פרק זה עודכן על ידי מורן. ינואר 2011.
לא קיימת, ומעולם לא הייתה, שיטת משטר או חברה אנושית אשר "פתרו" את בעיית העוני. תמיד היו ותמיד יהיו עניים – בכל צורת משטר ובכל מדינה. האדם הוא מטבעו עני וחסר כל; עצם קיומו דורש מאמץ לייצור מזון, מחסה ותנאי מחייה.
טבעו המבורך של האדם, שהוא תמיד שואף ליותר – לו ולצאצאיו. לכן, חֶסֶר תמיד מלווה את האדם – הפער בין מה שרצוי לבין מה שיש לנו. כדי ליצור עושר, רווחה ואושר אנחנו נדרשים כל הזמן לבחור בין חלופות של עשייה – בחירה בחלופה אחת משמעותה ויתור על חלופה אחרת. כאשר אנחנו מחליטים לנפוש אנחנו מוותרים על עבודה באותו זמן, כאשר אנחנו מחליטים לחסוך לעתיד אנחנו מוותרים על צריכה בהווה. כך נוהגים אנשים, כך פועלים עסקים. החוכמה, להקצות את המשאבים שתמיד מוגבלים, באופן אופטימאלי. השאלה אם מדינה מסוימת תהיה ענייה או תהנה מרווחה ושפע תלויה עד כמה כללי המשחק והחוקים מאפשרים או מונעים הקצאה מיטבית של משאבים. רוסיה היא אחת מהמדינות העשירות בתבל באוצרות טבע, האזרח הרוסי היה משכיל ומערכת החינוך הדגישה את מקצועות המתמטיקה והפיסיקה. אך כל זה בוזבז ובמשך 70 שנים של משטר קומוניסטי, אזרחי רוסיה היו עניים מרודים. כללי המשחק הכלכלי לא אפשרו הקצאה יעילה של משאבים.
במשטרים הפיאודלים של ימי הביניים – כמעט כולם היו עניים. העושר התרכז בעיקר במשפחות אצולה וראשי הכנסיה.
במשטרים דיקטטוריים, גם כיום – ביבשת אפריקה, בארצות ערב ואיסלם ובמקומות אחרים – רוב הציבור עני ומרוד למעט מקורבים ל"נשיא" הדיקטאטור, או למשפחות ההון.
מדינות גן העדן הסוציאליסטי לשעבר של מזרח אירופה, ברית המועצות, סין וגרורותיהן נשאו את דגל הסוציאליזם והשוויון. זכות הקניין הפרטי נרמסה והשלטון דאג לרווחת האזרח – תעסוקה, חינוך, בריאות, שיכון ומזון. התוצאה – העוני שלט בכל, למעט בקרב שכבה דקה של ראשי המפלגה, הממסד ומקורביהם. למעלה מעשרים וחמש שנים חלפו מאז נפילת הגוש המזרחי, גן העדן של הפועלים, וארצות אלה עדיין מלקקות את פצעיהן; תנאי המחייה בהן נמוכים יחסית למדינות המערב או המזרח הרחוק.
במדינות הסוציאל-דמוקרטיות – "מדינות הרווחה" – למעשה כל מדינות המערב בימינו, מתקיים איזון עדין בין כלכלה חופשית (יחסית) לבין מעורבות המדינה בחברה ובכלכלה. הקרב הדמוקראטי על השלטון מחייב את המפלגות להציע לבוחריהן, מידי סבב בחירות, יותר "זכויות חברתיות" כדי לזכות בקול הבוחר. להבטיח יותר כסף תמורת פחות עבודה. הדרך המועדפת על ידי פוליטיקאים למימון מדינת הרווחה היא תקציבים גרעוניים והגדלת החוב הלאומי. מידי פעם נמתח "החבל" יותר מידי, כלכלת המדינה קורסת ואז מבצעים רפורמות שמקצצות ב"זכויות". בריטניה בשנות השמונים, שבדיה בשנות התשעים, יוון וספרד החל מ-2008.
במהלך 250 השנים האחרונות התבססה במערב שיטת המשטר הדמוקרטית-קפיטליסטית, הביאה לשגשוג, לעושר, להעלאת רמת החיים וליצירת מעמד-הביניים – שכבת האוכלוסייה הרחבה ביותר של חברת השפע המערבית. חלקי עולם שלא בחרו בדרך זו, נשארו הרחק מאחור, מדשדשים בעוני שמפיקה הכנסה של 100 $ בחודש. הקפיטליזם יצר שכבה גדולה יחסית של עשירים ואמידים, שכבת ביניים גדולה עוד יותר ואחוז נמוך של עניים. סף העוני בארצות הברית הוא כ-1,837 $ לחודש למשפחה עם שני ילדים (2010) – חלום בלתי נתפש עבור רוב אוכלוסיית העולם שאינו חופשי.
קפיטליזם הוא משטר החופש. החופש לייצר, לעבוד, להשקיע. החופש ליזום, לפתח ולהמציא. החופש ליהנות מפרי עמלך. משטר המגן על זכות הקניין הפרטי – על רכושך, חייך ועל הזכות למצות את אושרך בדרך בה תבחר. חופש זה מוגבל רק על ידי אותן זכויות יסוד של האחרים – אינך רשאי לכפות על האחר. החופש שלך מסתיים היכן שמתחיל החופש של שכנך. האידיאל הקפיטליסטי אינו מאפשר אפילו למדינה להפעיל נגדך כוח שרירותי, להחרים חלק מרכושך באמצעות מיסים ולהעבירו לשכניך. מיסוי מוסרי בעיקר לצורך מימון הגנתך על ידי המדינה מאויבים מבחוץ, פושעים מבפנים, מערכת המשפט ומספר "מוצרים ציבוריים".
המדינה הקפיטליסטית מבוססת על מסחר מרצון חופשי וללא כפייה בין אזרחיה בין אם הם עצמאיים, חברות או שכירים. גם השכיר מוכר את כישוריו תמורת שכר מוסכם, אך אינו רשאי להפעיל כוח נגד המעסיק ולהיפך.
הקפיטליזם הוא שיטת משטר בה הממשלה מאפשרת לאזרחים להתעשר, לשמור על ההון שייצרו ולהשקיעו ליצירת הון חדש. במשטר סוציאליסטי, לעומת זאת, הממשלה אינה מכירה בזכות האזרח להתעשר, מחרימה את רכושו ומחליטה לאן ולמי יועבר.
משטר קפיטליסטי מושלם לא קיים בשום מדינה, גם לא בארצות הברית. ככל שהאזרח במדינה חופשי יותר וככל שרשויות המדינה מעורבות פחות בחיי אזרחיהן כן קטן העוני, גדל היקפה של שכבת הביניים ורמת החיים של כלל האוכלוסייה גבוהה.
קפיטליזם הוא משטר הדוגל בחופש הפרט ומבוסס על 3 זכויות יסוד – הזכות לחיים, הזכות לרכוש והזכות לפעול למיצוי האושר – כל אחד על פי הבנתו והעדפותיו – כל זאת ללא הפעלת כפייה על האחר. קפיטליסט אינו דווקא העשיר, אלא זה הדוגל באידיאולוגיה הקפיטליסטית. שודד עשיר אינו קפיטליסט. תעשיין עשיר שבנה מפעל בזכות קשריו עם השלטון ומענקים שקיבל על חשבון משלם המסים אינו קפיטליסט אלא "שודד חוקי".
העשירים הם בעד שמירה על מקור עושרם. אם מקור העושר הוא חוק שהבטיח להם מונופול או חומות מכס גבוהות למניעת תחרות במוצר שלהם, או סובסידיה ממשלתית מכספי יתר האזרחים – הם ייאבקו להנצחת "השיטה". לא כולם. קפיטליזם והשוק החופשי מטיבים עם קפיטליסטים פוטנציאלים – בעלי כישורים ופוטנציאל להתעשר. קפיטליזם ושוק חופשי פותחים הזדמנויות למתעשרים חדשים. אלה שהתעשרו בעבר, ובייחוד אם עשו זאת באמצעות הטבות ממשלתיות, מחפשים במקרים רבים את הגנתה של הממשלה נגד היזמים החדשים הנושפים בעורפם ומאיימים על מעמדם. "קפיטליסטים" אלה הם תמיד בעד "שמירת הסדר הישן", הכבדת הרגולאציה, נגד "תחרות פרועה", נגד "חאפרים" בענף, בעד "הסדרת התחרות", בעד סמכות-יתר לפוליטיקאים להסדרת "הענף הפרוץ".
מאה שנות שטיפת מוח סוציאליסטית ביססו בתודעת האזרח את הרעיון של "זכויות" לקבלת כסף שלא תמורת עבודה. המדינה מפעילה כוח (כפיית גביית מיסים) על חלק מאזרחיה כדי לממן את ה"זכויות" של החלק האחר – הנהנה. הזכות לכסף שלא תמורת עבודה הפכה לאידיאל מוסרי. את פרי עמלו של האזרח העובד והמצליח יש להחרים.
לא קיים כסף שמתגלגל ברחוב או צומח על העצים ומחכה שהממשלה תחלק עליו "זכויות". את הכסף מייצרים אנשים עובדים – אין כסף שמקורו אינו באנשים עובדים. לכן, חלוקת "זכויות" שלא תמורת עבודה היא תמיד על חשבון שוד של אדם עובד.
היפוך היוצרות המוסרי, שהתבסס במהלך מאה שנים, הצליח לא רק בזכות הכרה נרחבת ושגויה בצדק המחשבה הסוציאליסטית, או הקומוניסטית, אלא גם בזכות פגם "קטן" בחוקה הדמוקרטית – הכוח שניתן לפוליטיקאים להחרים בקלות חלק מרכושו של אזרח א', לגזור נתח לעצמם, ואת הנותר להעביר לאזרח ב'. התרגיל מתאפשר בזכות שטיפת מוח אידיאולוגית שהצליחה.
הסופר ג'ורג' ברנרד שאו אמר על כך : "פוליטיקאי שלוקח מפול ונותן לפיטר, תמיד יוכל לסמוך על תמיכתו של פיטר". |
הסדר החברתי בו אנו דוגלים, קפיטליזם, בנוי על כלכלת שוק חופשי, בה הממשלה (נציגת "החברה") אינה קובעת את חלוקת ההכנסות בין האזרחים. מצבו הכלכלי של הפרט נקבע לפי תרומתו לזולת עליה הוא מתוגמל. הפרט מוכר את שירותיו לאחרים ומקבל תמורה. השירותים הנמכרים אינם רק מוצרים פיזיים כגון מכונית או מנת פלאפל; הם יכולים להיות כל דבר שהזולת מוכן לשלם עבורו מרצונו החופשי. אפילו ברכה של רב, או קריאה בכף היד. מצבו הכלכלי של הפרט יכול להיות מושפע גם מאקראיות: ירושה, או מזל (זכייה בהגרלה).
הבסיס הפילוסופי לקפיטליזם הוא עליונות חירויות הפרט. ממשלה אינה רשאית לכפות את "רצון הכלל", אלא בנסיבות חריגות מאד: אספקת "מוצרים ציבוריים" ובראשם – ביטחון.
קיימות תפישות אחרות לסדר חברתי "צודק". תפישות אלה מגבילות את חירויות הפרט למען "טובת הכלל" כפי שהיא מוגדרת על ידי הוגי דעות ופוליטיקאים. תתכן מדינה בה יוחלט ש"טובת הכלל" היא אמונה דתית כלשהי. החוק יכפה גם על הפרטים שאינם מסכימים עם הדת כללי התנהגות בהתאם. החוק יחייב העברת הכנסות כלכליות אל מי שתורם יותר ל"טובת כלל" זו.
ברוב מדינות המערב שלטת התפישה ש"טובת הכלל" היא "הקטנת אי השוויון הכלכלי" בין האזרחים. למען מימוש מטרה זו (כך מאמין רוב הציבור) רשאית המדינה להתערב ולכפות את רצונה על אזרחים. אמצעי הכפייה מגוונים, ובעיקר – מיסוי והלאמת שירותים כגון חינוך ובריאות שמוענקים לאזרחים "חינם". משימת הקטנת אי השוויון גוברת על חירויות הפרט. הסמכות להחליט מהי "טובת הכלל" מועברת לפוליטיקאים שקובעים את "טובת הכלל" בכל תחום (אפילו כמה דקות פרסומת יהיו בכל שעת שידור בטלוויזיה...).
ספק אם מישהו מסוגל להחליט על מהות "טובת הכלל". ספקנות זו גוברת כאשר בוחנים את ההליכים הפוליטיים (אין פטנט אחר) הנדרשים לקבלת החלטות כאלה. משמעותה של "טובת הכלל" היא תמיד "כפייה על המיעוט". לכן, אנו מעדיפים חברה קפיטליסטית המקדשת את חירויות הפרט, בה "הצדק" נקבע על ידי פעולות מרצון בין אנשים בוגרים והתמורה הכלכלית מתחלקת, בדרך כלל אובייקטיבית, לפי תרומתו של הפרט לכלכלה כפי שהיא נמדד על ידי עסקאות מרצון בשוק. על פי תפישה זו מעורבות הרשויות מזערית ובעיקר באספקת "מוצרים ציבוריים" מובהקים שהם הכרחיים בחברה מודרנית, יש להם ביקוש בציבור, אך השוק אינו יכול לספקם.
הגדרת "העוני" נעה בין שני קטבים קיצוניים: הגדרת העוני במונחים מוחלטים: לפי גישה זו, עוני הוא חיים על סף יכולת הקיום הבסיסית – פשוטו כמשמעו, העדר יכולת אספקה עצמית של כמות הקלוריות המינימאלית הנדרשת כדי לשרוד. בקוטב השני עומדת הגדרה יחסית של העוני, יחסית לעושרם של יתר אזרחי המדינה: העשירונים הנמוכים באוכלוסייה הם "העניים" גם אם בבעלות רובם טלפון סלולארי ומכונת כביסה (או מכונית בארצות הברית). ישנה אף גישה סובייקטיבית להגדרת עוני – והיא הערכת הפרט את רמת החיים שלו ושל משפחתו. יש הלוקים ב"אומללות עצמית" או בקנאה פשוטה, גורמים אלה שייכים כבר לתחום הפסיכולוגיה.
הגדרת העוני תלויה, אם כך, בהשקפת העולם.
"קו העוני" בישראל נקבע לפי ההכנסה לנפש. משפחה בת 4 נפשות נחשבת לענייה אם הכנסתה החודשית פחותה מ- 7,653 ₪ בערך (כ- 2,120 דולר) לחודש ב- 2013. מעניין שקו העוני בארצות הברית למשפחה עם שני ילדים עומד על כ-1,842 דולר לחודש. לפי מדד זה נע מספר העניים בישראל על כ- 29% מהאוכלוסייה (וביניהם כ- 36% הם ילדים): כ- 2.2 מיליון עניים. שיעור העוני יורד לאחר תשלומי הקצבאות לסוגיהן). ההגדרה הסטטיסטית של קו העוני מורכבת במקצת, לא נדון בה, אך למען פשטות הדיון ניתן לומר שבערך רבע מהאזרחים בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר הם "העניים". לפי מדד זה, אפילו אם קרן הצדקה של ביל גייטס תחלק לכל משפחה ענייה בישראל 1,000 דולר נוספים בחודש – תמיד יהיו כ- 2.2 מיליון "עניים" בישראל. (הערה: הנתונים מתייחסים למצב שלפני תשלומי העברה - הקצבאות השונות. לאחר תשלומי ההעברה יורד מספר העניים ל- 1.66 מיליון).
