מיתוסים

חקלאות - מיתוסים

החקלאות היא ענף כלכלי חשוב במדינת ישראל – לא תתכן מדינה עצמאית ללא חקלאות

אומר על כך פרופ' יעקב שיינין מנכ"ל חברת מודלים כלכליים (גלובס 8.5.1995): "...לפני 50 שנה, עם אוכלוסייה של 600 אלף נפש המדינה לא יכלה להתקיים ללא חקלאות. [החקלאות] הייתה היצואן מספר אחד והספק הראשי של מטבע חוץ. כל זה השתנה... החקלאות בארץ מהווה כיום [1995] כ- 4.3% מהתוצר העסקי וכ- 3% מהתל"ג. בחקלאות מועסקים כ- 3% מהמועסקים במדינה...

...התחום החשוב (מסורתית) בחקלאות הוא חיטה, לחם. שני שליש מהחיטה שלנו מגיעים ממילא מארה"ב. למעשה, בכל הדגנים אנו בתלות מוחלטת בארה"ב. גם האורז בא מחו"ל וכך גם כל הגרעינים לתעשיית שמנים וכל הבקר לתעשיית הבשר... ישראל לא מספקת לעצמה את המזון הבסיסי, לכן האידיאולוגיה הזו בלתי רלוונטית. לא צריך לסמוך על ייצור מקומי... כשרוצים להקטין זעזועים פותחים את השווקים. מי שגר בניו- ג'רסי יכול להביא עגבניות מאירופה ולאו דווקא ממיאמי... אין סיבה שאנחנו נהיה יותר דפוקים... צריך להישאר בענפים שזקוקים לאנרגיה סולרית ולכמות מועטה של מים... אנחנו מרוחקים משווקי אירופה 3-4 שעות טיסה ומצליחים לגדל ירקות בעונה שבה הדבר אצלם נדיר... צריך להפסיק את המנטליות החקלאית ולהתייחס לזה כאל חלק מהתעשייה ..."

ביטול המכס והמגבלות על יבוא מוצרי חקלאות יגרום להרס החקלאות העברית

על כך משיב יצחק טישלר בגלובס(12.8.97):

"...מספר בעלי המשקים העובדים בחקלאות עומד בסך הכל על 30 אלף... [בשנת 2006 היו כ- 20,000 משקים, ואילו ב-2014 נאמד מספר המשקים החקלאיים על פחות מ-10,000] בעשור האחרון ירד מספר המועסקים בחקלאות... כמות המים נשארה ללא שינוי... והתפוקה החקלאית גדלה ב- 35%... בעלי משקים מקבלים את הקרקע ללא תשלום, גם את המים והציוד הם מקבלים במחיר נתמך, וכך גם את הפיתוח המדעי ואת ההדרכה המקצועית. הגדלת הייצור בעשור האחרון תוך ניצול יעיל יותר של מים, קרקע, ציוד וכוח אדם מעידה על כושר תחרות נאה... וכאן המקום לשאול: איזה אסון יהיה אם נייבא עגבנויות ונניח לחקלאים להתמחות בגידולים שאפשר להרוויח בהם בעזרת השכל? ...צבר נטול קוצים ...ענף הפרחים שנכנס למסלול תיעוש... יצוא זרעי עגבניות... תמיד יהיה שוק מקומי לתוצרת מקומית טרייה ומשובחת, החוסכת גם בהוצאות הובלה ואריזה... ויהיה גם ביקוש לתוצרת אורגנית שאפשר להרוויח בה רווח נאה. חרדת החקלאים מפני יבוא הגזר והשום די מעצבנת... חקלאים שהיו יכולים לעקור את הפרדס ולבנות עליו דירות... או קניונים עשו זאת בלי להמתין ליבוא האגסים... לא נורא אם יניחו לנו לאכול פירות וירקות מהמבחר הקיים בעולם..."

החקלאים מגדלים מוצרים חיוניים ולכן מגיעה להם העדפה מיוחדת

עד לפני כ-100 שנים עדיין עסקה רוב אוכלוסיית העולם בחקלאות. התפתחות המיכון וייעול החקלאות הביאו לכך שדי ב-3%, ואפילו פחות, מהאוכלוסייה שיעסקו בחקלאות כדי להאכיל את כל העולם. הוזלת מחירי ההובלה הבינלאומיים, בים ובאוויר, הפכה את מוצרי החקלאות לזמינים בכל מקום כמו כל מוצר תעשייתי אחר.

