פוליטיקאים מדברים על "צמצום הרגולציה". מדברים, אך במקביל מכבידים את הנטל: הזדמנות לחזות איך מתגבשת רגולציה חדשה לנגד עינינו – אסדרת ענף מתקיני המזגנים.
מעת לעת מצטבר לחץ פוליטי להעלאת "שכר המינימום". מדובר בקצבה "חברתית" כמו כל קצבה אחרת שהמדינה משלמת. למה המעסיק נדרש לשלם ולא המדינה?
על מה מבוססת זכותכם למכור את האופניים או את המקרר המשומש שלכם? למה אתם רשאים לנקוב בכל מחיר שתרצו עבורם? למה כל הרווח שלכם?
עשור של שגשוג מתמשך במשק יוצר "עודפים" במטבע חוץ. שער הדולר אמור היה לרדת אפילו ל-2 ₪ לדולר. מחירים אמורים היו לצנוח. בנק ישראל בולם מלאכותית את התחזקות השקל ומונע את הוזלת עלות המחיה בישראל.
משבר 1929 צריך להיות תמרור אזהרה וציון דרך בהיסטוריה הכלכלית ככשל הטרגי הבולט של מעורבות פוליטיקאים בכלכלה.
הנחשול הכלכלי שבאופק עלול להסתיים ב"תסמונת ארגנטינה" – משבר מתגלגל לאורך שנים. זו הזדמנות להתנער מבוץ העיוותים במשק, למימוש הפוטנציאל להיות מהמדינות העשירות בעולם.
יערה קלמנוביץ' הקימה מפעל שוקולד קטן בירושלים ונדרשה למסלול מכשולים מטורף לקבלת רישיון ייצור. נטל הרגולציה חוסם יזמים ומעניק יתרון למפעל וותיק. הרגולציה הממשלתית היא הסיבה ליוקר החיים בישראל. קיימת דרך אחרת...
לרוב "הירוקים" אידאולוגיה פשוטה ובלתי מציאותית: נגד הכול. נגד פיתוח ובנייה, נגד כל כביש, שכונה חדשה או מפעל. נגד שיפור באיכות החיים או רווחת האדם. הם בעד הטבע והצפרדעים אבל נגד האדם – האנשים ג'יפה, הטבע קדוש.
הבנקים הפסידו לפחות 5 מיליארד שקלים בהלוואות ל"טייקונים" שלא נפרעו. "וועד כבל" בדקה את התנהלות גופי הרגולציה. שוב התפוגגה התקווה האוטופית שהרגולטורים ימנעו משבר בעוד מועד.
חוקים רבים מתיימרים "להגן על הציבור" אך יישומם גורם לרוב לנזק ותורם להתייקרות החיים בישראל.