השיטה המקובלת למדידת עוני בישראל אינה מקובלת בכל העולם. בבריטניה, למשל, אין קו עוני רשמי. עניים נחשבים אזרחים נתמכי סעד.
הדודה רינה (דמות אמיתית), אלמנה. גרה ברמת גן בדירת 4 חדרים, מעלית וחניה. אין לה פנסיה גם לא מבעלה המנוח שהיה עצמאי. יש לה חסכונות בבנק ומתחת לבלטות. יש לה כמובן מכונת כביסה, מייבש כביסה, מקרר גדול ומשוכלל, טלוויזיה, תנורי אפייה ובישול, 4 מזגני אוויר וטלפון סלולארי. הדודה רינה נחשבת לענייה מרודה על פי הסטטיסטיקה בישראל – הכנסתה השוטפת נמוכה, כ- 1,500 ₪ לחודש, בעיקר משכר דירה שמניב בית מלאכה קטן בדרום ת"א והכנסות מריבית על חסכונות. רכושה יכול לאפשר לה חיי רווחה (באמצעות "משכנתא הפוכה" – ראה פרק העידן החדש) ולהניב הכנסה חודשית של פי ארבעה ויותר מקו העוני לנפש בודדת עד אחרית ימיה אך רשמית היא נחשבת לענייה.
קשה מאד ואף בלתי אפשרי להגיע למספרים מדויקים של העניים בחברה, זאת בעיקר משום שהרשויות מתבססות על הצהרת האזרחים. שיטת מדידת העוני מתעלמת מהכנסות שחורות לא מדווחות, מרכוש, מעוני זמני (לדוגמה: עולים חדשים ומובטלים) ומבחירה רצונית (לדוגמה: חרדים שבוחרים ללמוד במקום לעבוד, נשים ערביות שנאלצות להישאר במטבח).
מעמד הביניים בשנות החמישים, חי ברמת חיים נמוכה בהרבה מזו המוגדרת כיום כ"עוני". בדירות רבות גרה משפחה נוספת. זוג צעיר שנישא, הצטופף בחדר בדירת ההורים עד ששכרו או קנו דירה. בחלק ניכר מהדירות, הספה בסלון נפתחה בלילה למיטת שינה זוגית. כאשר כף הרגל שלנו גדלה – אמא גזרה את החלק הקדמי כדי שהאצבעות יבלטו – "עד שנקנה נעל חדשה"... רכב פרטי לא היה לאף אחד, רק לעשירים באמת. אוטובוס אגד הדחוס הגיע לשכונה 4 פעמים ביום בלבד. לרוב המשפחות לא היה מקרר חשמלי (ולכן גם לא היה מזון קפוא ולא קנינו גלידה לבית) – קנינו שליש בלוק קרח ממוכר הקרח השכונתי, כאשר הגיעו אורחים קנינו בלוק קרח שלם. בחורף קנינו נפט להסקת תנור חימום. מכשיר טלפון היה רק ל"בעל-בית" עשיר, לא למעמד הביניים. לחו"ל אף אחד לא חלם לנסוע – בעיקר פוליטיקאים "בכירים" זכו. במכולת היו רק שני סוגי לחם: שחור ולבן – קנינו חצי לחם. "מעדני חלב" היו שניים: שמנת ולֶבֶּן (יוגורט). את הכביסה, כולל חיתולי הבד, הרתחנו בסיר גדול (פיילה) על פרימוס (מבער נפט). מזגנים היו רק בסרטים אמריקאים – לנו לא היה אפילו ונטילטור (מאוורר). כילדים שיחקנו רוב הזמן ברחוב חסר המדרכות או בחולות; לבר-מצווה קיבלנו שעון, "המבוססים" קיבלו אופניים. פגישות חברתיות נערכו מתחת לפנס בשכונה ופעם בשבוע הלכנו לסרט בקולנוע. ההגדרה הרשמית ל"אביזרי מותרות" (כן, הייתה רשימה כזאת) כללה: מכונת כביסה, כיריים ותנור בישול, "רדיו נוסף", מיקסר, פטפון (נגן מוסיקה של תקליטי פלסטיק ענקיים), מצלמה. מכונית פרטית אפילו לא הייתה ברשימה בגלל נדירותה...
לא ידענו שאנחנו "עניים". גם הורינו לא חשבו שהם עניים. מסתדרים, עובדים קשה ובשנה הבאה אולי נוכל לקנות פריג'ידר (מקרר חשמלי).
על פי התרשים של הביטוח הלאומי (קליק על הגרף מפנה למקור) מימדי העוני ירדו, ברוב המקרים, אל מתחת לרמה שהייתה ב-2003. השיפור נובע קרוב לוודאי מהשיפור המשמעותי בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה וכן מהקיצוץ בקצבאות של בנימין נתניהו כשר אוצר בשנת 2003. יותר ישראלים עובדים.
(קליק על הגרף מפנה למקור)
בשנת 2013 (על פי סקר הוצאות משקי הבית 2013) היו בבעלות העשירון התחתון, העניים המרודים בישראל, המוצרים הבאים: ל- 99.4% יש מקרר, כלומר לכולם. טלוויזיה יש ל- 88% (73% בשנת 2008). מכונת כביסה ל- 96% (88% בשנת 2008). מיקרוגל ל-85% (62% בשנת 2008). טלפון קווי ל- 76% (65% בשנת 2008). טלפון סלולארי ל- 96% (80% בשנת 2008). ל- 72.1% מעניים ביותר יש 2 טלפונים סלולאריים (43% בשנת 2008). ובבעלות 67.3% (21% בשנת 2008) מהעניים מכונית פרטית. ל-41% מהעניים ביותר יש דירה בבעלותם (2012).
השיפור החד במצב העשירון התחתון כפי שצוין למעלה בולט במיוחד על רקע השיפור המתון יותר בכלל האוכלוסייה:
(קליק על הגרף מפנה למקור)
בסטטיסטיקה בישראל קיים פער בלתי מוסבר בין ההכנסות לבין ההוצאות של המשפחות העניות בעשירון הנמוך ביותר, שכבת העניים ביותר בחברה: ההכנסה נטו למשפחה בעשירון הנמוך ביותר הייתה (בשנת 2012) 4,246 ₪ לחודש. לעומת זאת, ההוצאה לצריכה משפחתית בעשירון הנמוך ביותר עמדה על 7,028 ₪ לחודש. לפי ההכנסות, העשירון התחתון עני מרוד. לפי סקר הוצאות המשפחות – המצב כלל לא רע...
מי שמסתובב בערים העניות ביותר (ירוחם), או בשכונות העניות בתל אביב, יתקשה להבחין בעניים לבושי סחבות ומדובללי שיער שמחזרים על הפתחים וסובבים פחי אשפה. יש מספר זניח של הומלסים שבעייתם העיקרית נפשית – אין בישראל 2.2 מיליון עניים אמיתיים.
כל אחד מעדיף חיי רווחה על פני עוני. אך קיימות אוכלוסיות נרחבות שסולם ההעדפות שלהן מכתיב אורח חיים שאחת מתוצאותיו – עוני. משפחות אלו לא בוחרות להיות עניות, אך האילוצים החברתיים או הדתיים לפיהם בחרו לחיות – מוליכים לעוני. יהודי חרדי לא בחר בעוני – הוא בוודאי מעדיף להיות חרדי ואמיד, אך מירב הסיכויים שאם יקדיש את רוב יומו לתפילה וללימודי קודש – עשרת ילדיו יהיו עניים. הוא מעדיף את עבודת הקודש ומשלים עם התוצאות החומריות של העדפתו. יש גם השלכות חברתיות.
כמעט ואין משפחות עניות ששני בני הזוג עובדים ויש להן פחות מ-4 ילדים. משפחות שבוחרות לחרוג ממסגרת זו – אל להן לבוא בטענות אל השכן ממול שיפרנס אותן על חשבונו. רבים מהעניים הערבים נמנים על קטגוריה זו. 71.4% מהמשפחות העניות, והן בגיל העבודה, אינן עובדות כלל.
בחירת מסלול רכישת השכלה הוא גורם חשוב אחר להצלחה כלכלית. לא מדובר בהשכלה כללית פורמאלית, אלא בהשכלה יישומית – החל בטכנאי מקררים וכלה בהנדסה. זאת בניגוד להשכלה רוחנית כגון לימודי דת, ספרות או תולדות האמנות. יש לשער שאם ייבדקו כל בעלי ההשכלה היישומית, יתברר שכמעט אין עניים בקרבם.
תשלומי העברה, קצבאות ומענקי אבטלה מעודדים התבססות של נורמות תרבותיות שדוחפות לעוני.
"העוני" משרת לא מעט קליינטים בישראל. כר נרחב לפעילות פוליטית ולגיוס תמיכת "העניים" לטובת המתיימרים לייצגם.
מיעוט מהפוליטיקאים מאמין בתום לב שפעולותיהם והצלחת "מאבקם" יפתרו את בעיית העוני. רובם מתחרה על חלוקת כסף ושווה כסף לקבוצות באוכלוסייה מתוך מניעים פוליטיים פשוטים. הפוליטיקאי המצוי נלחם למען קצבאות לאמהות חד-הוריות לא בגלל שליבו הרגיש נשבר, אלא בזכות הרווח הפוליטי הצפוי לו. צפוי משני מקורות: האחד – מתמיכה אידיאולוגית של אלה המאמינים, בתמימותם, כי ממשלה יכולה לפתור את "בעיית העוני"; המקור השני לרווח הפוליטי נובע מביצור כוחו וההזדמנות לחלק ג'ובים למקורביו במועצה הארצית למען אמהות חד-הוריות או גוף דומה שיזום. כמובן, בשידור בטלוויזיה הוא יצדיק את מהלכיו בנימוקי "צדק" ו"שוויון".
עיקר זמנם ומרצם של פוליטיקאים מוקדש למאבקי הישרדות אישית וביצור מעמדם בעזרת מעגלי תמיכה שהם בונים סביבם – הפוליטיקאי נמצא במוקד המעגל – במרכזו. ככל שהוא מרבה להקיף עצמו במעגלי תמיכה כן גדל כושר ההישרדות שלו. גדלה רווחתו. ככל שמקורביו ממוקמים במעגל הקרוב יותר למוקד הם נהנים מהטבות וגם מהגנה של מעגלי התמיכה הרחוקים. הפוליטיקאי שבמוקד דואג להעברת כספי מדינה למעגלים הסובבים אותו באופן שהם תלויים בו כדי לזכות בכסף. כך מובטח המשך תמיכתם בו. ככל שאזרח ממוקם במעגל רחוק יותר מה"צלחת" שבמוקד, מתדלדל זרם ההטבות המגיע אליו. כמובן, קיים גם מעגל גדול של תומכים שמאמין ברטוריקה האידיאולוגית שהפוליטיקאי משמיע. בנוסף, יש ותמיכה ציבורית בפוליטיקאי מבוססת על תדמית. סומכים על האישיות שתעשה את הראוי לעשות, למרות שקשה להבחין באידיאולוגיה של האיש. זה אולי ההסבר לתמיכה הרחבה באריאל שרון בקדנציה האחרונה שלו למרות "גילויי השחיתות" שיוחסו למשפחתו, או התמיכה במשה כחלון בבחירות 2015.
כל שר בממשלה הוא מוקד כוח בפני עצמו. במעגל הראשון ממוקמים אנשי סודו ועוזריהם; המעגל השני יכול להכיל, לדוגמה, קבוצת חברים שמונו על ידו לתפקידים בכירים במוסדות שונים (שזו ההצדקה העיקרית לקיומם של "המוסדות"...); במעגל השלישי נמצאים קבוצת חברי מרכז המפלגה ומועסקים אחרים בג'ובים שחולקו על ידי המעגלים הפנימיים. המעגלים גדלים ומתרחבים, נוצרת חפיפה עם מעגלים של פוליטיקאים אחרים במסגרת המחנה, המפלגה, הקואליציה או בריתות זמניות. במעגל הכוח החיצוני של פוליטיקאי מסוים יכולים להיות, לדוגמה, עובדי התעשייה האווירית, אגד, או ציבור האמהות החד-הוריות. ככל שהמעגל חיצוני יותר, קשה לפוליטיקאי שבמוקד לשלוט בו ולהבטיח את תמיכתו. הוא ימשיך להזרים אליו כספים מחשש לאובדן התמיכה המשוערת של מעגל זה.
משחק המעגלים הפוליטי מוסווה היטב בסיסמאות שובות לב של עזרה לזולת, לנזקקים, לשיקום שכונות... אידיאולוגיה. המסה הגדולה של המצביעים למפלגה מושפעת מאידיאולוגיה ותדמית, אך מקומו של הפוליטיקאי הבודד בסולם הפנים-מפלגתי מושפע יותר ממעגלי הכוח.
על רקע משחק צבוע זה מפתיעה הכנות בה השיבו חברי מרכז הליכוד באחת מהאסיפות (2002), לשאלה רטורית של השרה לימור לבנת: "האם נבחרנו כדי לחלק ג'ובים?" – "כן!!!" שאגו מאות מחברי מרכז הליכוד. לימור לבנת הרי ידעה את התשובה הנכונה, אך היא ציפתה לקוד ההתנהגות המוסכם: השפלת מבט בקהל ותשובה חרישית: "לא – נבחרנו כדי לעזור לשכבות החלשות..." |
במסגרת משטר הצביעות הסוציאליסטי (חלק באמת מאמינים ברעיונות) עיגנו פוליטיקאים בחקיקה רשימה מתמשכת של "זכויות": זכויות הקשישים, זכות לדמי אבטלה, זכות להשלמת הכנסה, זכויות לאמהות חד-הוריות, זכות לתעשיין להגנה מיבוא מתחרה, זכות למגורים, זכות למענק מהמדען הראשי, זכות לעבודה. את היסוד לדעות מקובלות אלה הניחו אינטלקטואלים. פוליטיקאים אימצו אותם בזכות קליטותם הקלה בקרב ההמונים והמסר החיובי שמוקרן מהם. המרוץ הפוליטי להענקת "זכויות" לכסף שלא תמורת עבודה הפך לחלק בלתי נמנע של כל התמודדות פוליטית.
"זכויות" אלה אינן חלק מזכויות האדם הבסיסיות הואיל ויישומן כרוך בהפעלת כפייה באמצעות כוחו של השלטון על אזרחים אחרים, החרמת חלק משמעותי מרכושם ומפרי עמלם, בדרך של מיסוי, והעברת הכסף הנותר (לאחר שהממסד הפוליטי גזר את חלקו) אל הנהנים מה"זכויות". הענקת "זכויות" אלה מחייבת שיעבוד (חלקי) של אנשים אחרים, שמפרי עבודתם מממנים את ה"זכויות". אין מקור אחר.
גביית מסים בכוח על ידי הממסד הפוליטי (הקרוי בטעות בהקשר זה – "המדינה") והעברתם כסובסידיה לתעשיין או לקואופרטיב אוטובוס, או כמשכורת עתק לנתב בנמל אשדוד, או לאם חד-הורית אינם מימוש זכות כלשהי, אלא הענקה של הטבות כספיות הממומנות מגזל חוקי של משלם המסים. ההעברה מתבצעת אל אחד ממעגלי התמיכה של הפוליטיקאי, יוזם הזרמת הכסף.