למרות זאת, עדיין זוכה החקלאות ליחס נוסטלגי-רומנטי והחקלאים נבנים מדימוי של אנשים פשוטים, עובדי כפיים – שורשיות טהורה והגונה. על רקע זה, קל יחסית לפוליטיקאים, לשכנע את הציבור ש"מגיע להם".

בעולם המודרני קיימים מוצרים "חיוניים" רבים שתלותו של האדם בהם גבוהה – מים, דלק, חשמל ושבבי זיכרון למחשבים חיוניים לא פחות. העדרם ישבש לחלוטין את האפשרות לקיים (פשוטו כמשמעו) חיים סבירים בעולם כה צפוף. הדרך היחידה להבטיח חיים, רמת חיים ואיכות חיים היא באמצעות יצירת "עושר". באמצעות "העושר" יכולים אנשים לסחור ולרכוש מוצרים חיוניים וביניהם מוצרי חקלאות. בצורת קשה בישראל, לא תמנע מזון מתושבי ישראל, אפילו אם לא יוותר חקלאי אחד בישראל. זאת, אם לתושבי ישראל יהיה מספיק "עושר" שינבע מייצור וייצוא של מוצרים אחרים.

אין כל בסיס רציונלי לתחושת "המגיע להם".

החקלאות היא "מונופול טבעי" ויש בה יתרון לגודל

יתרון לגודל קיים כאשר עלות ייצור של כל יחידה נוספת זול יותר והיצרן הגדול משתלט במהרה על כל השוק. בחקלאות יש מאות ענפי ייצור שונים, תהליכי גידול מגוונים ותהליכי שיווק שונים. בתנאים של שוק פתוח וחופשי גם מחירי המים, הקרקע וההובלה יהיו שונים ממקום למקום. כך גם מחיר תשומות אחרות כגון עלות הביטוח מפני שיגעונות מזג האוויר תשתנה מאזור לאזור. הטענה הגורפת של "יתרון לגודל" לכל התחום החקלאי לא יכולה להתקיים וגם אין תקדים לכך בעולם. ייתכן שבענף גידול מסוים יש "יתרון לגודל", אבל בתנאים של יבוא חופשי, ניתן לייבא גם מ"גדולים יותר" בעולם הרחב. שימוש במונחים כאילו "כלכליים" בידי אינטרסנטים, קבוצות לחץ ופוליטיקאים נועדו לשכנע שהצדק עמם והתערבותם נדרשת.

ללא תכנון ופיקוח על החקלאות יווצרו עודפי תוצרת או מחסורים

"עודפים" של תוצרת חקלאית שמושמדים מול מצלמות העיתונות יכולים להיווצר רק כאשר הממשלה "מתכננת" את החקלאות ומפקחת על המחירים.

קביעת מחיר קבוע לחקלאי עבור החלב ע"י מועצת החלב מזמין לעיתים יצור-יתר ונוצרים עודפים. רק בשוק הנתון לפיקוח ומגבלות משמידים חלב, עופות ופירות (עודפים).

בשוק תחרותי, כאשר ההיצע גדל – התוצאה היחידה היא ירידת המחיר לצרכן, ואילו מחסור זמני גורם לעליית מחירים. מנגנון המחירים של השוק החופשי מאותת לחקלאים מה כדאי לגדל והיכן מצוי הביקוש. מעורבות הממשלה משבשת מנגנון זה. לכן, דווקא תחת שרביט החקלאות "המתוכננת" נוצרים עודפים .

החקלאים חשופים לסיכונים יוצאי דופן ולכן חובה על הממשלה להגן עליהם

החקלאים חשופים לאי-וודאות בגלל מזג אוויר, מזיקים ושינויי מחיר. תקופת גידול הירקות נמשכת חודשים רבים וגידול הפירות מצריך שנים של השקעה עד שרואים פרי.

