ממשלות הן פיל ענק. אנחנו מעבירים לממשלה חלק גדול מפירות עבודתנו – ים של כספי מיסים. לאן הולך הכסף שלנו? ניסיון כושל לשקיפות תקציב המדינה.
באספות רבות של בעלי דירות בבניינים ישנים תמיד יימצא השכן שיפלוט: "הלוואי שרעידת אדמה תהרוס את הבניין, או שלפחות ייסדק ללא תקנה, ואז ייבנה מחדש כמו שצריך...". ספק בדיחה, ספק כמיהה נסתרת.
האם המדינה צריכה להיערך לצונאמי שקורה אחת ל-1500 שנים, או לרעידת אדמה שקורית אולי אחת ל-100 שנים? האם "המדינה" היא בכלל גוף שמסוגל "להיערך"?
עוד טרם יבשה הדיו בכתבה הקודמת על רשות החדשנות הלאומית, התבשרנו על הקמת רשות נוספת: הרשות להתחדשות עירונית.
כשלושה רבעים של הכתבות והידיעות בעיתונות הכלכלית, בהערכה גסה, עוסק באירועים שנובעים מהמבנה המעוות של הכלכלה והחברה בישראל (להשקפתנו).
אנו לא צריכים חוקי תרבות, משרד תרבות ולא שרי תרבות. אנו לא צריכים את מירי רגב. אנו לא צריכים תרבות ממשלתית בכלל. האמנים המכובדים מתבקשים לבזות את המדינה על חשבונם ולא על חשבון משלם המיסים.
רוב הציבור, בהנהגת התקשורת, מבקרים את "השחיתות" ומייחלים לממשלת מלאכים "אחרת". זו אוטופיה - מעולם לא הייתה ממשלה כזאת ולא תהיה. אם הממשלה והסקטור הציבורי יהיו קטנים אז גם השחיתות תהיה "קטנה".
את משרד התרבות והספורט צריך לסגור ולשלוח את עובדיו המסורים לחפש עבודה אמיתית.
ממשלת ישראל עוסקת בהימורים ומשכנעת את הציבור כי הימורים באמצעות סוכני הימורים ממשלתיים (לוטו-טוטו) הם מעשה חיובי. כדי למנוע תחרות בעסקי ההימורים הממשלתיים - הוכרזו כל יתר ההימורים כ"בלתי חוקיים".
מאה העשרים חווינו את כישלון הניסוי החברתי הגדול בהיסטוריה – יישום הסוציאליזם. כישלון שטבע בנהרות דם ואומללות מתמשכת. ראוי להפוך את ה-1 במאי ליום זיכרון.