במסורת זכויות האדם היהודית הקדומה וגם בעשרת הדיברות נאמר: לא תרצח, לא תגנוב, לא תחמוד בית רעך. אך עזרה לחלשים או למוכי גורל לא הוזכרה ולא נקבעה בכפיה, אלא מרצון וכמעשה צדקה שברכת שמים לצידו.
האדם המודרני, גם אם הוא סוציאליסט מוצהר ופעיל בתנועה למען הנזקקים, בסופו של יום עושה ככל יכולתו שלא לשלם מס הכנסה וממצה את כל הדרכים העומדות לפניו לצמצום המס. הפרופסור למדעי החברה, באוניברסיטה המסובסדת, מרצה בלהט לפני סטודנטים על "צדק חברתי" וזכויות החלשים בחברה. בסוף השנה מסתגר הפרופסור במשרדו של רואה החשבון. יחד הם דנים כיצד להקטין את תשלומי המס – מסים שלכאורה צריכים לעבור אל "החלשים בחברה"... יש בכך אמירה ברורה: "צריך לעזור לחלשים, אבל לא על חשבוני..." אותו פרופסור "חברתי" חש בסתירה שבין דעותיו המוצהרות לבין הצדק הפנימי שנובע מהצורך להגן על פרי עמלו. ייתכן שאותו פרופסור מוכן לתרום מרצונו החופשי לעמותה כלשהי או לתת נדבה לנצרך, אך בהחלט אינו שלם עם מערך גביית המסים שנכפה עליו. אפשר כמובן לטעון שהרצון לצמצם את תשלומי המס בשלב ההכנסות או בשלב ההוצאה (לשלם ב"שחור" למורה הפרטי של הילד) אינו הוכחה לאידיאולוגיה שגויה. אבל את הסתירה אי אפשר להעלים.
במשטר קפיטליסטי חופשי יש דרך אקטיבית מוסרית אחת בלבד להשגת רווחה כלכלית – עבודה. אנשים מוכי גורל או כאלה שנסיבות מקריות ואכזריות גרמו להתדרדרותם הכלכלית – יתכן שאינם אשמים במצבם הכלכלי הגרוע. אך השכן ממול, שהשכיל לחסוך כסף לימי סגריר, עוד פחות אשם במצבם ולא הוא הגורם למצבם הרע. לעני אין זכות לגנוב חלב בסופרמרקט. אין לו זכות להסתייע בפוליטיקאים כדי לחמוס חלק מפרי עמלו של השכן באמצעות מס. העני ומוכה הגורל יכולים לפנות לעזרה רק אל אחד ממוסדות הצדקה הרבים שפורחים במדינה קפיטליסטית. מוסדות אלה זוכים לתמיכה ולתרומות מרצון.
מרגע שניתנה הסמכות לממסד הפוליטי להחרים כסף מהכנסות האנשים העובדים (מיסוי), נוצר מיד תור של "בעלי זכויות" מול האשנב בו מחלקים את הכסף. מאחורי הדלפק יושב הפוליטיקאי שמחלק את ההטבות והזכויות. כמות הכסף שפנוי לחלוקה תמיד מוגבלת אך הדרישות ו"הצרכים" אינסופיים. לכן, בעלי "הזכויות" העומדים בתור צריכים להיאבק על מקומם בחצרו של הפוליטיקאי מחלק "ההטבות". את מקומו של המסחר ההוגן, המתבטא בעסקאות חליפין בין אזרחים עובדים, תופס עכשיו הכוח. אין דרך אובייקטיבית לקבוע כמה כסף "מגיע" לאם חד-הורית, לקשיש, או לנתב בנמל אשדוד. בשיטה הנוכחית – הדרך היחידה היא הפעלת כוח. הלחצים המופעלים על פוליטיקאים מגוונים. החל מפגיעה אלקטוראלית במסגרת תהליכי הבחירות הפנימיות והארציות, פגיעה כלכלית וקיומית בגופים שבחסות הפוליטיקאי, וכלה במעשים שעל גבול הפלילי. בשיטה הדמוקרטית הקיימת רוב הדרכים כשרות ונחשבות לחלק מכללי המשחק הדמוקרטי התקין.
אין חשיבות לגודל הקבוצה הטוענת ל"זכות" מסוימת. לציבור הסטודנטים באוניברסיטה (למעלה מ- 150,000 סטודנטים) הנאבק למען "הזכות ללמוד חינם" יש פחות כוח מאשר ל- 12,000 עובדי חברת חשמל הנאבקים לשמירת "זכותם" לחשמל חינם ולמשכורות עתק.
בחברה סוציאל-דמוקראטית "זכויות" נקבעות לפי כוח הקבוצה להזיק. |
הכוח לגרום נזק לציבור רחב ולפוליטיקאים מקבלי ההחלטות. המאבק והתחרות בין הקבוצות באוכלוסייה הוא על גרימת נזק. כל קבוצת אזרחים מאורגנת, המסוגלת לגרום נזק לציבור ולפוליטיקאים, באמצעות השבתת שירות חיוני, חסימת דרכים, מצור פיזי על משרד ממשלתי, הבערת צמיגים או איום בהצבעת-נגד במרכז המפלגה – תזכה ל"הטבות" מהממסד הפוליטי – העברת כספים מאזרחים אחרים אל אותה קבוצה-מנצחת. סביב הזרמת הכסף נבנים הנימוקים שמצדיקים את ה"זכות" לקבל כסף שלא תמורת עבודה. הנימוקים משתלבים באידיאולוגיה הקיימת והמקובלת שמתפקידה של הממשלה להזרים כסף לקבוצות שונות באוכלוסייה. במשטר קפיטליסטי, לעומת זאת, התחרות היא על ליבו וכיסו של הצרכן. "הזכות" לכסף נקבעת לפי התרומה לזולת. התחרות היא בין אלה שמציעים לצרכן – לכולנו – סחורות ושירותים שהזולת צריך. הדרוג בתחרות נקבע לפי היכולת לספק שירות זול יותר ואיכותי יותר.
הציבור חכם ומזהה את כללי המשחק במשטר הבחישה הפוליטי. היוזמה להתגבשותן של קבוצות לחץ חברתיות היא דו-סטרית. לעיתים מתגבשת קבוצת אזרחים בעלת מכנה משותף, מסמנת פוליטיקאי או מפלגה מסוימת כדי להשתמש בהם כאיל-ניגוח לחליבת "זכויות חברתיות" מיתר האזרחים. לפעמים התהליך הפוך – פוליטיקאי שרוצה ליצור סביבו מעגל תמיכה חדש, מגלה או יוזם "נושא חברתי", מארגן את קבוצת האזרחים ונושא בשמם את דגל ה"צדק החברתי". המטרה זהה – העברת כסף מאחרים אל אותה קבוצה.
התחרות קשה. עשרות ומאות קבוצות באוכלוסיה טוענות בשם "צדק חברתי", לזכות לגזול את כספי האדם העובד. קבוצות לחץ מתוחכמות שוכרות "גובי זכויות" (על משקל גובי-חובות) כדי לפעול למענם בקרב פוליטיקאים שסומנו כמטרה ללחץ. איש המקצוע נקרא – לוביסט – תפקידו לארגן לובי (שדולה) בקרב הפוליטיקאים כדי שיהפכו את הגזל לחוקי. הלוביסט, כמוהו כשליחו של סנדק הפשע המאורגן, יסביר לפוליטיקאי בשפה ברורה, מובנת ובארבע עיניים את התועלת שתצמח לו מהתמיכה ב"חוק החברתי" ואת הנזק הפוליטי שעלולה להסב לו השדולה אם יסרב. נושא הפגישה הסגורה ביניהם לא ייסוב על "צדק חברתי" ו"שוויון", אלא על הצעות שאי אפשר לסרב להן... הפוליטיקאי במצור. עשרות קבוצות ולוביסטים פונים אליו, כיצד יבחר איך לחלק את הכסף ביניהן? – צדק? שוויון? – הקריטריון היחיד לפיו ישקול הוא כוח. כוחה של השדולה להזיק לו פוליטית. בהסבר הרשמי, מול מצלמות הטלוויזיה, ישתמשו כמובן בנימוקי צדק ושוויון.
ניתן לכאורה לחשוב שקיימת קבוצה מסוימת באוכלוסייה שנושאת בתואר "משלם המסים" והיא מקור המימון לתקציב החלוקה שנמסר לידי הממסד הפוליטי. החדשות מרעישות – אין קבוצה כזאת! או מדויק יותר – קשה לסמן אותה. כדי לבדוק מיהו "משלם המסים" צריך לבצע ניסוי דמיוני: לבטל את כל המסים למשך שנה-שנתיים, לבדוק בכמה השתפר (או הורע) מצבו הכלכלי של כל אחד מאתנו ולהשוות את כוח הקניה של כל אזרח למצב הנוכחי עתיר המיסוי, קדם הניסוי. השיפור בכוח הקניה כתוצאה מהניסוי הדמיוני הוא "נטל המס".
ניסוי כזה היה מגלה שגם מצבם של סבא וסבתא כהן, זוג פנסיונרים קשיש מחדרה – השתפר עקב התרגיל הדמיוני של ביטול המס! יסתבר שגם הם משלמים מסים מבלי שהיו מודעים לכך: במוצרי המכולת כלולים מסים. בתפוחי האדמה כלולים המסים שהחקלאי שילם, בפסטה כלולים מסים שהתעשיין שילם, בכרטיס האוטובוס נכלל המס שמנוכה ממשכורת הנהג.
מסים ממשלתיים מתפזרים על כל האוכלוסייה, הם נמצאים בכל מוצר או שירות. הגביר שמשלם מידי שנה סכום גבוה למס הכנסה אינו בהכרח "משלם המסים" הוא גם גובה מסים עבור הממשלה, הוא משתדל ככל יכולתו לגלגל את המס אל לקוחותיו ומוצריו, כדי שיוותר בידו "נטו" ראוי לדעתו. אותו גביר גם מקבל "הטבות" למפעל שהקים.
השכיר שעובד בעיריית חולון משלם לכאורה מס הכנסה ממשכורתו. העירייה מעבירה את המס לאוצר. המס המנוכה לא מעניין את השכיר, הוא בקושי זוכר כמה מס הוא משלם. ה"משכורת" בשבילו היא ה"נטו" – השורה התחתונה. לכן, לא איכפת לעובד עיריית חולון אם יחליטו להכפיל את מס ההכנסה כל עוד הנטו שלו יישמר... העירייה תעלה את שיעור הארנונה הנגבית מהתושבים. הגידול במס המוטל על עובדי העירייה יתפזר על פני כל תושבי חולון.
באופן זה כ-ו-ל-ם משלמים מסים, או מדויק יותר גובים מסים עבור האוצר ומשתדלים להפטר מהם ולפזר את העול על אחרים. קשה לחשב איזה חלק מהמסים כל אחד מאתנו סופג ואיזה חלק מגולגל הלאה. שיעור תשלום המס על ידי האזרח תלוי לא רק בהכנסתו או בעושרו אלא גם ביכולת "גלגול" המס ממנו לאחרים ובקשיחותו של האחר לספוג את המס.
ברור שקיימת קבוצה יצרנית אמיתית שנושאת על גבה את עיקר נטל המיסוי.
נטל המס בישראל הוא מהגבוהים בעולם. בשנת 2009 פרסם מכון ירושלים לחקר שווקים כי בממוצע 200 ימים בשנה אדם עובד עבור הממשלה, ויתר 165 הימים - עבור עצמו. כלומר, 7 משכורות מתוך 12 של הישראלי הממוצע "הולכות" לתשלומי מס.
המשטר הסוציאליסטי יצר מערכת סבוכה, בה ידו של כל אזרח נכנסת לכיסו האחורי של אזרח אחר. כולם משלמים לכולם – כולם לוקחים מכולם.
כאמור, קשה לזהות במדויק מי נושא בנטל המיסוי. כאשר מטילים מס חדש, או מעלים מס קיים, יש תרעומת בקרב האוכלוסייה המשלמת – הנפגעת. המערכת מגיעה מהר מאד לשיווי משקל חדש וכולם "מסתדרים" איכשהו...
לעומת הקושי בזיהוי משלמי המס, קל מאד לזהות את מקבלי ההטבות. הקבוצות באוכלוסייה שמקבלות "ארוחות חינם" (כולל התעשיין שמקבל מענק להעברת המפעל לאשקלון...) זוכות לראות בדיוק את הסכום שכתוב על הצ'ק. השילוב בין ערפל סמיך על מקורות הכסף (מיהו "משלם המסים") לבין הצ'ק המוחשי שנכנס לחשבון הבנק של "בעלי הזכויות" הוא שילוב פוליטי מנצח. האזרח אינו חש כיצד לוקחים מכיסו השמאלי, אך רואה בברור רב את ה"הטבות" להן הוא זוכה בכיסו הימני.
משטר הבחישה הפוליטי, בסיס הסוציאליזם, הוא מערכת ענפה של קורי עכביש מוסווים היטב, הסופגים אליהם מיסוי מכל האזרחים. חלק מהכסף מפרנס את הממסד ושלוחותיו, חלקו האחר חוזר כמעט אל כל האזרחים כ"זכויות" שמעניקים פוליטיקאים בעלי "רגישות חברתית"...
העיקרון החלופי בעידן החדש – לא מדובשכם ולא מעוקצכם. אל תיקחו ואל תחזירו לנו, ודרך אגב – צמצמו את נוכחותכם למינימום. |
בסיס השיטה הסוציאליסטית, במדינת הסעד, היא תביעת ה"מגיע לי". הדרישה מופנית מצד הקבוצה הדורשת אל יתר הציבור באמצעות הפעלת כוח על הממסד הפוליטי:
מגיע לי כי אני מסכן.
מגיע לי כי אני מקופח.
מגיע לי כי נהגתי שלא באחריות, הולדתי 10 ילדים ואין לי כסף לקיימם.
מגיע לי כי אני לא רוצה להתלכלך בעבודה.
מגיע לי כי אני רוצה ללמוד גמרא ותלמוד כל היום.
מגיע לי כי הקמתי מפעל בנגב.
מגיע לי כי אני גר בנתיבות.
מגיע לי כי יש לי רעיון לפיתוח שווארמה אלקטרונית דיגיטאלית.
מגיע לי כי אני חולה.
מגיע לי כי אני שחקן קולנוע ישראלי.
מגיע לי כי אני סטודנט.
מגיע לי כי אינני יכולה ללדת ילדים.
מגיע לי כי ילדתי זה עתה.
מגיע לנו כי אנחנו תיאטרון עירוני.
מגיע לנו כי אנחנו רוצים דירה.
מגיע לי כי אני חקלאי ולא ירד די גשם.
מגיע לי כי אני חקלאי והיה שיטפון.
מגיע לי.
ככל שאני יותר מסכן – מגיע לי יותר. התחרות היא על מי יותר מסכן... אבל יחד עם זאת – מספיק בריון כדי לגבור על המסכנים האחרים במרוץ אחר ההטבות.
מדינת הרווחה מנתקת את הקשר בין מה שאזרחים מייצרים לבין מה שהם צורכים. שכבות רחבות באוכלוסיה מחונכות ומפנימות שכסף, מוצרים ושירותים הם תוצאה של חלוקה שרירותית כלשהי על ידי הממסד ולא תוצאה של עבודה, השקעה ומאמצים. לכן, אין צורך לעבוד ולהשקיע מאמצים בעבודה יצרנית – משתלם יותר להשקיע מאמצים במאבק פוליטי על הטבות – דהיינו, לקיחת כסף מאחרים בעזרת המערכת הפוליטית.
