זניח של מכחישי שואה של שישה מיליון יהודים. האקדמיה, המורים והעולם הרשמי כולו הכחישו בעבר ומתעלמים כיום ממאה מיליון קורבנות הקומוניזם. במאה העשרים חווינו את כישלון הניסוי החברתי הגדול בהיסטוריה – יישום הסוציאליזם. כישלון שטבע בנהרות דם ואומללות מתמשכת. ראוי להפוך את ה-1 במאי ליום זיכרון.
מערכת