הכל נכון אבל גם ענפים רבים אחרים "סובלים" מאי-וודאות: מו"פ שנמשך שנים רבות ונכשל, קידוחי נפט שמתגלים יבשים, מפעל תעשייתי שנבנה משך שנים כאשר אין מחיר מובטח לתוצרתו או חיסון נגד תחרות, בנקים להשקעות וקרנות הון סיכון המשקיעים במיזמים על סמך תוכנית עסקית. אין "עסקים בטוחים" ובכל עסק רמת סיכון שונה – יש אינספור דוגמאות והחקלאות אינה ייחודית.

חקלאות היא עסק ככל מיזם אחר. חקלאי שמתמחה בתחומו, יודע טוב מכל פקיד ממשלתי את הסיכונים וכיצד לכלכל את מעשיו. לכן, דווקא מעורבות ממשלתית ותכנון ממשלתי הם הערובה להפסדים, אלא שאת ההפסד של החקלאות הריכוזית-סוציאליסטית ישלם כרגיל הציבור. אותו ציבור שדמגוגים "חברתיים" טוענים להגנה עליו.

חקלאות חופשית, כאשר החקלאי עצמו אחראי למעשיו ולהשקעותיו גורמת לו לבחור בזהירות ובשיקול דעת את סוגי הגידולים באופן שיצמצם את הסיכון ויגדיל את הרווח. סיכוני הבצורת, מזג אויר ומזיקים אחרים ניתן להקטין ואף לבטל בעזרת חברות ביטוח. סיכונים של תנודות מחירים ניתן לגדר כמקובל בשווקי המטבע והסחורות הבינלאומיים באמצעות חוזי אספקה לטווח ארוך, חוזי מכירה עתידיים (מכירה מראש במחיר ידוע) ואמצעים דומים. החקלאי גם רשאי להגדיל את פוטנציאל רווחיו ע"י הגדלת הסיכון – אך אם טעה זה לא יהיה על חשבון הציבור.

במדינת ישראל החקלאי אינו חייב להשקיע בהגנה מסיכונים – במקרה הגרוע יופעל לחץ על הפוליטיקאים להגדיל את המענקים הממשלתיים...

הבדיחה גורסת שענף הגידול העיקרי בחקלאות הישראלית הוא "פיצויים". בעקבות גשם שוטף מקבלים פיצוי על נזקי שטפונות, ברד בחורף גורר פיצוי על נזקי ברד ואילו בצורת, כמובן – פיצויי בצורת – גם קיצוץ במכסות המים מזכה בפיצויים... חקלאות של מילוי טפסים.

מוצר חקלאי סובל מחיי מדף קצרים והוא מתקלקל

לפני 200 שנה גם בשר ומזון-מוכן היה קשה לשמר. הטכנולוגיה מאפשרת כיום הארכת חיי המדף של מוצרי חקלאות רבים ולחסנם מפני מזיקים לתקופות ארוכות יותר. מוצרי מזון רבים מעובדים ע"י התעשייה ועמידים במשך שנים כגון אבקת חלב, תרכיזי מיצים, בשר קפוא ואחרים.

קיימים ענפים כלכליים רבים שתוצרתם אינה ניתנת לאחסון – אפילו שבבי מחשב ומוצרי אופנה עלולים להפוך ללא רלוונטים תוך מספר חודשים. גם בענפי השירותים יש מוצרים רבים שאי אפשר לאחסן החל ממושב פנוי במטוס וכלה בחשמל הזורם ברשת.

הסיכון שבמוצר שחיי המדף שלו אפסיים או קצרים משוקלל ע"י היצרן במחיר המוצר כמו כל סיכון אחר.

ישראל – מדינה קטנה ומוקפת אויבים ולכן עליה לעמוד ברשות עצמה במוצרי חקלאות

דווקא משום כך על מדינת ישראל לשחרר את חקלאיה מכבלי הממסד כדי לייצר תוצרת חקלאית ביעילות מקסימלית וכדי להפנות משאבים לצרכיי בטחון במקום לפזרם על חקלאות בזבזנית ויקרה.

דווקא מדינה קטנה עם משאבים מוגבלים צריכה לצמצם את התלות האבסולוטית בחקלאות מקומית ולפתח יבוא מתחרה משוכלל ופתוח.

לא ברור כיצד מערכת חקלאית מסורבלת, יקרה, לא יעילה ומושחתת תורמת לביטחון המדינה.