טבעו המבורך של האדם לשאוף ליותר. לפיכך, אזרחים החיים תחת משטר החלוקה לעולם לא יהיו מרוצים מ"סדר העדיפויות" של החלוקה. מתפתחת התנכרות כלפי "החברה", שלא לומר שנאה. מורת הרוח כלפי "החברה" מעניקה לגיטימציה למרמה, שחיתות ואלימות.
השחיתות שבתביעה – תביעת ה"מגיע לי" מופנית אל הממסד הפוליטי בדרישה להפעיל כוח (באמצעות חקיקה) על יתר האוכלוסייה, להחרים מפרי עמלה לטובת בעלי "הזכויות".
השחיתות שבחקיקה – הליך השגת ה"זכויות" כרוך בהפעלת שרשרת איומים ופיתויים על הפוליטיקאים מקבלי החלטות. מסחר ציני של תן-לי ואתן-לך שהופך את עיסוקו העיקרי של הפוליטיקאי למאבק שרידות אישית קבוע ומתמשך.
השחיתות שב"זכאות" – הלובי הצליח, הפוליטיקאי נכנע, החוק התקבל. עכשיו מתגבשת קבוצת "המגיע לי". בשנה הראשונה מונה הקבוצה 20,000 זכאים לקצבה. השמועה על זכאות חדשה לכסף שלא תמורת עבודה עוברת מפה לאוזן... עשרות אלפים ממלאים טפסים, מגישים בקשות וערערים ומקץ 5 שנים, מספר הזכאים לקצבה צומח ל- 250,000 שמקבלים צ'קים בדואר... הגולם קם על יוצרו. עכשיו, לך קצץ בקצבה לרבע מליון אזרחים בעלי זכות בחירה... כוחו של הלובי להזיק לפוליטיקאי נסק! חלק ניכר מבין רבע מליון הזכאים הושחת על ידי השיטה: הם מילאו הצהרות כוזבות, נקטו בפעולות פיקטיביות, נעזרו ב"מכערים", שיחדו, איימו ופיתחו קומבינות כדי לזכות בחלקם בעוגה. הם הראו את הדרך לילדיהם כיצד להרוויח ללא עבודה.
השחיתות שבחלוקה – כסף לא זורם מאליו מכיסי "משלם המסים" אל כיסי ה"זכאים". צריך מנגנון מסועף ויקר של פקידים כדי לגבות את הכסף ומנגנון לא פחות מורכב כדי לחלק אותו ל"בעלי הזכויות". אלפי משרות נוצרות במנגנון הציבורי המופקד על חלוקת הזכויות. פקיד ציבורי שאוחז בידו את ברז הכסף צובר כוח רב – להעדיף, למנוע, להשבית. המרחק לשחיתות קצר.
השחיתות שבתעסוקת הסרק – אלפי עובדי ציבור מוצאים פרנסתם במשרות שנוצרו אך ורק כדי לטפל במנגנון הגבייה והחלוקה. מעכארים מועסקים בזירוז הליכים, רואי חשבון בגילוי פרצות בחוק, פרקליטים בהגשת תביעות, ועורכי דין בהגנת נאשמים שלמזלם הרע נתפסו. כולם עובדים קשה אבל מתפרנסים מאוויר – ממערכת הרווחה על חשבון משלם המסים. נוצר לובי אינטרסנטי נוסף להנצחת השיטה – כל המתפרנסים ממדינת הסעד.
השיטה הסוציאליסטית הופכת חלק ניכר מהציבור לעבריינים. מבססת את שיטת הכוח. ה"ישראבלוף" הופך לשגרת חיים. אך עיקר הבעיה ב"שחיתות החוקית": עובד העירייה, הפקיד הממשלתי, או חבר ועד העובדים – בהביטם בבוקר במראה, יודעים שהם לא עושים דבר שמצדיק את 40,000 השקל שהם מקבלים כמשכורת... המובטל שעובד בסתר, הקשיש המבוסס שמקבל קצבה, ואפילו האברך שמקבל כסף משמים – כולם יודעים בסתר ליבם שדבר מה "עקום" בדרך שהכסף מגיע אליהם ללא עבודה. אין להם ברירה – אלו כללי המשחק ואין סיבה שדווקא הם יכריזו על פסק-זמן. השיטה נוטעת רגשי אשם סמויים בקרב ציבור גדול וגורמת לשינוי באמות המידה המוסריות וביחס לנחשב לשחיתות. לשיטה השפעה שלילית גם על החלק האחר של הציבור, שאינו שייך במישרין ל"זכאים". ההזדהות עם מסגרת החברה והמדינה נפגעת, הנכונות לתרום לארגוני צדקה ועמותות קטֵנָה, הלגיטימציה לעבריינות בתחום הצווארון הלבן והאפור הופכת לנורמה כי כל אחד יודע ש"כולם מרמים".
החלק הגדול בתקציב המדינה (ללא החזרי חוב) הם "תשלומי העברה" – מונח מקצועי הכולל את התשלומים לבעלי זכאויות ותמיכות אחרות למינן, יחידים, עמותות וגופים אחרים. סכום ענק זה כ- 60,000,000,000 ₪ (60 מיליארד) אינו סוף פסוק. חלק ניכר מתשלומי החזר החובות ניתן לייחס לתשלומי העברה של שנים קודמות שמומנו באמצעות הלוואות שזמן פירעונן הגיע. בנוסף, יש לא-מעט תשלומי העברה נסתרים בסעיפי תקציב תמימים אחרים.
במשטר זכאויות סוציאליסטי לא יכולים להיות קריטריונים אובייקטיבים לחלוקת הכסף. אין דרך אובייקטיבית לקבוע מי זכאי ולכמה, או לאיזה קבוצה מגיע יותר ועל חשבון מי. מרגע שנוצרת זכאות לכסף שלא תמורת עבודה, מתבסס הקרב על עוגת החלוקה – אין קריטריון חלופי זולת הכוח. השאלה אם לתמוך באגודות ספורט או באברכים אינה שאלה של צדק אלא של כוח פוליטי. השאלה מה צודק יותר – תמיכה בתיאטרון הבימה או קצבה לקשישים גם היא נותרת ללא מענה. החלוקה לא מתבצעת לפי "צדק" כי אין דרך לקבוע מי צודק יותר. במערכת בה התמורה לעבודה לא קובעת, השרירים הם שקובעים את הצדק. לכן, אין לבוא בטענות דווקא אל החרדים או אל עובדי חברת החשמל כאשר אלה כללי המשחק. שוב נציין שרובו של "הכוח" הוא לגיטימי במסגרת הדמוקרטית המקובלת: הפעלת לחץ אלקטוראלי במטרה להגדיל את העברת הכספים מתקציב המדינה לקבוצה מסוימת.
שני עולים חדשים נפגשו מספר שנים לאחר עלייתם: איך הסתדרת שואל האחד? גרוע, משיב השני – אני עדיין עובד. |
להלן דוגמה חלקית מאד, לקבוצות "מגיע לי":
ילדים זה פרנסה – אחת הקצבאות המיותרות ביותר הקיימות בישראל. קצבה זו משולמת לכל ישראלי שהביא לעולם ילד וגילו נע בין 0-18 שנים, ללא קשר להכנסותיו ולרכושו. 1,012,00 משפחות מקבלות קצבת ילדים בעבור 2,416,700 ילדים (2009).
בשנת 2003 קיבלה משפחה עם 5 ילדים כ- 1890 ₪ לחודש קצבת ילדים. כמה מקבלת משפחה בדואית שאב המשפחה התחתן עם 4 נשים מעזה ויש להם 42 ילדים?
קצבאות הילדים נולדו בסוף שנות ה-50 לאחר מהומות של עולים ממרוקו בואדי סאליב בחיפה. כדי להשקיט את המהומות ולפייס את הציבור המזרחי היה לפוליטיקאים נוח לחלק קצבאות ילדים במקום כספים על בסיס עדתי. הקצבאות היו לשיטה שהנציחה את העוני ולא מנעה את מהומות הפנתרים השחורים 15 שנים מאוחר יותר. כדור השלג גדל – ילדים במקום עבודה – הפכו למקור פרנסה. בשנות ה-70 ניסו להגביל את הקצבאות רק ליוצאי צבא, אך מהר מאד נפרץ הסכר בעקבות אינספור "קומבינות". למרות הגדלה עקבית של הקצבאות והרחבת מעגל הזכאים, זועקים מידי שנה דוחות העוני כי מספר הילדים העניים גדל... הסקטור החרדי תפס את הפרינציפ: לפני 1955 ילדה אישה חרדית אשכנזייה בממוצע 2.8 ילדים. בשנת 2001 זינק מספר הילדים הממוצע ל- 7.6 ילדים בממוצע לאישה (וירד בשנת 2011 ל-6.5 ילדים). דבר לא השתנה באמונתם הדתית וגם לא פירוש חדש למצוות "פרו ורבו". מספר הילדים שולש בגלל הכסף, לא בגלל המצווה... יש שטוענים כי הגידול במספר הילדים אינו נובע מהקצבאות וכפי הנראה ישנם משתנים אחרים שהשפיעו. ראוי לבדוק.
ביטוח אימהות כולל בתוכו מספר תחומים: מענק אשפוז (יכול להגיע ל-139,996 ₪ בלידת פג), מענק לידה, קצבת לידה, מענק מיוחד לילוד שאימו נפטרה, שמירת הריון, תשלומים עבור בדיקות מי שפיר, דמי לידה, דמי לידה לאב, דמי לידה להורה מאמץ, מימון נסיעת יולדת באמבולנס וכו'. ביטוח אימהות ניתן ליולדות שילדו בישראל , ללא קשר להכנסות המשפחה. כלומר, גם אם היולדת מיליונרית, עדיין יש מקום להתערבות המדינה עקב שיקולים מעוותים של "שוויון". לדוגמה:
מענק לידה: כל יולדת בישראל (גם אם אינה ישראלית) זכאית למענק לידה, ללא קשר להכנסותיה. סכומי המענק משתנים בהתאם למספר התינוקות בלידה. לדוגמא: לידת שלישייה מזכה ב-12,111 ₪, לידת תאומים: 8074 ₪. 156,400 נשים קיבלו בשנת 2009 מענק לידה.
קצבת לידה: קצבה המשתלמת ליולדת שילדה שלישייה או יותר בלידה אחת, למשך 20 חוד'. קצבה זו יכולה להגיע לסכום של 20,185 ₪ בחודש ויותר, וזאת ללא קשר להכנסות ההורים.
קצבאות הבטחת הכנסה – בשנת 2002 קיבל זוג שלא עבד, עם שני ילדים, קצבה חודשית של 4,885 ₪. אם אחד ההורים היה יוצא לעבוד ומשתכר בערך כשכר הממוצע – המשפחה הייתה מרוויחה פחות... כך נוצר ציבור ענק של מאות אלפי אנשים בגיל העבודה שלא עובדים ולא מחפשים עבודה. בשנת 1982 התפרנסו 11 אלף משפחות מקצבאות הבטחת הכנסה. חלפו 20 שנה, עם ישראל תפס את הפרינציפ – בשנת 2003 מספר מקבלי הבטחת הכנסה גדל ל- 160,000 משפחות.
מאז הקשחת תנאי הזכאות לקצבת הבטחת הכנסה מ-2003 ואילך, ירד מספר מקבלי הקצבה ל-110,875 תושבים. קצבת הבטחת הכנסה יכולה להרקיע עד לסכום של 3,948 ₪ זאת בנוסף להנחות שונות במשרד השיכון והבינוי (דיור מוגן), רשויות מקומיות, משרד התחבורה, רשות השידור, חברת החשמל וכו'. שאירו של נפטר שקיבל הבטחת הכנסה יהיה זכאי למענק פטירה בסך 8074 ₪. ראוי לציין שאת הקצבה יכולים לקבל אנשים שאינם תושבי המדינה (לדוגמא: תושב שטחים הנשוי לישראלית). כדי לקבל קצבת הבטחת הכנסה אינך צריך להיות עני מרוד, במקרים מסוימים תינתן קצבה גם למי שיש ברשותו רכב, רכוש וחסכונות (עד 48,000 ₪). התנאי הבסיסי המפורסם שעלייך לעשות בכדי לקבל את הכסף המיוחל הוא לחפש עבודה בלשכת העבודה, אך אין זה מדויק. לשכות התעסוקה מעניקות פטור גורף מהתייצבויות מדרי רחוב, אלכוהוליסטים, נרקומנים, נשים בהריון מהשבוע ה-13, בעלי נכויות, הורה לילד נכה, אנשים העוזרים (או טוענים שהם עוזרים) להוריהם החולים, נשים שיש להן ילד מתחת לגיל שנתיים (בעבר הלא רחוק הפטור היה ניתן לאמהות עם ילדים מתחת לגיל 7, לשם השוואה: חופשת לידה בישראל לאישה העובדת אורכת כ-3 חודשים, אך למקבלי הבטחת הכנסה שאינם עובדים חופשת הלידה אורכת שנתיים), נשים המאמצות ילד מתחת לגיל 7 (כאשר שינו את פטור ההתייצבות של האם מילד בן 7 לשנתיים, שכחו להחיל את השינוי לגבי ילדים מאומצים), אסירים משוחררים מקבלים קצבת הכנסה בחודשיים הראשונים לשחרור (מעין "מענק שחרור" מהמדינה על היותך פושע). והרשימה עוד ארוכה.
מאז 2012 גם "נזקקים" שמקבלים הבטחת הכנסה רשאים לנסוע לחו"ל עד 3 פעמים בשנה, בנסיעה הרביעית באותה שנה – תישלל הקצבה...
קצבאות למשפחות חד-הוריות – הטבה שיזמו פוליטיקאים בשנת 1992. בשנה זו נספרו כ- 10,000 משפחות חד-הוריות (על פי הגדרת זכאות מצומצמת מהמקובלת היום). משפחה חד-הורית מקבלת כסף והטבות. אין צורך לעבוד. צעירים תפסו את הפרינציפ: להתגרש פיקטיבית, הריון ללא נישואין וכפי הנראה "תרגילים" נוספים. מספר הזכאים גדל בקצב מסחרר ובשנת 2009 כבר היו בישראל כ- 121,600 משפחות חד-הוריות... ובשנת 2014 הגענו כבר לכ-140,000 חד הוריות. אם חד-הורית מקבלת 4,022 שקל לחודש (שנת 2010), סיוע בשכר דירה עד 1,170 שקל, מענק לימודים עד 1,436 שקל והטבות אחרות.
קצבאות נכות– מתחלקות ל-11 קטגוריות: נכות כללית, נכות מעבודה, ניידות, שירותים מיוחדים לנכים קשים, סיעוד, נכות ילד, נכות איבה, נכות אסירי ציון, נכות גזזת, נכות פוליו, ותאונות אישיות.
נכות כללית: קצבה שניתנה ב-2009 ל-200,100 איש. עלותה 6.4 מיליארד ₪ בשנה. מעניין לציין כי 32% ממקבלי הקצבאות סובלים מליקוי נפשי. באוקטובר 2010 התבשרנו על פסיכיאטר שסידר קצבאות נכות לעשרות תלמידי ישיבות, אין ספק שהוא אינו היחיד... נכה כללי 100% עם אישה ו-2 ילדים יכול לקבל קצבה חודשית בסך 4,966 ₪. (עם תוספת שר"מ קצבתו יכולה להגיע ל-9,357 ₪). שאר של נפטר שקיבל נכות יקבל גם מענק פטירה בסך 8,074 ₪. לעיתים פקיד השיקום מחליט שאת הקצבה יקבל אדם אחר עבור הנכה (ולא תמיד הכסף מגיע ליעדו...).
