בניגוד למיתוס המקובל: הממשלות הן שמשבשות את מנגנון "חלחול העושר" אל תחתית הפירמידה החברתית.
הביטוי "כשל שוק" הוא תווית שמודבקת בדרך כלל לפעילות כלכלית שפוליטיקאים מעוניינים להטות לטובת צד מסוים באמצעות הפעלת כפייה – כוח החוק. "השוק" אליו מופנה הזעם מנוהל על ידי הממשלה ולכן אינו שוק.
ככל שחוב הממשלה יצמח, הדור הבא יירש כלכלה פחות יעילה ופחות מפותחת. הדרך להגדלת רווחת האזרח אינה ב"הצבעה על מקורות להגדלת המיסוי", אלא להיפך – הקטנה מתמדת ועיקשת של הוצאות הממשלה והקטנת המיסוי.
ערב הבחירות לנשיאות, ושוק העבודה האמריקאי עדיין מסרב לשתף פעולה עם ברננקי (נגיד הבנק המרכזי) ועם הנשיא אובמה. תקוותם הייתה ששני סיבובי "הקלה כמותית" של הדפסת כסף יאוששו את הכלכלה. אולי "הקלה 3" תעזור?
פרופ' דן אריאלי מרתק ומעניין. ספריו רבי מכר, נשיאי מדינות ותאגידים מתייעצים אתו. סלידתו מ"היד הנעלמה" של השוק נובעת מאידיאולוגיה ולא מהבנה רציונאלית של מהות הכלכלה החופשית.
ועדת טרכטנברג המליצה להטיל 2% "מס-יתר" על עשירים שהכנסתם מעל מיליון שקל בשנה. למה "רק 2 אחוז מס" הם הרבה יותר משני אחוזים?
כך טוען סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של ידיעות אחרונות. להשלמה, מביא פלוצקר לא פעם אנלוגיה למשק בית: "במונחי משפחה, זה לא אסון כשלמשק בית שהכנסתו השנתית 200 אלף שקל יש משכנתה של 320 אלף שקל" האמנם?
לדברי וורן באפט, החזקת זהב היא פעולה לא רציונאלית שנובעת מפחד. השקעה בחברה עסקית יוצרת ערך כלכלי למשקיע בה, השקעה בזהב אינה יוצרת שום ערך כלכלי - קילו זהב נשאר קילו גם אחרי 30 שנה. באפט צודק, אבל...
הסבר פשוט וקצר למשבר החובות בו נתונות כמעט כל מדינות המערב. נניח שאתם חוזרים הביתה ונודע לכם שיש תקלה במערכת הביוב בשכונה...
נוח לפוליטיקאים לכוון את זעם ההמון אל הסופרמרקט. כי מתוך כל שרשרת השיווק והבחישה הפוליטית – מולנו ניצבת רק הקופאית בסופרמרקט – אנחנו לא משלמים ליבואן, למכס או למכון התקנים. למה "פער התיווך" תמיד גדול?
