ממשלות הן פיל ענק. אנחנו מעבירים לממשלה חלק גדול מפירות עבודתנו – ים של כספי מיסים. לאן הולך הכסף שלנו? ניסיון כושל לשקיפות תקציב המדינה.
בתקשורת מתווכחים איך לבזבז את "עודפי הגבייה" של מיסים. העובדה המדהימה היא שאין עודף, יש גירעון של מיליארדים בתקציב המדינה!
למה כמעט כולם בעד הנכים? רמז: זה קשור לשיטת המיסוי.
המוסד סובל מגרעון אדיר. תוך כ-10 שנים המדינה תצטרך להעלות מיסים בקצב גדל כדי לתמוך בביטוח הלאומי. האם זה בכלל ביטוח?
פעילים "חברתיים" מרבים לטעון שנטל המס בישראל נמוך וניתן להעלותו. אך כשמביאים בחשבון את שלל הדרכים העקיפות שבהן המדינה שולחת את ידה לכיסנו, התמונה משתנה לחלוטין.
הנתונים הרשמיים על "נטל המס" אינם משקפים את המציאות. מיסים אינם פופולריים, אז אפשר לכפות במקומם רגולציה שהיא מס לכל דבר, אבל לא-מורגש.
כיצד צריך לממן פרויקט ציבורי גדול שאינו למטרות רווח? מתקציב המדינה (באמצעות מיסוי כפוי) או מתרומות מרצון?
עימות עם משלמי המס אף פעם אינו נוח פוליטית, לכן מעדיפים פוליטיקאים את מצג השווא שבתקציב גירעוני – לוקחים הלוואה לכיסוי הגירעון.
בנק ישראל צובר הפסדים כבדים בגלל מדיניות רכישת הדולרים שממומנת באמצעות הלוואות שהבנק לוקח ומשלם עליהן ריבית. ספק אם קיימת דרך "לרדת מהעץ" בשלום, ללא משבר כלכלי וללא הטלת מיסים כבדים למימון ההפסדים.
הרגולציה, וחופש התחרות מבטיחים, באופן שיטתי, מחירים נמוכים ושרות טוב לצרכן, לאדם הקטן. תחרות חופשית היא החבר האמיתי של הצרכן, ותחרות חופשית לא מושגת על ידי רגולציה, אלא על ידי היעדר רגולציה.