מקבלי קצבה זו בעצם מתוגמלים על אי יכולת לעבוד עקב מצבם הרפואי, אך ע"פ "חוק לרון" מסתבר שנכה 100% יכול לעבוד עד 4,800 ₪ ואף לקבל אבטלה. מעניין לציין כי קצבה זו ניתנת אף לעקרות בית, שאינן עובדות, הנבדקות במסלול מיוחד – עליהן לעבור מבדקים לקילוף תפוחי אדמה, הצעת מיטה, שטיפת כלים וכדומה (למרבה הפלא, המסלול חסום בפני גברים).
נכות מעבודה: ניתנת לאדם שנפגע בעבודה, ומורכבת מ-75% שכרו. עלותה 1.75 מיליארד ₪ בשנה. אדם שמשולמת לו 100% קצבת נכות יכול לחזור לעבודה ולהרוויח בדיוק את אותו שכר (או יותר) וקצבתו תישאר כפי שהיא. ענף נפגעי עבודה חל על כל אדם העובד בישראל, גם על עובדים לא חוקיים, שלא הם ולא המעסיקים שלהם שילמו דמי ביטוח עבורם. עובד זר יכול להיפגע בישראל, לחזור למשפחתו בחו"ל, ולקבל "משכורת" לכל החיים לחשבונו בחו"ל ממדינת ישראל. אדם שנהרג בישראל מתאונת עבודה, שאריו (אישה או ילד) יהיו זכאים לקצבה בהתאם לשכרו ערב הפגיעה.
ניידות: הסכם המעניק הטבות (בנוסף לקצבאות: נכות כללית ונכות מעבודה!) למי שיש להם ליקויים ברגליים. ההטבות כוללות: קצבת ניידות (סכום הקצבה נע בין 542-7,223 ₪), הלוואה עומדת (כיסוי מיסי הרכב, יכולה להגיע עד 120,000 ש"ח), קרן הלוואות (עד 121,000 ש"ח), מימון אביזרים לרכב (דוגמה: עלות ממוצעת של רכב עם ג'ויסטיק או הגה חשמלי – כחצי מיליון ₪), לימוד נהיגה, שירותי גרירה וכו'. אם מקבל קצבת ניידות גם עובד – הוא מקבל קצבה כפולה.
איבה: ניתנת לאדם שנפגע ממעשי אלימות שכוונה כלפיו או כלפי אדם אחר בשל מוצאו האתני (לדוגמה: התגמולים לנפגעי איבה חל גם על עיתונאים זרים). ההטבות מהמדינה: תוספת עזרה לזולת, דמי ניידות, דמי נסיעה, דמי ביגוד, מענק נעליים, מענק חימום או קירור, מענק הבראה, תגמול חודשי שוטף ללא מבחן הכנסות להורים שכולים (כ-7,500 ₪), מענק קבורה להורים שכולים, השתתפות בהקמת מצבה להורים ולאלמן, השתתפות ברכישת קבר ליד נספה, מענק לידה לאלמנה, מענק אבל, מענק לאחזקת הקבר, הנצחה, מענק התאלמנות, מימון הורים שכולים בבית אבות או מוסדות רפואיים, מענק בר מצווה ליתום (ניתן גם ליתומים שאינם יהודים), הסעות לאזכרות, הטסת קרובי משפחה פעם בחצי שנה, חמי מרפא (שהות של 7 ימים במלון חצי פנסיון דרך אשת טורס), מענק מס הכנסה, מענק לימודים להשכלה גבוהה, מענק נישואין (ניתן לילדיו של אדם שנהרג עקב פעולת איבה וגילו מתחת ל-37 – 112,000 ₪), אם שני ההורים נהרגו – מקבל כפול), מענק דיור, פטור מהעברת מקרקעין, פטור מס רכישה, פטור מארנונה, פטור מדמי התקנה ודמי שימוש בטלפון הקווי, פטור מתשלום אגרת רדיו וטלוויזיה וכו'.
לאחר חלוקת הקצבאות, מפנים את הנכים לאגף השיקום שתפקידו לתת שיקום מקצועי לאנשים עם נכות, המעניק סדנאות העצמה, הקניית הרגלי עבודה, אוריינות מחשב, השלמת השכלה, השלמת בגרות, מכינות, פסיכומטרי, הכשרה מקצועית, לימודי תעודה, השכלה גבוהה, סיוע בהשמה, קורסי יזמות, תשלום שכר לימוד, דמי שיקום, תשלום נסיעות, הוצאות על ספרים ומכשירי לימוד, שיעורי עזר, תשלום שכר דירה וכו'.
קצבאות בעזרת השם – הסקטור החרדי אימץ בהצלחה את כללי המשחק של מדינת הרווחה – "מגיע לי" – פרנסה ללא עבודה. 67% מהגברים החרדים אינם עובדים (בחלק מהמשפחות הנשים עובדות). תופעה שאינה קיימת בשום קהילה יהודית-חרדית בעולם, גם לא בשנים עָבָרוּ.
הציבור החילוני זועם כנגד החרדים שלא בצדק. החרדים אינם שונים מכל סקטור אחר שזוכה בקצבאות. החרדים פשוט מנצחים כרגע בתחרות "המגיע לי". הזעם צריך להיות מופנה אל עבר שיטת המשטר הסוציאליסטית, מדינת הרווחה. אך טענתם היחידה של החילונים הזועמים היא "לנו מגיע יותר". הואיל וכאמור אין דרך להחליט אובייקטיבית למי מגיע – הכוח קובע והדתיים מובילים במחצית הזאת של המשחק...
כמעט 66% מהחרדים נמצאים מתחת לקו העוני – עוני מרצון ומבחירה. בחירתם היא לימודי תורה במקום עבודה כאשר קיומם המינימאלי מובטח על ידי עמלם של אחרים.
קצבאות דיור – דירה מגיע? בוודאי!! למה לעבוד קשה כדי להגיע לבעלות על דירה או לשכור דירה כמו רבים אחרים – אפשר להצטרף למעגל הזכאים. 5,500,000,000 ₪ (חמישה וחצי מיליארד) זהו תקציב הסיוע למשכנתאות לזכאים בשנת 2002 (התקציב ירד ל- 1.2 מיליארד ב-2010). הקריטריון העיקרי לזכאות הוא מספר האחים והאחיות של בני הזוג ומספר הילדים. יש דרכים שמאפשרות להגיע ל-90% מעלות הדירה. בעזרת הלובי המתאים בכנסת מתקבלים חוקים כגון אזורי עדיפות לאומית, חוק הנגב, אזור עימות או מבצע ראוותני תורן של שר בממשלה. הסקטור החרדי מרובה הילדים מפגין נוכחות מכובדת גם בסעיפים אלה.
ראוי לציין את חברות השיכון הציבוריות עמידר ועמיגור המעניקות סיוע בשכר דירה (עד 95%!) וכן בתי דיור מוגן לזכאים.
סביב קריטריונים אובייקטיבים לכאורה מסתתרים מאבקי כוח פוליטיים שקובעים את אמות המידה לפיהן יקבעו הקריטריונים. במסווה מוצלח של "רגישות חברתית", מחולקים כספים ל"אנשי שלומנו". במשרד השיכון קיימת לדוגמה, ועדת אכלוס ציבורית או וועדות סיוע אחרות בהן יושבים פוליטיקאים ו"נציגי ציבור". במסדרונות בוחשים המאכערים שמתפרנסים יחד עם חברי הועדות מהעסק ומזרימים כספים לאנשים שחפצים ביקרם (דו"ח מבקר המדינה 1999).
הנה קטע מספרו של משה פרל/"בעיניים פקוחות" (הוצאת כתר):
חקיקה פרטית – כך מקובל לקרוא לחוקים שמתקבלים ביוזמתם של חברי כנסת בודדים ונועדו להגדיל את רווחתו של סקטור צר באוכלוסייה שהתארגן סביב אותו חבר כנסת. קשה להגדיר במדויק מהי "חקיקה פרטית" כי כמעט כל חוק חברתי חדש מיועד להעביר כסף מאזרח עמל לאזרח בטל, או לשנות "סדר עדיפויות" – מונח נאצל לכאורה שמאחוריו מסתתר אך ורק שינוי במאזן הכוח בין קבוצות ה"מגיע לי". הלובי שמצליח לשנות את "סדר העדיפויות" אומר למעשה: "עכשיו כוחי להזיק לפוליטיקאים גדול משלכם, אני מצליח למשוך את השמיכה הקצרה לכיוון שלי"... כמעט כל חוק שתכליתו העברת כספים הופך בשלב מסוים לחוק פרטי באמצעות תיקונים "קטנים" של הרגע האחרון עקב לחץ של קבוצת חברי כנסת. גם כאן, החקיקה אינה מבטאת צדק כלשהו, אלא כוח.
בכנסת הראשונה, ב-1949 הוגשו 5 הצעות חוק פרטיות, בכנסת השביעית גדל המספר ל- 214, ובכנסת ה-11 (1988) המספר כבר גדל ל- 770 הצעות חוק פרטיות. בחודשיים הראשונים לכהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה (מאי 2006) הוגשו כ- 1,000 הצעות חוק פרטיות. מספר חברי הכנסת לא גדל... אותם 120 חברים. בשנות ה-90 טיפס מספר הצעות החוק הפרטיות להיקף עצום – למעלה מ-3000 הצעות חוק פרטיות! כ- 30 הצעות חוק פרטיות בממוצע לכל חבר כנסת במהלך קדנציה אחת (בדרך כלל קצרה, בגלל הקדמת בחירות...). בכנסת ה-18 (2009-2012) הוגשו כ-4,600 הצעות חוק, מתוכן הגיעו לסדר היום של וועדת השרים לענייני חקיקה כ- 2,850 הצעות חוק.
אין ספק שעיקר זמנם ומרצם של חברי הכנסת מוקדש למלחמה על הכסף שמועבר לקבוצות אוכלוסייה שמצליחות להתארגן בעורפם. החל בסיוע לענף הקולנוע וכלה בסיוע לסטודנטים. כל העברה מנומקת במשפטים מתובלי "שוויון", "שכבות חלשות", "רווחה חברתית" ו"צדק".
דמי אבטלה – "אם משלמים לאנשים כדי שלא יעבדו – הם לא עובדים" (פרופ' מילטון פרידמן). במחצית הראשונה של שנות האלפיים התייצב מספר המובטלים על כ- 260,000 איש. כמחציתם זכאים לדמי אבטלה.
כל מעסיק שמראיין עובדים חדשים, נתקל בוודאי בתופעה של מועמד ראוי לעבודה שהסביר כי הוא רוצה להתחיל בעבודה מיד, אך מבקש לדחות את המשכורות הראשונות במספר חודשים כדי שלא "להפסיד" את דמי האבטלה מהביטוח הלאומי.
בשנת 2010 היו כ- 56,000 זכאים לדמי אבטלה בישראל. דמי אבטלה מהווים כ-5.6% מתשלומי הביטוח הלאומי (תשלומי הגמלאות לשנת 2009 מהווים 54.3 מיליארד ₪). בכדי להיות זכאי לאבטלה עלייך לעבוד תקופה קטנטנה של 12 חוד' (ב-2009 הסתפקו ב-9 חודשי עבודה) ולאחר מכן לקבל דמי אבטלה למשך 175 ימים (ללא שישי-שבת, סה"כ כ-7 חודשים) מקסימום (ע"פ קריטריונים של גיל). מהר מאד אנשים הבינו את הפרנציפ: לעבוד 12 חוד' ולאחר מכן לצאת ל"שבתון" של 7 חוד' על חשבון המדינה. והשוויון חוגג: אם אתה מצוי בהכשרה מקצועית ואין לך 12 שנות לימוד תקבל מינימום 138 ימי אבטלה, גם אם ע"פ החוק מגיע לך פחות. לא עבדת חודש מלא? לא נורא, מספיק שתעבוד 18 ימים בחודש וזה ייחשב לך כחודש עבודה מלא. מעניין לציין כי עצמאיים ושכירים שאין להם התקשרות חוזית עם מעסיקם, מצווים לא לבטח את עצמם בביטוח אבטלה, זאת בניגוד לנבחרי ציבור (אין להם התקשרות חוזית בינם לבין מעסיקם, לדוגמה: ראש מועצה, סגן ראש מועצה וכדומה) עליהם חל חוק ביטוח אבטלה, על פי קביעת בג"צ. גם אם לא ביטחת את עצמך בישראל ולו ליום אחד אך עבדת במדינות כמו אוסטריה, הולנד ושוודיה ופוטרת – תקבל דמי אבטלה בישראל, כל זאת במסגרת "אמנה בינלאומית".
לשכות העבודה, מי שתפקידן להחזיר את האדם המובטל לשוק העבודה, אינן אפקטיביות כלל: מובטלים מעל גיל 50 חותמים (מעבירים אצבע) בלשכת התעסוקה פעם בחודש (מתי שהם רוצים), מובטלים מתחת לגיל 50 חותמים פעם בשבוע. במקרים מסוימים אף מותר להם לסרב לעבודה. לשכות העבודה בישראל אם כך הן פתח נהדר לעבודות "מהצד" ושאר קומבינות.
עוולה אחרת: העובדים השכירים בישראל מחויבים לבטח עצמם בביטוח אבטלה. בביטוח לאומי גובים את דמי הביטוח בהתאם לשכר, כעת נשאלת השאלה האם הביטוח הלאומי ישלם בהתאם לשכרך כאשר תצטרכו? בהחלט לא. דמי האבטלה המרביים לחודש הם 8,015 ₪. לאדם א' ישלמו דמי אבטלה שווי ערך ל-80% ממשכורתו, ולאדם ב' ישלמו דמי אבטלה בשיעור של 32% ממשכורתו ואף נמוך מזה.
מובטלים שמעסיקיהם פושטי רגל: זכאים לתשלום שכר עבודה (בתוספת הבראה, פדיון חופשה, ביגוד, משכורת י"ג, הודעה מוקדמת) ופיצויי פיטורין שמעבידו היה חייב לו, כולל תשלום לקופות גמל.
מענק לחיילים העובדים בעבודה נדרשת: גם להם מגיע. בשנתיים הראשונות לשחרור עליהם לעבוד 4/6 חוד' בעבודה נדרשת (הכלולה ברשימת העבודות המועדפות) בכדי להיות זכאי למתנה מהמדינה בסך 8,804 ₪ (נכון ל-1.1.10). בהמשך כשיגיעו למילואים, יזכו בתשלום גם אם לא נגרם להם אובדן הכנסה. ישנה גם הבחנה ברורה בין חיילי מילואים "רגילים" לבין אנשי קבע וצוות אוויר. כל הכבוד לצה"ל.