אספקת מזון מחו"ל, בתנאים של אי וודאות ביטחונית, לא מסוכנת יותר מבחינה אסטרטגית מאספקת דלק, תחמושת, חלפים לרכב או ירידת דרוג האשראי של בנקים ישראלים בשווקי המטבע הבינלאומיים.

התשובה להיותנו "מדינה קטנה המוקפת אויבים" צריכה לנבוע מהגדלת התוצר הלאומי שיאפשר הפניית משאבים לצבירת מלאים אסטרטגיים של מט"ח, דלק או מזון – אם אכן יש בהם צורך.

הקיבוצניקים חרוצים ועובדים קשה

ייתכן שהאבות המייסדים בקיבוץ עבדו קשה. אך כולם באותה תקופה עבדו קשה, בתנאי סביבה לא מפנקים, וללא רשת בטחון מפלגתית תומכת. כך גם בעיר – אלפי משפחות שעלו לארץ חסרות-כל בתקופת הבריטים עבדו קשה, גרו בחדר קטן בדירה בעיר כאשר בחדר השני גרה משפחה אחרת.

האידיאולוגיה שהביאה לקריסת הגוש הקומוניסטי מוטטה גם את הקיבוצים בישראל. הקיבוצניקים לא רוצים לעבוד כפי שהאיכר בקולחוז הרוסי לא היה "משוגע" לעבוד עבור הקולקטיב. בדו"ח השנתי של המטה לביצוע הסדר הקיבוצים נכתב כבר ב-1994 ע"י דר' אריאל הלפרין כי התמ"ג לנפש בקיבוצים עמד על 2/3 מהתמ"ג לנפש במדינת ישראל – כל זאת למרות הזרמת כספים משך עשרות שנים. בגיליון אוקטובר 93 של כתב העט "הקיבוץ" אמר אריאל הלפרין, ראש מטה הסדר הקיבוצים: "...במקורות שמייצרים הקיבוצים אי אפשר לקיים את הקהילות גם אם היה נמחק כל החוב...".

צעירים בקיבוץ למדו מהר מאד, שהמקורבים לרכז העבודה מקבלים את הג'ובים הטובים. החברים המועדפים עובדים במשרדי המפעל הקיבוצי בעיר, או בצפון תל אביב... בבית התנועה הקיבוצית והמפלגה... להם גם הוענק רכב צמוד כדי שיוכלו להגיע בנוחיות הביתה לאחר יום עבודה מפרך בעיר...

בקיבוצים רבים חדלו חברים לעבוד והתפתחה אבטלה גלויה וסמויה. במקומם גייסו עובדים שכירים. מספר השכירים עלה משמעותית בתקופות בהן ניתן היה לקבל סבסוד ממשלתי להעסקתם (כמו למשל בשנות העלייה הגדולה מרוסיה). במסגרת זו, השכיר זול מאד בשנות העסקתו הראשונות, אך הופך מאוחר יותר לנטל על הקיבוץ לאחר שצבר ותק וזכויות סוציאליות.

המטייל בשדות הקיבוץ וברפת, בשנים האחרונות, עלול לחשוב שהגיע בטעות לחווה בתאילנד...

מוסיף על כך קיבוצניק לשעבר מקיבוץ כרם-שלום שהתפרק, ינאי רגב (מעריב, ראש השנה תשנ"ט): "...רבים בכרם-שלום הרבו כל כך להתווכח שלא ממש נשאר להם כוח לעבוד... אתה נלחם למען הציונות, המדינה, מרקס ולנין ולצדך על בריקדה יושבים טובי הבטלנים...".

הקיבוץ משנה פניו בשנים האחרונות ומפסיק להיות "קיבוץ". "החבר" עובד עבור משפחתו. וכעת הוא באמת עובד.

הממשלה צריכה לקבוע את מחירי התוצרת החקלאית לטובת הצרכן

ממשלה שלוקחת על עצמה קביעת מחירי מוצרים או שירותים משבשת את מנגנון המחירים העדין של השוק. מחיר מוצר בשוק נקבע על ידי מיליוני הצרכנים והסַפַּקים ומבטא שיווי משקל בין העדפות, דרישות וחלופות אחרות למוצר.

