שירותי הדואר הם חלק "מהסקטור הציבורי המפואר". צרה צרורה. אין שום סיבה שהממשלה תתעסק בהעברת דברי דואר.
האידיאולוגיה הסוציאליסטית מנחה את רוב הכלכלנים והעיתונאים ומונעת מהם לחפור נדבך נוסף – מעבר לתיאור שטחי עד כמה "המצב נורא". אין להם פתרון חוץ מהלאמה ו"פיקוח" כי אז יתנגשו חזיתית עם האידיאולגיה שלהם.
סיפור הדסה הוא סיפורו של המשק הישראלי הציבורי ושל הרפואה הציבורית – וזו נגועה במחלה כרונית חשוכת מרפא מעצם היותה "ציבורית" – עסק ללא "בעל בית". צריך להפוך את הדסה ל"אזור רפואה חופשי".
שתי יוזמות התחילו לפני 3 שנים: האחת חברה ממשלתית, להקמת שוק סיטונאי חדש לירקות ליד חיריה – פשוט יחסית. השנייה – פרויקט מגדלי מגורים מורכב של גינדי במקום השוק הישן בת"א. נחשו מה קורה אחרי שלוש שנים?
ישנם מוצרים ושרותים שהמדינה צריכה לספק. אך אלה אינם ראיה לכישרון הניהול והפיקוח של "המדינה", ובשום אופן אינם הוכחה לחיוניות התערבותה גם בתחומים אחרים. די לנו במשימות בהן אין לנו ברירה זולת המדינה.
כאשר עסקי הבריאות מנוהלים על ידי המדינה, נוצר האבסורד שייצוא גדול של שירותי רפואה הופך ל"אויב העם". פרופ' לייטרסדורף, דקאן הפקולטה לרפואה בירושלים טוען "אין לנו את הלוקסוס לקיים בישראל תיירות רפואית".
אין במציאות מערכת "רפואה ציבורית". המערכת למעשה מופרטת ובאופן הגרוע האפשרי: בטיפול האיכותי זוכים חינם בעלי הקשרים, אחרים מטופלים ב"רפואה השחורה" היקרה, בשר"פ ובקליניקות הפרטיות. כל היתר סובלים בתור.
הממשל חשב שהוא מסוגל לנהל ביטוח שיטפונות, אבל התוצאה גרועה: ניהול כושל, פרמיה נמוכה מדי וגירעון שימומן ע"י כלל הציבור. מנגנון השוק היה קובע פרמיה גבוהה באזור מסוכן - היה מפרסם אזהרה - ומצמצם את האסון.
כל הדוברים, בתוכנית של קרן נויבך ברשת ב', התחרו בהאשמת "הפרטת" שירותי בריאות הנפש. אחרים טענו שמשרד הבריאות אשם כי חסר "פיקוח נאות". אין ב"רגולציה" שום פיקוח והמוסדות הפסיכיאטרים "פרטיים" רק לכאורה.
לבריטניה יש ניסיון לא טוב עם הפרטת הרכבת בתחילת שנות ה-90. לא בטוח ש"הפרטת הרכבת נכשלה", אבל בטוח שהיא לא הצליחה. יש בכך לקח לימודי גם לישראל – אם יגיע יום בו ינסו להפריט את הנמלים, הרכבת או הדואר.