עמותות רווחה – לכאורה, ארגונים פרטיים ללא כוונת רווח שנועדו לתמוך בנזקקים באמצעות תרומות מרצון שמגייסת העמותה. במציאות הישראלית, יונקות רוב העמותות מתקציב המדינה ומספקות שירותים מקבילים לאלה של מדינת הרווחה. כלומר, התקציב של רוב העמותות מקורו במיסים שכופים על האזרח במקום מתרומות. חלק מהעמותות מסייעות בעיקר לראשיהן ולמקורבים. השיטה: עסקנים פוליטיים או מקורביהם מקימים עמותה ציבורית למטרה נעלה. הממסד הפוליטי מעביר כסף לעמותה. התקציבים מוזרמים מהעמותה אל ציבור מקורב ומועדף. הנתמכים הזוכים בכסף גומלים למפלגה או לפוליטיקאי ביום הבחירות להבטחת המשך זרימת הכסף... לעמותה יש מנהלים, לשכות, רכבים צמודים ועובדים שמתפרנסים מהעסק...
בשנת 2002 הוזרמו לעמותות כ- 4 מיליארד שקלים. לא פלא איפה שמידי שנה מצטרפות כ- 1,500 עמותות חדשות אל אלפי הקיימות. למען ההגינות יש לציין שחלקן אכן עוזר לנזקקים, מפעיל מתנדבים ומגייס גם תרומות פרטיות.
קרנות פיתוח – (קרן פיתוח שירותים לנכים, קרן קידום תוכנית סיעוד, קרן ילדים בסיכון, קרן מפעלים מיוחדים, קרן מנוף לצמצום תאונות עבודה וכו') שתפקידן להעניק סיוע לאותם "ארגונים ורשויות ללא מטרות רווח" – עלותן 177 מיליון ₪ בשנה.
קצבאות זקנה – כדי שתהיה זכאי לקצבת זקנה ממדינת ישראל, עלייך לעבוד בסה"כ 12 שנה, או 60 חודשים ב-10 השנים שקדמו לגיל הזקנה. 2 עובדים שעבדו במדינה במשך 30 שנה, כאשר א' שילם וביטח עצמו פי 10 יותר מ-ב', בסופו של דבר - שניהם יקבלו את אותה קצבת בסיס. יתרה מכך, עולים שעלו לארץ לאחר גיל הפרישה ולא ביטחו את עצמם אפילו לא ליום אחד בביטוח לאומי, יקבלו קצבת זקנה על חשבון אוצר המדינה ועל חשבוננו.
קצבאות שארים – קצבה חודשית המשולמת לשאר של נפטר (אישה, בעל או ילד). כאשר מדובר בגבר, זכאותו מותנית במבחן הכנסות (עד 9,038 ₪), אם זאת אישה – אין לה מבחן הכנסות והיא יכולה לקבל את הקצבה גם אם מרוויחה משכורת עתק. נו, "שוויון". ילדי הנפטר אף זכאים למענק בר מצווה, בסך 5,185 ₪, בהגיעם לגיל 13/12, לצורך השתתפות המדינה בהוצאות האירוע המשפחתי. מענק בר המצווה ניתן גם למוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסים ... הכל במסגרת עיקרון ה"שוויון".
מקבלי הקצבאות אלו נהנים לא רק מהקצבה אלא מההטבות הנלוות אליה (הנחות באוטובוס, חשמל, טלפון, בתי ספר, דיור וכו'). ראוי לציין שקבוצה זו איננה משלמת דמי ביטוח כמו כלל האוכלוסייה, אלא תשלומי מינימום. ישנם אף אנשים הפטורים מתשלום דמי ביטוח (כמו עקרת בית, אסיר ועוד).
הממשלה, בעיקר באמצעות הביטוח הלאומי, לוקחת כסף מכל האזרחים ומחזירה אותו לכולם בשלב כלשהו בחייהם. קבוצת "המגיע לי" רחבה אף יותר – היא איננה כוללת רק את אזרחי המדינה. זכאות לקצבה יכולה להיווצר גם אצל אנשים שאינם אזרחי ישראל, כמו כן ביטוח לאומי משלם קצבאות גם לתושבים שעזבו את ישראל ומתגוררים במדינות אמנה.
הקצבאות ניתנות לתושב – ארעי וקבוע, והן לאזרח. תושבות במדינת ישראל מתבססת על שיקול דעת של פקיד הגבייה בביטוח לאומי. תושב יחשב כמי שהגיע לארץ למטרת לימודים והשתלמות, איחוד משפחות (לדוגמא: פליטים, אנשי צד"ל) ועוד.
74 מיליארד ₪, זהו היקף הקצבאות שמשלם הביטוח הלאומי בשנת 2015 (כמחצית מסכום זה ממומן על ידי המדינה. הגבייה השוטפת מכסה רק כ-52% מההוצאות). ובדרך – מפרנס הביטוח הלאומי מנגנון אדיר אוכלי חינם, פוליטיקאים, בנקים וגופים אחרים. האזרח מפסיד – על כל שקל שלוקחים, מחזירים לו בעתיד הרבה פחות. כי בתווך בוחשת בכסף מערכת ממשלתית שחוסר היעילות והשחיתות היא מאפיין מובנה ובלתי נמנע שלה.
מכונה אדירה זו, תפקידה להעביר כסף מכיס ימין של האזרח לכיסו השמאלי של אותו אזרח (כ-80% מדמי הביטוח הלאומי נגבים מ-4 העשירונים העליונים). להוגי הרעיון המקורי היו כנראה כוונות טובות, אך עם השנים נוספו גלגלים רבים למכונה. המערכת התנפחה למימדים מפלצתיים תוך כדי מאבקים פוליטיים. מנגנון הקצבאות עצמו הפך, באופן בלתי נמנע, למכשיר פוליטי רב-כוח בידי השלטון ועסקניו – לא העזרה לנזקקים.
הוצאות המנהלה של הביטוח הלאומי (הרוב עבור משכורות) מגיעות לכ- 1,350,000,000 ש"ח. 1.35 מיליארד ש"ח (2014).
נניח שבשבוע הבא יעבור בכנסת חוק חדש במסגרתו יוענק סיוע למשפחות עם ילדים אלימים – 500 ש"ח לחודש "למימון טיפול מונע". אין ספק שבחודשים ובשנים שלאחר מכן נחזה בעלייה דרמטית ברמת האלימות בבתי הספר... הורים לא מעטים יעודדו את ילדיהם להכות מידי פעם תלמיד אחר או להשליך קלמר על מורה. למה לא? כך אפשר יהיה לקבל את "האישור" ולהשלים את תקציב המשפחה החודשי.
כך גדל מספר מקבלי הבטחת הכנסה פי 16 תוך 20 שנה, ומספר המשפחות החד-הוריות פי 10 באותה תקופה.
תרגיל בחשבון: לאן מגיעים התקציבים החברתיים?
תקציב המדינה בשנת 2015 עומד על כ- 332 מיליארד ש"ח (בשנת 2004 עמד על כ- 260 מיליארד ₪). הערכת היקף "ההוצאה החברתית" מתוך התקציב אינה משימה קלה. צריך להוסיף לכך את תקציב הביטוח הלאומי (החלק שמעבר להעברות המדינה לביטוח הלאומי) ותקציבי הרווחה של הרשויות המקומיות. לכל מוסד יש הגדרה משלו ל"תקציבי העברה", תמיכות ו"תקציבים חברתיים" (2014):
תקציב ה"שירותים החברתיים" על פי משרד האוצר : 131 מיליארד ₪.
תשלומי העברה של "הממשלה הרחבה" (כולל עיריות ומוסדות): 108 מיליארד ₪.
ההוצאה על "שירותים חברתיים" לפי מרכז טאוב: 159 מיליארד ₪.
השקפתנו רחבה יותר: כל הכנסה של אזרח שאינה נובעת מעבודתו, מרכושו, או מהעברה ישירה אליו ע"י אזרח אחר היא "תקציב העברה חברתי". לפיכך, נכללים בהגדרה רחבה זו תקציבים כגון כל תקציב הביטוח הלאומי, תקציב משרד הרווחה, תקציבי הרווחה של הרשויות המקומיות, כמעט כל תקציב משרד השיכון ומשרד הקליטה, סובסידיות לתחבורה ציבורית ורכבת (אלמלא התמיכה היו המחירים עולים, לפחות לטענתם...), תמיכות לחקלאים, סבסוד מים ועוד. תקציבי העברה סמויים מסתתרים גם בסעיפי תקציב אחרים, כגון פרויקט "מחשב לכל ילד" בתקציב משרד ראש הממשלה.
ניתן להרחיב ולטעון שחלק ניכר מתקציבי החינוך והבריאות הם תשלומי העברה חברתיים שמוזילים את השרות והופכים אותו ל"חינם". בהגדרה הרחבה ביותר צריך לכלול גם את משכורות אותו חלק של עובדי הציבור המיותרים (קשה לאמוד את מספר "אוכלי החינם"). אם מנכ"ל עיריית ירושלים (2004) טען, לדוגמה, שיש בעירייה 1200 עובדים מיותרים אז צריך להתייחס למשכורותיהם כאילו היו דמי אבטלה – תשלום העברה.
כך או כך, גם אם לא נאמץ הגדרות מרחיבות מאד, ניתן להעריך שסך התקציב ה"חברתי", שצומח משנה לשנה, עומד על כ- 60% מתקציב המדינה (לפני החזר חובות).
(קליק על הגרף מפנה למקור).
נניח שסוגרים את כל המשרדים שעוסקים ברווחה בממשלה וברשויות המקומיות, מפטרים את כל הפקידים, המנהלים והעובדים הסוציאליים, סוגרים את הביטוח הלאומי, מכבים את האור במשרדים ונועלים הכול. עכשיו ניקח את אותם 120 מיליארד השקלים ונחלק אותם ל- 1/2 "העני" ביותר של המשפחות בישראל, כאשר המחצית "העשירה" ביותר לא תקבל קצבאות כלל. 120 מיליארד השקלים הם תקציב הביטוח הלאומי, משרד הרווחה, קצבאות מתקציב המדינה, עמותות נתמכות והשתתפות הרשויות מקומיות.
כן, נניח שכל משפחה שנייה במדינה "ענייה". כל אחת ממחצית המשפחות בישראל תקבל הביתה צ'ק ממשרד האוצר. נחלק את התקציב המכובד ל- 1,000,000 משפחות. חישוב מהיר מראה כי כל משפחה תקבל מידי חודש כ- 10,000 ₪ נטו ביד!!! ללא ביורוקרטיה וללא קריטריונים (רק על סמך דוח שנתי למס הכנסה). תחשיב זה מניח שיתר מחצית המשפחות, המבוססות יותר – לא יקבלו תקציבי העברה ובייחוד קצבאות ילדים, זקנה, אבטלה וכדומה.
משכורת חודשית מכובדת לכל הדעות. אז לאן מתגלגל הכסף?...
התרגיל הדמיוני אינו מצג שווא, אלה המספרים, אבל הרעיון לא ניתן ליישום. מיותר לציין שאין כיום משפחה ענייה שזוכה לקבל ממערכת הסעד הישראלית 10,000 ₪ לחודש. התרגיל ממחיש לאן זורם הכסף במדינת הרווחה – חלקו לכיסיהם של "עסקני הרווחה" – הפקידות, המנגנונים וכיסים עלומים. חלק בלבד מגיע אל הנצרכים וגם לא ייתכן אחרת ב"מדינת רווחה".
אי שוויון בחברה
אי שוויון כלכלי בין אדם לחברו הוא נתון יסוד קבוע בחברה האנושית, בכל צורת משטר שהיא. אי השוויון מבטא את ההבדל בין בני האנוש שנובע מאין ספור גורמים: שוני גנטי, כישרון, סדר עדיפויות אישי, נכונות למאמץ, נכונות לנטילת סיכון, מסורת משפחתית, חינוך, משאבים במשפחה, מגבלות רפואיות, מזל אקראי ועוד גורמים רבים. אנשים נבדלים זה מזה כמעט בהכול: בתחומי עניין, לחלקנו יש דחף להוביל ולהנהיג, אחרים עצלנים, אחדים מוכנים "לקרוע" עצמם כדי להשיג סגנון חיים עשיר, חלקנו מוכן לעבוד קשה אבל מסתפק בקורת גג סבירה, די מזון ומוצרים בסיסיים. אין פלא שיש הבדל בהכנסות. אי השוויון בהכנסות וברכוש נובע מאי השוויון בתכונות בין בני האדם, בסדרי עדיפויות וגם מגורמים אקראיים.
בכלכלה המודרנית ניתנת תמורה גבוהה יותר לעבודת המוח מאשר לעבודת כפיים. עם הזמן גדל הפער. ככל שמקור הפרנסה מתרחק מעבודת-ידיים ועובר לעבודת-מוח משחקת יותר ההשכלה, ההתמחות והניסיון המקצועי. גם הגיל שבו מגיע האדם להכנסתו המרבית עולה. לפני כ- 120 שנים, רוב האוכלוסייה עבדה עבודה פיזית והגיע לשיא הכנסתה בגיל 25 - 35. כיום אנשים מגיעים לשיא הכנסתם בגילאי 45 - 60. יכולות הנובעות מהמוח והניסיון המקצועי ממשיכות להשתבח זמן רב לאחר שיכולות פיזיות מתחילות להתפוגג. במילים אחרות, הגידול בהכנסה צפוי לאלה מביננו שיצברו השכלה, ניסיון, התמחות, אמביציה, חזון, לקיחת סיכונים, נכונות לשינוי ופשוט נכונות לעבודה קשה. פחות מזל ופחות כסף של האבא. פחות מאשר לפני 120 שנים.
במדינה קפיטליסטית שאינה מחלקת קצבאות תמורת אי-עבודה, רוב האנשים שמאכלסים את שני העשירונים הנמוכים יהיו מצטרפים חדשים לשוק העבודה, צעירים, מהגרים, עובדי עבודה חלקית, קשישים ללא פנסיה. מיעוט מביניהם יהיו מוכי גורל וחסרי ישע אמיתיים.
מקובל לראות בצמצום אי-השוויון מטרה מוסרית למרות שאין שום הגיון כלכלי להעדיף התפלגות מסוימת של הכנסות על פני התפלגות אחרת. קיימת דרך בטוחה להקטין למינימום את אי השוויון בהכנסות וברכוש – משטר טוטליטרי שלא יאפשר לבעלי הכישרונות להרוויח מכישרונם, יאסור החזקת הון פרטי וגם יאסור עליהם לברוח. באופן זה כולם יהיו עניים ורעבים (מלבד המשפחה השלטת). קובה, צפון קוריאה, ברית המועצות לשעבר.
אי שוויון נמדד סטטיסטית בדרך כלל במסגרת של מדינה – איזה חלק של ההכנסות נופל בחלקם של העשירונים העליונים, לעומת החלק הנופל בחלקם של העשירונים הנמוכים – התפלגות ההכנסות. תתכן מדינה ענייה באפריקה בה העשירון התחתון מתקיים מהכנסה חודשית של 100 $ לחודש ואילו העשירון השבע, מתקיים מהכנסה של 900 $ לחודש. לעומת זאת, תתכן מדינה מערבית בה העשירון התחתון, העני, מתקיים מהכנסה של 1,000 $ ואילו העשירון העליון נהנה מהכנסה של 30,000 $ לחודש. העני באפריקה חי על מחצלת בבקתת עשב ולעיתים גם רעב; לעומתו, העני במדינה המערבית גר בדירה, ייתכן באזור לא-טוב, אך הוא מצויד במקרר חשמלי, מכשיר טלוויזיה, מים חמים, מדף ספרים ודי אוכל שלא לרעוב. סטטיסטית, ייתכן שימדדו בשתי המדינות פערים זהים בין עשירים לעניים... לכן, משמעותו של מדד אי השוויון תלויה, לא מעט, בהשקפתו הפוליטית של המתבונן.