פוליטיקאים, אפילו בסיוע "מומחים", אינם מסוגלים להחליף מנגנון זה של קביעת מחירים באמצעות ידו הנעלמה של השוק. ניסיון לעשות כן יגרום למחיר השרירותי של המוצר להיות יקר ממחירו הטבעי, או זול יותר.

אם המחיר שייקבע יהיה יקר יותר, תאלץ הממשלה להעמיק את התערבותה ולקבוע גם מכסות מכירה כדי שיצרנים לא ייצרו כמויות עודפות, צריך גם למנוע ייבוא מתחרה כדי להכריח את הציבור לקנות במחיר מקומי יקר. מכסות הייצור יחולקו לחקלאים, כמובן לפי מפתח פוליטי וקשרים. וסביב המוצר, ייצורו ושיווקו יקום מנגנון ביורוקרטי יקר, הברחות ושחיתות.

אם המחיר שיקבע יהיה זול ממחיר השוק, לא יוכלו היצרנים להרוויח מהמוצר. גם אז תאלץ הממשלה להקים מנגנון ביורוקרטי יקר כדי לפצות אותם באמצעות סובסידיות. בסיכום הכולל המוצר יהיה זול רק למראית עין, או זול עבור הסקטור שחפצים ביקרו, כאשר יתר הציבור נושא בעול הסבסוד.

מעניין שכמעט תמיד היצרנים הם שמעוניינים ב"פקוח על מחירים". קל יותר להגיש לממשלה "תחשיב" לקבלת סובסידיות מאשר להתחרות בשוק. בסוף 2005 היו עדיין כ- 40% ממוצרי החלב בישראל תחת פיקוח מחירים ממשלתי. לקראת 2006 הועלתה כוונה לבטל את הפיקוח. ההתנגדות הקולנית ביותר הייתה של מגדלי הבקר, כמובן... בגלל "דאגתם" לציבור הצרכנים:

"...תרעומת בהתאחדות מגדלי הבקר על החלטת האוצר לבטל את הפיקוח על מחיריהם של רוב מוצרי החלב... [הם] טוענים... פיקוח ממשלתי בענף הוא קריטי ונועד להגן על היצרנים והציבור... את פער התיווך ישלמו גם הצרכנים..." (דליה מזורי, מעריב 1.8.2005). הרפתנים הזועמים דואגים כמובן רק לציבור הרחב...

ואילו במהלך ינואר 2005, הודיעו מנהלי מחלבות טרה כי הם "בסכנת קריסה בגלל הפסדים ממוצרי חלב שבפיקוח...". הם דרשו כמובן להעלות את המחיר הרשמי. הדרך לרווח במשק סוציאליסטי עוברת במגרש המשחקים של הפוליטיקאים. ואכן, מנהלי המחלבות פתחו בהתכתבות עם משרד האוצר ובסדרת פגישות. את ההתמודדות בשוק מול צרכנים וספקים מחליפות "פגישות" עם פוליטיקאים, הגשת "תחשיבים" לפקידים והפעלת לחצים מאחורי הקלעים. אין ספק שהעניין סודר לשביעות רצון הצדדים – עובדה – טרה לא קרסה.

החקלאות "מתכווצת"

לאחר קום המדינה עסקו בחקלאות כ- 20% מהאוכלוסייה (127,000).

בשנת 1970 היו בארץ 60,000 חקלאים עצמאיים. בשנת 2003 מספרם עמד על 20,000. על פי מגמה זו יתכווץ מספרם בשנת 2020 לכ- 5,000 חקלאים עצמאיים בלבד.

מספר המועסקים בחקלאות מתכווץ גם הוא, ולפי נתוני בנק ישראל, בגרף שבהמשך, קטן מספר המועסקים לאורך 40 שנה בערך למחצית :

אלפי מועסקים

האומנם?

אנשי "הלובי החקלאי" מציגים נתונים אלה (נכונים ברובם) כזעקת שבר לשימור התמיכות הממשלתיות בחקלאות: "...חובה על הממשלה להבטיח את עתידה של החקלאות הישראלית..." (שלום שמחון, שר החקלאות ושר לאיכות הסביבה לשעבר 23.05.05).

