רבים מדקלמים את מיתוס "פער התיווך" כגורם ליוקר. זה נוח, זה קליט. הטיעון נוח לפוליטיקאים ולחקלאים. רובם לא מבינים את מהות שרשרת השיווק: מהיצרן, אל הסיטונאי ועד למקרר בבית.
ג'וחא הוא דמות הומוריסטית בסיפורי עם בעולם המוסלמי. אז איך זה קשור לבנק ישראל?
לאורך שנים, היצואנים מזהירים כי ירידת הדולר תוביל לפיטורים ולקריסת המשק. במציאות – השער יורד, היצוא עולה, והמשק משגשג. בנק ישראל הוא ועד העובדים של "היצואנים". בדרך, מייקרים לנו את חיי היום-יום.
המוני אזרחים תמיד יצירתיים מחוקי השלטון. תמיד ימצאו את ה"קומבינה" בסבך התקנות המגבילות. ובעיתונות הכלכלית – "מופתעים" מביצועי הכלכלה בצל הקורונה...
דינמיקה של משבר כלכלי שכמעט ואינו ניתן לעצירה. פוליטיקאים מנסים לדחות את הקריסה באמצעות חלוקת מאות מיליארדים. ימין או שמאל בשלטון – את מה ש"צריך לעשות" הם לא יעשו...
נתניהו הודיע על הזרמת כסף כדי "להתניע את המשק". זאת בנוסף לסכומים בהיקף דמיוני שכבר פוזרו. כמעט כולם מסכימים עם פיזור הכסף. אם יש ויכוח, הוא אינו על העיקרון. האם הרוב טועה?
גם "התרופה" לשבר הגדול של 1929 הייתה הזרמת כסף ממשלתי לכלכלת אמריקה. האם זה עזר?
"הגל הראשון", "הגל השני" – ההיסטוריה מלמדת שהאסון הכלכלי לפנינו. צריך מזל.
הנחשול הכלכלי שבאופק עלול להסתיים ב"תסמונת ארגנטינה" – משבר מתגלגל לאורך שנים. זו הזדמנות להתנער מבוץ העיוותים במשק, למימוש הפוטנציאל להיות מהמדינות העשירות בעולם.
העיתונות הכלכלית בעולם מציגה באור חיובי את כלכלת ישראל המשגשגת ב-15 השנים האחרונות. נתוני אמת, לא כלכלת בחירות.
השיח הכלכלי מתעלם מעימות עם שיטה כלכלית מעוותת מיסודה שמבוססת על מעורבות מסיבית של הממשלה ומנגנונה הביורוקרטי בכל תחומי החיים במדינה. "שיח שרברבים" טכני על "מה הממשלה צריכה לעשות".