מקובל למדוד את רמת אי השוויון במדינה לפי מדד ג'יני. ערכו נע בין 0 ל-1, כאשר 1 מציין אי-שוויון קיצוני. המדד מביא בחשבון שכירים בלבד, מתעלם מעצמאיים, אינו מביא בחשבון רכוש והכנסות אחרות, מודד את ההכנסות ברוטו לפני מס ומתעלם מהטבות כגון פטורים, הנחות וסובסידיות. המדד הוא יחסי ואינו מבדיל בין מדינה בה הכנסת העני עומדת על 1,000 דולר לחודש לבין מדינה באפריקה בה הכנסת העני היא 100 דולר לחודש. אם כל התושבים באותה מדינה אפריקנית יקבלו 100 דולר לחודש, מצבה מבחינת מדד אי-השוויון יהיה טוב יותר מאשר מדינה שחלק מתושביה מרוויח 10,000 דולר בחודש וחלק אחר רק 1,000 דולר בחודש...
לפי מדד זה, אם ביל גייטס יחד עם וורן באפט יעלו לישראל, העושר הרב שיביאו איתם לארץ יגרום מייד להרעה במצב העניים (יגדיל את אי-השוויון), למרות שמצבם האובייקטיבי לא השתנה, מצב המשק ישתפר וסיכויי ההיחלצות מהעוני גדלו. לפי מדד זה צריך לגרש מהארץ את שרי אריסון, את יצחק תשובה את משפחת ורטהיימר, ועוד כמה מבעלי חברות ההיי-טק בישראל – אז המצב ישתפר, מדד ג'יני יראה ירידה דרסטית – אי השוויון יקטן. פחות אנשים יימצאו מתחת לקו העוני כי על פי התחשיב "קו העוני" ירד.
מאופי התפלגות ההכנסות במדינה אי אפשר להסיק דבר וחצי דבר על ביצועי המשק או קצב יצירת הזדמנויות תעסוקה חדשות. התרחבות פער אינה בהכרח סימן לכישלון המשק וצמצום פערים לא מעיד בהכרח על תפקוד עדיף של המשק. פשוט אין קשר. מצבו של אזרח יכול להשתפר ככל שפתוחים לפניו יותר הזדמנויות כלכליות ולא כתוצאה של נאומי פוליטיקאים על "צמצום פערים".
לפי שיטת מדידת העוני בישראל: אם כל אזרח יגלה בחצרו מכרה יהלומים ויזכה להכנסה של 10,000 דולר בחודש – עדיין דו"ח העוני ידווח על 25% מהאוכלוסייה כעניים. ביהדות אין אזכור ל"שאיפה לשוויון" – תפקיד הצדקה הפרטית הוא להקל על מצוקה.
למרות שאנחנו לא מתלהבים מ"מדידת אי-שוויון" ו"פערים", הזעקות הקבועות בתקשורת "החברתית"– אין להן על מה להסתמך – המצב בישראל משתפר גם לשיטתם:
(קליק על הגרף מפנה למקור)
אין ממש בסטטיסטיקות על אי שוויון כלכלי. ההשוואה נערכת בין "קבוצות" שאינן קיימות במציאות. נכין רשימה של שמות העניים (נניח 2 העשירונים הנמוכים) בשנת 1997; ורשימה שנייה, כעבור 10 שנים, של שמות העניים בשנת 2007. השוואה בין השמות תגלה שחלק גדול של העניים עזב את הרשימה ושמות חדשים נוספו. הנתונים מארה"ב מעלים כי רוב העניים לא נשארים עניים ורובם הגדול של המיליונרים הרוויחו את הונם במהלך חייהם ולא ירשו הון.
מדד אי-השוויון אינו עורך השוואה בין בני אדם, אלא בין קבוצות שאינן קיימות במציאות – הרכב הקבוצות מבחינה אנושית משתנה ללא הרף. ההשוואה אינה נערכת בין אותם האנשים כי הרכב הקבוצות משתנה! בהחלט ייתכן שאזרח שהיה שייך לקבוצת העניים ביום ביצוע הסקר, כבר יצא מקבוצה זו ביום פרסום הסקר בעיתון.
אם רוצים לבדוק באמת אם מצב העניים (לא "העוני") השתפר או הורע, צריך לעקוב אחרי אותם אנשים לאורך זמן, לבדוק אישית את הכנסתם הריאלית (הכנסה בניכוי אינפלציה), ומה כוח הקנייה של אותה הכנסה (איזה סל מוצרים הם יכולים לקנות באותה הכנסה). עם "אי-שוויון" לא קונים מוצרים בסופרמרקט אלא רק עם הכנסה ריאלית.
מידי תקופה מפרסם המוסד לביטוח לאומי כותרות על מימדי אי-השוויון שבין העשירונים בחברה. הביטוח הלאומי מתייחס לחברה בישראל כאילו הייתה מחולקת לעשר כיתות סגורות וקבועות בהרכבן האנושי. ההשוואה נערכת בין פערי ההכנסות של הכיתות הסגורות – יחסית לפערים שפורסמו בדוח הקודם. הסטטיסטיקה אינה אומרת דבר על מצבו של הפרט משום שהיא אינה עוקבת אחרי אנשים: כמה מאתנו היו בעשירון התחתון ועלו תוך שנתיים לעשירון גבוה יותר? כמה "נשרו" מהעשירון העליון אל עשירון נמוך יותר? כמה זמן שוהה משפחה או יחיד בעשירון התחתון עד שהיא נחלצת ממנו? כמה משפחות נשארות שם באופן כרוני? מה הקצב ושיעור ההיחלצות מהעוני? בסטטיסטיקה אין אפילו רמז למעקב אחרי יחידים או משפחות. אין בנמצא מעקב לאורך זמן אחרי התפתחות ההכנסות של משקי בית בהתחשב בהשכלתם, נקודת הזינוק הראשונית, רקע עדתי וכדומה. נתונים כאלה היו נותנים תמונה שונה לחלוטין על מימדי העוני וחלוקתו.
לדוגמה: טבעי שמשפחה צעירה או יחידים יתחילו את דרכם בחיים בתחתית הסולם ויתקדמו במשך הזמן. בתקופה מסוימת הם משויכים גם לעשירון התחתון.
הגדרת העוני לצרכים סטטיסטיים צריכה לכלול רק את מספר השוהים מתחת לסף-העוני לטווח רחוק. עניים "כרוניים". מחקר בארצות הברית שמבוצע מאז 1968 על ידי אוניברסיטת מישיגן, עוקב אחרי מדגם של כ- 50,000 איש לאורך זמן, מעלה כי רק 5% מתוך אלה שהיו בשני העשירונים הנמוכים נמצאו שם כעבור 20 שנים. פחות מאחוז אחד נשארו באופן קבוע , לכל אורך התקופה, בשני העשירונים הנמוכים (כלומר, לא שהו בחלק מהזמן בעשירונים גבוהים יותר). המשמעות היא ש- 95% מאלה שמתחילים בעשירון התחתון נחלצים משם.
אבל גם במונחים מוחלטים המצב משתפר. בזכות הקפיטליזם, הטכנולוגיה והסחר הבינלאומי מוזלים ללא הרף מוצרי צריכה גם עבור אלה שתקועים כרונית בעשירון נמוך. משפחה בעשירון התחתון בישראל חיה הרבה יותר טוב ממשפחה במעמד הבינוני לפני 50 שנה, במונחים מוחלטים (לא יחסיים): המזון עשיר, מגוון ומזין יותר; הדירה גדולה יותר, יש מכונת כביסה, מיקרוגל, טלפון; החשיפה לתרבות ובידור גדולה פי כמה בזכות הטלוויזיה, האינטרנט, הסמארטפון והמחשב; וכדי לקנות שטיח או מקרר לא צריך לקחת משכנתה כמו פעם.
בצד השני של מטבע העוני נמצאות מאות אלפי משפחות שעובדות קשה, מגדלות 2-3 ילדים באחריות אישית, מקפידות שילמדו מקצוע מפרנס, חוסכות לפנסיה, משלמות לביטוח בריאות משלים, חיות לפי יכולתן הכלכלית למרות שמידי פעם יש מינוס בבנק. משפחות אלו משלמות דרך מס הכנסה והמע"מ אלפי שקלים מהכנסתן החודשית. כסף שמועבר למאות אלפי משפחות אחרות שנוהגות בדיוק להפך – אבל "מגיע להן".
כל יצור בטבע, גם הצמחים, מתוכנת להמשכיות – להתרבות וכך להפיץ את תכונותיו הגנטיות. האדם נבדל מיצורים אחרים בכישרונו, לא רק להתרבות, אלא גם לאגור וליצור משאבים מעבר לצרכיו בהווה כדי להבטיח את עתידו ואת עתיד צאצאיו – האדם אוגר "אנרגיית שרידות". אנרגיית השרידות נצברת בצורה של רכוש, חסכונות, הון אנושי (השכלה, מקצוע, מיומנות) והנחלת קוד התנהגות לדור הבא. יכולת אנושית מופלאה זו מאפשרת לאדם להתגבר על מצוקה זמנית, להיטיב את תנאי חייו וחיי צאצאיו, לשאוף להשביחם גנטית (לדוגמה, להתחתן עם "משפחה טובה" אחרת).
כל יהודי בעיירה במזרח אירופה חלם להיות רוטשילד... משהו כמו ביל גייטס של ימינו... לכל אחד יש את ה"רוטשילד" שלו – מודל החיקוי הסמוי שלו אל מעבר לאופק. שאיפה טבעית זו היא שמקדמת את האנושות, את התרבות, המדע, הבריאות והכלכלה. שאיפתו הברוכה של הפרט להיות רוטשילד – למצות את עושרו ואושרו, כל אחד בדרכו ולפי העדפותיו. המשטרים בעולם נבדלים ביניהם בכללי המשחק הנכפים על אזרחיהם במסע טבעי ונצחי זה.
כללי המשחק במשטרים הדיקטטוריים מאפשרים את החרמת הרכוש הפרטי ושעבודו לטובת המשפחה השלטת. המשטר מקבל את "רוטשילד" ובתנאי שהוא חלק מהמשפחה השלטת, עושה דברה, או לפחות לא חותר תחת השלטון. יאמר "לזכות" הדיקטאטור שהוא אינו צבוע ואומר בדרך כלל אמת בהקשר זה: ..."לי מגיע כי אני השליט ולי הכוח...".
משטר דיקטטורי "מתון", מאפשר לאנשים לחיות וגם להתעשר. משטר זה אינו שונה בהרבה מהמשטר הדמוקרטי המצוי שגם בו שודדים אנשים כדי להעשיר את הממסד הפוליטי ואת מעגלי התמיכה שלהם. יש רמות שונות של דיקטטורה והקיצוניות שבהן מחרימות את כל הרכוש הפרטי – המנהיגות שם לא אומרת "אני השליט ולי מגיע" – אלא טוענת שהכול נעשה "למען עתיד טוב יותר".
המשטר הסוציאליסטי מוקיע את רוטשילד (אלא אם הוא תורם למפלגה...), מאשים אותו במצב הגרוע של דלת העם. רוטשילד מסמל את הרוע והניצול, אבל כל הפוליטיקאים מתחככים בו וחולמים להיות רוטשילד. הצביעות חוגגת: הממסד הסוציאליסטי מגנה את רוטשילד כמודל חיקוי ובמקומו הופך לסמל את הפועל עם המעדר בידו. המנהיגות הסוציאליסטית ושכבת פקידיה, באופן אישי אינם מוותרים על צבירת רכוש ועושר, הם מטיפים להמונים לוותר. סיוטם הגדול של מנהיגי העובדים על ועדיהם היא העבודה, המעדר... דיכוי והגבלת רצונו הטבעי של האדם להצליח למען עצמו ומשפחתו מגדילה את העוני של כולם, בולמת את התפתחות החברה.
המשטר הקפיטליסטי קובע את כללי המשחק בין האנשים באופן שלא יפריעו האחד לשני ליצור אושר ועושר, ינהגו ביושר האחד כלפי השני, יגיעו להישגים תוך מסחר מרצון וללא כפייה, יעסקו במסחר חליפין של כישורים ומיומנויות וכך יצברו עושר ואיכות חיים. כללי המשחק מצמצמים למינימום את יכולת המנהיגים לשבש את שאיפתו של האזרח לנסות להיות רוטשילד. המשטר הקפיטליסטי יוצר צמיחה וחדשנות טכנולוגית שמוזילים מוצרים והופכים אותם לנחלת ההמונים.
אין מרשם לביטול הפער בין הכישורים של בני האנוש. אין תחליף להקטנת העוני פרט למשטר קפיטליסטי וחופשי.
הניסיון ההיסטורי מוכיח, שדווקא במדינות חופשיות ונוטות לקפיטליזם – מתפתח מעמד ביניים נרחב. העשיר והמצליח הם המודל לחיקוי – סמל ליכולת האדם למצות את כישרונו, מגדלור אליו שואף להגיע – גם העני. סיפורי ההצלחה הרבים של אנשים "שהתחילו מאפס" מוכיחים לעני שהגשמת החלום ברת ביצוע. גם הוא יוכל.
אי השוויון מהווה מעין תמריץ, במיוחד ברכישת השכלה. אם מערכת קצבאות מצמצמת את הפער בין משכילים לבין לא-משכילים – אז מדוע להשקיע מאמץ ושנים כה רבות ברכישת השכלה? שוויון כפוי בשכר מקטין את התמריץ לעבודה קשה, להצטיינות, ללקיחת סיכון בהשקעות.
אחרי עשרות שנים של "חלוקה מחדש של העושר" (רובו של תקציב המדינה ללא החזר חובות) ניתן היה לצפות סוף סוף ל"מיגור העוני"... לשיטתם של ה"חברתיים". אבל כ-20% מהמשפחות תמיד "עניות", כ-25% מהילדים תמיד "עניים", "אי השוויון" נע פחות או יותר באותו טווח; מעמד הביניים נלחם על חייו הכלכליים. קידום עדיין תלוי במידה רבה בקשרים פוליטיים; רווחה כלכלית של מגזרים שלמים תלויה בכושר לחלוב הטבה והגנה מהממסד המנצח על החלוקה ועל הגנת קבוצות לחץ בחסות וועדי העובדים. במדינות סוציאליסטיות מובהקות מישראל, העשירים אינם מגדלור להצלחה עסקית אלא מצבה לשחיתות, לקשרים בין הון לשלטון. עושר הוא שכר השחיתות. דרכו של העני, שנולד למשפחה הלא-נכונה וללא קשרים נדון מראש לעוני, כולל דור ההמשך. במשטר סוציאליסטי חשוב יותר "לדעת להסתדר" עם השלטון יותר מאשר הכישרון למכור מוצרים ושירותים לציבור. וגם כאן בהחלט יש יתרון לגודל, אפילו בנק נזקק למעכארים.
חשובה רמת ההכנסה האבסולוטית של העני. חשובה השאיפה להעלאת רמת החיים. הפער בינם לבין העשירים אינו חשוב: עדיף שעני ירוויח 5,000 ₪ לחודש בחברה בה הפערים גדולים, מאשר שירוויח 1,000 ₪ לחודש בחברה שוויונית בה הפערים קטנים. "פערים קטנים" לא עוזרים לאף אחד בחנות המכולת ולא מועילים כשצריך לשלם חשבונות.