החדשות הן ש"החקלאות הישראלית", בינתיים לא התכווצה. ייתכן שתתכווץ בעתיד. הקיטון במספר החקלאיים העצמאיים עלול לכווץ בעיקר את השפעתו הפוליטית של ה"לובי החקלאי" וזו הסיבה האמיתית לצעקה.

מהנתונים הרשמיים קשה להסיק כמה עובדים באמת מועסקים בחקלאות. מספר העובדים הזרים הלא-חוקיים לא נכלל בסטטיסטיקה. היקף השטח החקלאי לא השתנה במשך 30 השנים הנסקרות ועומד על כ- 4.2 מיליון דונם. גם נתון זה אינו מעיד על היקף השטחים המעובדים בפועל, אלא כולל שטחים שמוגדרים כחקלאיים על פי תוכניות ייעוד השימוש בקרקע. קרוב לודאי שבסיכום השטחים החקלאיים נמצאים גם לולי התרנגולות לשעבר של מושב בצרה שמושכרים כמחסנים, שטחי המסחר של הקיבוצים שפיים וגעש ופרדסים שנעקרו ברחובות ובראשון לציון. כרגיל במקומותינו, נדרש מחקר מעמיק כדי להבין את הנתונים הרשמיים.

יש עוּבדות שקשה להתווכח איתן: האוכלוסייה צמחה משנת 1970 ביותר מפי שניים ואינה צורכת פחות ירקות ופירות – מישהו צריך לגדל ולספק צריכה זאת. היבוא החקלאי זניח למדי וגדל בערך פי 2 (בערכים דולרים קבועים) ועמד בשנת 2000 על כ- 293 מיליון דולר. אין מנוס מהמסקנה שהחקלאות התרחבה וצמחה יחד עם צמיחת האוכלוסייה והשיפור ברמת החיים. פחות מ- 20,000 חקלאים עצמאיים כיום, מייצרים פי כמה מוצרי חקלאות מאשר 60,000 חקלאים עצמאיים בשנת 1970. התייעלות. ואכן, לדברי מועצת הירקות (בעתירה לבג"ץ 4900/03) עלתה תפוקת הירקות (משקל, טונות) לכל מגדל פי 16 בתקופה של 40 שנה! עסקני החקלאות לא מודאגים מ"עתידה של החקלאות הישראלית", אלא מהתכווצות כוחם הפוליטי.

ואם אכן החקלאות התכווצה – אז מה? שתתכווץ. ובתנאי שזה קורה במסגרת התפתחות טבעית בשוק פתוח וחופשי. המשמעות היא שאזרחים מצאו פרנסה טובה יותר בענפים אחרים.

הענקת זכויות קניין מלאות על הקרקע לקיבוצים ומושבים תנתק את זיקתם לחקלאות

מדברי היועץ הממשלתי לממשלה, מני מזוז (דליה טל, גלובס 14.1.05). עוד הוסיף מזוז: "...יישובים חקלאיים [עלולים] להפוך ליישובים רגילים עם נכסי נדל"ן... שאיבת שטחי מסחר ותעסוקה מיישובים עירוניים אל יישובים חקלאיים וכפריים תוך יצירת תחרות בלתי הוגנת בין המגזר העירוני לחקלאי... ההחלטה... תעמיק את הפרבור ותגרום לחלוקת הכנסות בלתי הוגנת."

דבריו של מזוז מתבססים על ההשקפה כי הממסד הפוליטי (ו"מומחים" מטעמו) הם שצריכים להחליט מי יעסוק בחקלאות ומי במסחר והיכן תתרכז החקלאות. הממסד הפוליטי הוא גם זה שאחראי על "הגינות התחרות" וגם על "חלוקת ההכנסות" בין העיר לכפר. ובכלל, הפוליטיקאים הם אלה שצריכים להחליט כמה אזרחים יוכלו לגור מחוץ למרכזי הערים כדי שלא "להעמיק את הפרבור".

