הסבב הסתיים: דרישות שכר, איום בשביתה, שביתה, "פשרה", תוספת שכר, "רפורמה" – וחוזר חלילה. אין מתנגדים למונופול שהמדינה נטלה – לחנך, לכפות תכניות לימוד, לקבוע שכר, להחליט מי ילמד, כמה, מתי והיכן. פוליטיקאים ופקידים ("המדינה") אינם מסוגלים לחנך כפי שאינם מסוגלים לנהל תעשייה או חווה חקלאית. לכן, משרד החינוך "מצליח" כמו משרד החקלאות ומשרד השיכון.
פוליטיקאים מדברים על "צמצום הרגולציה". מדברים, אך במקביל מכבידים את הנטל: הזדמנות לחזות איך מתגבשת רגולציה חדשה לנגד עינינו – אסדרת ענף מתקיני המזגנים.
ושוב עולה השאלה: מה צריכה להיות המטרה המרכזית של "המבצע הבא" בעזה, מן הסתם מול חמאס? הנה רעיון חדשני ברוח "קו ישר" – היש היתכנות לרעיון?
"מדינת חופש" – משטר שלא מתערב בחקלאות, בתעשייה, בתקשורת, ובכל תחום כלכלי. שאול אלוביץ' מבעלי בזק, לא היה נדרש לאישור משרד התקשורת (שלא קיים) ולא ל"קשרים" עם שר תקשורת (אין שר). "תיקי נתניהו" לא היו נולדים.
חינוך פרוגרסיבי לגיל הרך באמריקה: "אולי אתם בעצם לא בן וגם לא בת"? כתגובת נגד אושר חוק בפלורידה: אסור לבית ספר "להדריך" ילדים קטנים בנושא נטייה מינית. "המחלוקת" מתדרדרת למלחמת אזרחים תרבותית מחוף לחוף. האם מתפקיד המדינה לקדם אידיאולוגיה מגדרית?
