לפני כשבועיים הסתיים בשעה טובה מסע פרסום נוסף של משרד המסחר והתעשייה לקניית "כחול לבן". "הגנה על תוצרת הארץ" אינה מטיבה עם כלכלת ישראל. הצרכן הישראלי אינו מזיק למדינה אם הוא מעדיף לפעמים תוצרת חוץ.
כמות הכסף הבסיסית בארצות הברית צמחה פי שניים וחצי. מי שייצר את הכסף, יש מאין, הוא הבנק הפדראלי המרכזי. באורח פלא אף אחד לא מודאג, גם לא הבורסה. האם כולם "יופתעו"?
מסתבר שהאידיאולוגיה המרקסיסטית עדיין חיה ונושמת בחלקים של האקדמיה בישראל. ד"ר אפרים דוידי מאונ' בן גוריון, כמו מורו ורבו קארל מרקס, רואה באבטלה "תופעת קבע אופיינית לקפיטליזם".
פשיטת רגל היא הדרך בה השוק מסלק עסק שלא מצליח להפיק את המרב מהמשאבים שעומדים לרשותו. המדינה והפוליטיקאים נוהגים להתעלם מהחלטת מיליוני הצרכנים ולהציע לפעמים "סיוע", כסות לרווח פוליטי.
ככל שהחוב של המדינה גדול יותר ביחס לתוצר (שווי כל המוצרים והשירותים שמפיקים תושביה) – עתידה הכלכלי נחשב לרעוע יותר. האם אנחנו באמת יודעים את המספרים האמיתיים?
מייחסים את הסיבות למשבר הכלכלי לתאוות הבצע, לטעויות הבנק המרכזי, להעדר רגולציה ועוד. הכלכלה העולמית נמצאת במסלול בלתי נמנע אל קריסה. מדינת הרווחה היא משחק פירמידה שסופו להתמוטט. אירוע היסטורי.
דפלציה היא ירידת מחיר מוצרים שמאפשרת לנו לרכוש יותר מוצרים באמצעות כספינו. מדוע עליה בערכו של הכסף בארנק שלנו זו תופעה רעה שצריך "להילחם בה". ואילו אינפלציה "מתונה" ששוחקת את ערך כספנו "טובה"?
חלק מראשי הציונות, ובראשם דוד בן גוריון, השתלטו על החזון הציוני ונטעו בו את ערכי הסוציאליזם. פועלם היה בניגוד לערכי היהדות, שכן דווקא השיטה הקפיטליסטית מושרשת היטב במסורת היהודית.
כך קובע ''מסמך עבודה'' של כלכלנים מהאוניברסיטה העברית. מידי פעם ''מוכיחים'' כלכלנים, על פי ההיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל, שהמשק צמח גם בתקופות כאשר מעורבותה של הממשלה בכלכלה הייתה גבוהה – האומנם?
ממשלות אימצו מזמן את תורתו של הכלכלן קיינס שגרס כי בכוחה של המדינה למתן תופעות של גאות ושפל כלכלי על ידי הדפסת כסף וספיגתו. הפוליטיקאים מתעלמים מחלק השני של הרעיון: ספיגת כסף. נשארנו רק עם ההדפסה.