השקפת עולם זו היא בלתי מוסרית. היא מעניקה לממסד הפוליטי את הכוח להפקיע את פרי עמלו של האזרח ולהעבירו לאחר (ראה פרק דמוקרטיה). האזרחים החקלאיים דוחים השקפה זו מזה שנים, אם כי לא משיקולים אידיאולוגים, אלא מתוך שגרת חיים פרקטית. הראייה הם עשרות מפעלי התעשייה בקיבוצים, קניונים ושטחי מסחר, אולמות אירועים ומחסנים מסחריים שקמו בקיבוצים, במושבים ובפרדסים פרטיים לשעבר. חלקם הגדול "בלתי חוקיים".

השקפת עולם זו גרמה לייקור הקרקע בישראל בגלל הגבלת סחירותה, עיוותה את הכלכלה וגורמת לאלפי ישראלים עם שכל ישר ויוזמה ברוכה להיות לעבריינים. ההיסטוריה הכלכלית של המאה ה-20 הוכיחה שמשטרים בהם הממסד קבע היכן אזרחים יגורו, באיזה ענף יעסקו וכיצד יתחלקו ההכנסות – הביא לפשיטת רגל של אותן מדינות.

ייצור חקלאי שונה ממוצרים אחרים ולכן מחייב תאום ופיקוח ממשלתיים.

מרחיב את המיתוס דר' אמיר היימן ראש החטיבה לכלכלה, שיווק וחקלאות באוניברסיטה העברית (הראלה סטוצקי-באר, מעריב 10.11.04): "...מדובר במוצר ביולוגי שאינו ניתן לשליטה מלאה, גם כאשר הכמות וגם האיכות תלויים בהרבה מאד גורמים, החל במזג האוויר וכלה במזיקים. זהו גם מוצר מתכלה שאורך חיי המדף שלו קצר... גם יכולת הקנייה של הצרכנים מוגבלת. הרי אף אחד לא יקנה 50 ק"ג עגבניות או פלפלים...".

חקלאות אינה שונה מכל ענף כלכלי אחר. אין ענף כלכלי ש"ניתן לשליטה מלאה". וגם בייצור מסכי LCD "האיכות והכמות תלויים בהרבה מאד גורמים". כאשר יזם מקים מפעל איש לא יכול להבטיח שהשווקים לא ישתנו עד שהמפעל יתחיל לשווק את תוצרתו. כאשר משקיעים הון עתק בחיפושי נפט איש לא מבטיח גילוי נפט וכאשר מגייסים הון לפיתוח תוכנה כלשהי – אין ביטחון שתימכר. על כל עסק קיימים איומים. היזם והמשקיעים משתדלים לחקור ולהעריך את הסיכון מראש, אך גם לוקחים מקדמי ביטחון מתאימים. סיכון תמיד קיים.

חקלאי מנוסה במשק תחרותי, חייב להעריך את הסיכונים, לנקוט בצעדי הגנה מתאימים ואפילו לבטח את היבול מפגעים בלתי צפויים. עלויות הייצור משקפות את הסיכונים. לעיתים יעדיף החקלאי המנוסה גם לקחת סיכונים. בענפים רבים ניתן אפילו לקַבֵּע מחיר עתידי של תוצרת חקלאית, דרך הבורסות הבינלאומיות.

כאשר פוליטיקאים מנסים "להגן על חקלאים מפני אי-וודאות" יש מחיר גם להגנה זו. אין "הגנה חינם" כפי שאין "ארוחות חינם". הפוליטיקאים טוענים, למעשה, שהם מסוגלים לספק הגנה טובה יותר מאשר המכשירים שהשוק יוצר. את המחיר משלם, כרגיל, הציבור: חסימת ייבוא מתחרה מעלה את מחיר הירקות והפירות בישראל ופוגעת באיכותם. ואילו המנגנונים הממשלתיים ש"מסייעים" לחקלאים, ביתר התחומים, ממומנים גם הם על ידי האזרח: מכוני מחקר, מועצות ייצור ושיווק, חברות ממשלתיות ועוד. שחיתות היא מוצר לוואי, בלתי נמנע, במערכת של חקלאות ממשלתית. גם חשבון זה מוגש לציבור.

יש להגן על החקלאות הישראלית באמצעות סובסידיות ומכס כי כל מדינות העולם נוהגות כך.

"הגנה" על 20 אלף חקלאים עצמאיים משמעותה הטלת קנס גבוה על 8,000,000 אזרחי ישראל. צריך לנצל את הטיפשות של מדינות אחרות שמסבסדות מוצרי חקלאות ולייבא מהן מוצרים מסובסדים. למה שהצרכן הישראלי, חובב הקומבינות, לא ייהנה מהסבסוד של ממשלת צרפת ויקנה גבינה וחמאה בחצי מחיר באדיבות ממשלת צרפת?

ענף הרפת הוא מהרווחיים מבין ענפי החקלאות בישראל.

האם רפתנים כה יעילים ומוכשרים יחסית לחקלאים אחרים? איך נקבע מחיר החלב שמשולם לרפתנים?

במשק סוציאליסטי כל ענף יכול להגיע ל"רווחיות" חריגה אם יהיו לו די קשרים פוליטיים. ה"רווחיות" נקבעת על ידי פוליטיקאים ואינה תוצאה של תחרות בשוק, על כיסם של מיליוני צרכנים.

ואיך ה"חברים" בצמרת עוזרים: אוסרים על יבוא מתחרה של חלב מחו"ל. הממשלה קובעת את מחיר החלב שישולם לרפתנים ומעדכנת לפי כל מיני "תחשיבים" (כמו מחיר המספוא, תערובת למזון, מים וכו'). לא קשה לנחש מי עורך, מגיש ומערער על ה"תחשיבים"...

בתנאים אלה כל אחד ירצה להיות רפתן... וכל רפתן מאושר ירצה לייצר כמה שיותר חלב... הרי הרווח מובטח. הפתרון הסוציאליסטי הבלתי נמנע: הממשלה, באמצעות גופים בירוקרטים, מחליטה מי יהיו המאושרים וכמה חלב ייצר כל אחד מהם. במשק חופשי הצרכן מחליט מי מהיצרנים יתעשר – הוא פשוט נעצר מול המדף המועדף בסופרמרקט – השקל של הצרכן הוא פתק ההצבעה. במשק סוציאליסטי – הפוליטיקאים הם שמחליטים.

מישהו צריך לשלם את ה"רווחיות" של הרפתנים... שוב כמובן, גב' כהן מחדרה.

הסיפור לא נגמר כאן. נוצרת תגובת שרשרת. פוליטיקאי חייב תמיד להסוות את המתנות שהוא מחלק לחבר'ה שתומכים בו במרכז המפלגה, עלולים לחשוד שהוא מושחת... הפתרון: מטילים "פיקוח" על מחיר החלב ומוצריו לצרכן. הפוליטיקאי מכריז שהוא מגן בחירוף נפש על החלב של "ילדי ישראל" וגם על גב' כהן מחדרה – מהיום והלאה הוא שיקבע את מחיר החלב לצרכן כדי שהיצרנים הקפיטליסטים החזיריים לא ישחטו במחיר. רימון עשן שמסיר את האשמה מהפוליטיקאי אוהב ההמונים.

רווחי המחלבות, יצרני החלב ומוצריו, נשחקים. מצד אחד הם נאלצים לשלם מחיר גבוה לרפתנים, כך הוחלט. לגבות מחיר ראוי מהצרכן אי אפשר, השר קובע את המחיר. אם כך אין מנוס, ממנים סמנכ"ל לענייני פוליטיקה. מארגנים לובי מתאים שילחץ, ילטף ויאיים גם הוא על הפוליטיקאים.

כדי לבחון את ההשלכות אין צורך בעבודת מחקר. במקום תחרות אובייקטיבית בשוק בו הצרכן מלך – מקבלים קרבות פוליטיים. איך מחליטים לחלק את מכסת הפקת החלב בין הפרה של המושבניק מבאר-טוביה לבין הפרה של קיבוץ שפיים? כמה אוכלי חינם מועסקים במנגנונים המיותרים שמחשבים, קובעים, מארגנים, מעניקים, מבקרים, מפקחים, מגישים תלונות, מערערים? כמה עורכי דין צריך מסביב, רואי חשבון, רכבים צמודים, נסיעות לחו"ל, כנסים מקצועיים באילת, ומגישי תה? פרנסות אוויר. וכמובן – שחיתות.

והכול מתחיל מ"מסמר קטן" – טובתו האישית של הפוליטיקאי באמצעות סיסמאותיו הסוציאליסטיות.