אי-שוויון שנוצר על ידי כוחות השוק כתמורה ליגיעה אישית של האזרח או משפחתו, או אפילו המזל העיוור הוא אי-שוויון טבעי ומוסרי. אי-שוויון שנוצר על ידי ממשלה שכופה מסים, ומעבירה אותם (ומשאבים אחרים) למקורבים לפי החלטת הממסד הפוליטי הוא אי-שוויון רע ומושחת.
משטר סוציאליסטי מחייב מעורבות עמוקה של הממסד הפוליטי במשק. כך מתבסס הקשר הידוע לשמצה בין הון לשלטון. במשטר קפיטליסטי (אידיאלי) מעורבותם של הפוליטיקאים בכלכלה אפסית ואין לפוליטיקאי מה לחלק למקורביו. לכן גם החשיבות שמייחסים אנשי העסקים לקרבה לפוליטיקאים קטנה. האזרח מגיע לעושר בזכות כישוריו, כישרון עסקי ומוח המצאתי. רוב נקודות החיכוך שבין האזרח לשלטון פשוט מתבטלות; קטנה התלות בפוליטיקאים לקבלת אישור, רישיון, סובסידיה, מענק מחקר, מפעל מאושר, הלוואה, הקלה במס או הקלה ברגולציה. המנגנון הממשלתי מצומצם ביותר ולכן גם שקוף – כמעט ואין לפוליטיקאים מאגר ג'ובים לחלוקה.
ההצלחה תחת משטר סוציאליסטי נקבעת בדרך כלל לפי מידת הקרבה לשלטון. שכבת העשירים מתבססת כתוצאה מקשריה עם השלטון. אין עדות טובה לכך מנאומו של שר האוצר הכול-יכול בשנות השישים, פנחס ספיר, שאמר באסיפת בחירות, בשיא כוחו של המשטר הסוציאליסטי בישראל: "...אני עשיתי 2000 מיליונרים בארץ הזאת..."
במערכת בה הכוח והקשרים קובעים, שכבת העוני מקובעת וצומח דור שני ושלישי של מקבצי נדבות החיים מכספי החלוקה של הממסד. לא פלא איפה שבמדינת ישראל, בה הממסד מעורב עמוקות בכלכלה ובחיי האזרח, ובה תקציב ההעברות ל"שכבות המצוקה" נוגס חלק כה גדול מהמסים – "העוני הרשמי" (על פי דו"ח הביטוח הלאומי) גדל משנה לשנה!
חלק מעשירי מדינת ישראל אינם קפיטליסטים, הונם נובע מקשריהם עם השלטון ויכולתם להשיג העדפה כלשהי מהפוליטיקאים (יש משפחות שעשו את ההון הראשוני לפני קום המדינה, בתקופת המנדט בה הכלכלה הייתה חופשית יחסית, אך גם אלה התבססו מאד מקשריהם עם השלטון לאחר קום המדינה). רק בעשורים האחרונים, החלה להתפתח בישראל שכבה שעשתה עושרה בזכות כשרון ופחות בזכות קשרים עם הממסד. ענף ההי-טק ועסקים חובקי עולם אחרים חמקו ברובם מידי הממסד הפוליטי בישראל.
"החלום האמריקאי" בן 250 השנים שהצית את דמיונם של יחפנים ורעבים בכל העולם היה החופש. חופש מעריצות השלטון שאִפשֵר למיליוני מהגרים חסרי כל לנחות על חופי "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", לעבוד קשה ולהזיע כי היה סיכוי לפירות מעמלם. הם חסכו כסף לכרטיס באוניה ללא עזרת שליחי הסוכנות היהודית; נקלטו ביבשת החדשה ללא משרד קליטה; בנו בית ללא משרד שיכון; עזרו האחד לשני ללא מענק הבטחת הכנסה; עבודה קשה אפשרה להם לחסוך ולשלוח את ילדיהם ללמוד ללא חוק חינוך חובה. הדור השני כבר הפך למעמד ביניים מבוסס, חלקם התעשרו והציתו את דמיונם של האחרים.
המדד החשוב ביותר להשוואה בין מדינות וצורות משטר איננו. עדיין לא פותח על ידי כלכלנים – מדד סיכויי ההיחלצות מהעוני. במקומו מנפנפים מידי שנה במדד המסכנות – "מדד הפערים בחברה" שהוא כמעט חסר משמעות מעשית. מדד הפערים (מדד ג'יני) מועיל בעיקר לפוליטיקאים; הוא ההצדקה עבורם לגביית יתר של מסים תחת הסיסמא של "עזרה לחלשים".
במשטר קפיטליסטי מתבצעת ללא הרף "חלוקה מחדש של העושר". עשירים ומצליחנים חדשים צצים ומתפתחים ללא הרף, זוכים בתחרות על ליבו וכספו של הצרכן בזכות מוצר עדיף, שירות חדש או שיפור כלשהו ותופסים את מקומן של חברות שלא השכילו לשמור על מעמדן מול הצרכן. גם אם ירשת עסק משגשג מאביך, אין כלל ערובה שהעושר יישמר בידיך אם אין לך כישורים מתאימים.
הסטטיסטיקה האמריקאית מעידה ש- 95% מהעסקים המשפחתיים שעוברים בירושה אינם שורדים עד לדור הרביעי. "...מתוך 100 עסקים מוצלחים גדולים ורווחיים ככל שיהיו, רק שישה ישרדו 4 דורות מאוחר יותר. 70% לא יצליחו לעבור מהדור הראשון לשני, עוד 50% ייעלמו בין הדור השני לשלישי, ו- 60% בין הדור השלישי לרביעי (רואה חשבון אלון ברויידא, גלובס 29.01.04)
במשטר סוציאליסטי לא הצרכן קובע אלא הפוליטיקאי. עסקים ומשפחות זוכים ל"הגנה" ועושר מונצח בזכות קשרים. סיכויי ההיחלצות מהעוני קטנים.
מהמונח השגור משתמע שקיים גוף מרכזי, מקור העושר בחברה, והוא אשר מחלק את ההכנסות בין האנשים, או לפחות קיים מנגנון כלשהו מטעם המדינה שאחראי לכך. תכופות נדרש השלטון לפעול ל"שינוי חלוקת ההכנסות". כלומר, להפעיל את אותו מנגנון שלכאורה אחראי על "חלוקת ההכנסות". יש "עוגה" והממשלה מחלקת אותה בין היחידים שמרכיבים את "החברה".
החדשות המרעישות: אין בשום מדינה "מרכז לחלוקת הכנסות", באותה מידה שלא קיימת "חלוקת משקל" לאנשים. יש אנשים ששוקלים 120 ק"ג, אחרים 70 ק"ג. "החברה" הערטילאית אינה אחראית על חלוקת המשקל בין האנשים בדיוק כפי שאינה אחראית ל"חלוקת ההכנסות". אכן יש אנשים שמרוויחים יותר מאחרים, יש אנשים שמצליחים לצבור עושר יותר מאחרים.
יכולתו של אדם להפיק עושר נובעת מתכונותיו, מכישרונו. משקלו של אדם נובע גם הוא מאוסף תכונותיו והתנהלותו. ממשלה לא מייצרת עושר ומחלקת אותו. פוליטיקאים יכולים רק להחרים עושר (באמצעות מיסים) ממי שמייצר אותו ולעשות בו כל שימוש שהם מחליטים עליו.
שוק העבודה מפתה מאד פוליטיקאים לבחוש בו. קל להצדיק זאת אידיאולוגית והתמורה הפוליטית מהירה: קביעת שכר מינימום, פגיעה בחופש העיסוק על ידי דרישה לרישוי ממשלתי כתנאי לעבודה (עורכי דין, נהגי מוניות, שמאים, שיפוצניקים וכו'), חלוקת קצבאות המותנות באי-עבודה (דמי אבטלה, הבטחת הכנסה ועוד), מיסוי גבוה על עבודה, איסור על פיטורי עובדים ("קביעות"), קדושת נשק השביתה, הגנה על מונופולים וחוקים אחרים שהם לכאורה "לטובת העובד".
ככל שמתרבים החוקים ש"עושים סדר" בשוק העבודה – מתייקרת עלות העבודה למעסיק: יש תקופות ומדינות בהן מכל שקל שיוצא מכיסו של המעסיק מגיעים לעובד, נטו לכיס, 30 אגורות בלבד! ההפרש נעלם בדרך עבור "זכויות סוציאליות" ומיסים. לא כולם משתתפים ונמנים סטטיסטית עם "כוח העבודה" ("שיעור המועסקים"). רק חלק מה"בלתי מועסקים" אינו עובד – היתר עובדים "בשחור". כאשר יש תמורה גבוהה לאי-עבודה אז למה לעבוד? אבל גם הרוב שמועסקים לא בדיוק עובדים: חלקם מיותרים שקשה לפטר, חלק נעדר תכופות מהעבודה (בשבדיה לדוגמה, תופעת ההיעדרות היא מכת מדינה כרונית).
שיבוש שוק העבודה, הקרוי על ידי כלכלנים "הקשחת שוק העבודה", גורם לתעשיות לנדוד לארצות בהן השוק פחות משובש. מעסיקים מעדיפים לא לשכור עובדים חדשים – גם אם המכירות צומחות הם מעדיפים לשלם שעות נוספות לעובד ותיק במקום לשכור עובד חדש מהחשש שיקשה עליהם לפטרו. כך נפגעים עובדים פחות מיומנים, צעירים ובעלי מוגבלויות שמבקשים להיכנס לשוק העבודה – האבטלה ביניהם גבוהה. בתחתית סולם התעסוקה נוצר מחסור בעובדים כי למעסיק לא כדאי לשלם אפילו שכר מינימום עבור כישורים שמניבים תפוקה נמוכה. חלק משמעותי של הישראלים אינו מוכן לעבוד כי הפער בין השכר הנמוך לבין הקצבאות קטן, כדאי יותר לקבל הבטחת הכנסה. את החלל הריק שנוצר ממלאים עובדים זרים לא חוקיים.
בשלב זה, אותם "האידיאולוגים" שגרמו לשיבוש שוק העבודה קוראים לפוליטיקאים "לעודד" השתתפות בעבודה, ו"ליצור מקומות עבודה". נאמנים להשקפת עולמם הם קוראים להגברת המעורבות הממשלתית בשוק העבודה באמצעות יצירת עיוותים חדשים: הרחבת הסקטור הציבורי, סבסוד שכר עבודה (לעולים חדשים, נשים דרוזיות, מענקים למפעלים שיעברו לאזורים "מוכי אבטלה"), הקמת מנגנונים ציבוריים נוספים באמצעות הגדלת המיסוי (מעונות יום, בלוף ההסבה המקצועית). בקיצור, כל האמצעים אשר ייקרו עוד יותר את עלות העבודה למעסיקים – כך מתהדקת העניבה על צוואר המשק.
קיימת דרך אחת בלבד "לעודד" תעסוקה: לבטל את התערבות "קברניטי המשק" בכלכלה ובשוק העבודה בפרט. בשוק חופשי "המדינה" לא מפריעה לאזרחים לעבוד, ליזום, לייצר – כאשר לא משבשים אין צורך אחר כך "לעודד".
הכנסה נמוכה של עובד נובעת מתפוקה נמוכה, מאיכות תפוקתו וממיעוט כישוריו יחסית לכישורים המבוקשים. למעסיק לא שווה לשלם יותר, כי ברוב המקרים השוק מכתיב מחיר נמוך למוצר שמייצר אותו עובד – אם שכרו של העובד יעלה – אי אפשר יהיה למכור את המוצר. בנוסף, ברמת הכישורים והתפוקות שהעובד המסוים מציע – יש היצע רב של עובדים חלופיים שישמחו למלא את מקומו.
אם כך, גובה השכר שניתן לשלם לעובד אינו נובע מהחלטה ממשלתית אלא מוכתב על ידי השוק. אילו שכר מינימום גבוה יכול היה לפתור את בעיית העוני, אפשר היה בקלות לפתור את בעיית העוני בעולם – מציון תצא תורה לכל המדינות העניות – לחוקק חוק שכר מינימום של 1,000 דולר לחודש (למה רק 1,000 דולר? אולי 5,000 דולר?) – וחסל סדר עוני.
ממשלה שקובעת שכר מינימום מאלצת מעסיקים לוותר על שירותיהם של עובדים שתפוקתם וכישוריהם לא מצדיקים תשלום שכר מינימום. לכן, ככל ששכר המינימום יגדל – תתרחב האבטלה, בייחוד בקרב צעירים חסרי ניסיון מקצועי, בעלי מוגבלויות, אנשים חסרי השכלה יישומית וכדומה. מפעלים שלמים עלולים להיסגר כפי שקרה למתפרות בכפרים דרוזים וערבים, בהן עבדו בעיקר נשים (שהיו מוכנות להמשיך לעבוד בפחות משכר המינימום!). קיום שכר מינימום גורם אם כך לאפליה נגד עובדים בעלי תפוקה נמוכה.
הנהגת שכר מינימום קובעת למעשה את המינימום על 0 ש"ח. עובד לא מיומן – יפוטר, לא יעבוד. אין בעיה לחוקק בהצבעה בכנסת חוק שכר מינימום. אבל, אי אפשר לחוקק חוק (אפילו אם 120 חברי כנסת יסכימו פה אחד...) שיבטיח שפריון העבודה של הפועל יצדיק תשלום של שכר מינימום – לכן הוא יפוטר.
קביעת שכר בשיעור מלאכותי, גבוה מזה שהיה נקבע על ידי השוק (ללא חקיקה), מגדילה את הביקוש לעבודה. אם מחר יעבור בכנסת חוק שמחייב תשלום של 120 ש"ח לשעה לעוזרות בית – ייווצר מייד עודף ביקוש לעבודה זו. יותר אנשים ינסו להתחרות על מספר מוגבל של מקומות עבודה. ברור שהמעסיק יבחר לעבודה רק את בעלי הכישורים הגבוהים מבין המועמדים וידחה אחרים בעלי כישורים נחותים יותר. בעלי הכישורים הנחותים יידחו ויופלו לרעה אפילו אם די בכישוריהם כדי לעמוד בדרישות המשרה. כך מעודדת התערבות המדינה אפליה בין עובדים. החוק מוזיל את עלות האפליה למעסיק.
בשוויץ ובהונג קונג אין שכר מינימום. שיעור האבטלה שם היה נמוך באופן מסורתי. לאחר סיפוח הונג קונג לסין (1997) "תוקנו" חוקי העבודה ואכן האבטלה עלתה לשיעור היסטורי חסר תקדים כ- 8%.
החל מסוף המאה ה-19 ועד לאמצע המאה ה-20 היה שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של שחורים בארה"ב גבוה משיעור השתתפותם של הלבנים. בשנת 1950 הועלה שכר המינימום בארה"ב באופן דרסטי. מייד לאחר ההעלאה החלה לצמוח האבטלה בקרב גברים צעירים שחורים. בתחילת שנות ה-2000 עמד שיעור האבטלה של סקטור זה על למעלה מ- 30%.
בדרום אפריקה, בתקופת שלטון האפרטהייד הגזעני, תמכו איגודי העובדים הלבנים בהנהגת חוק שכר מינימום, למרות שכמעט לא היו לבנים, חברי איגוד, שהשתכרו שכר נמוך. אין לחשוד בהם בחיבה יתרה לשחורים... גרט ביטג' (Gert Beetge), מזכיר איגוד פועלי הבניין, גזען ידוע, התנגד למגמה של קבלנים לגייס עובדים שחורים זולים לענף. באחת מהפעמים התבטא בזכות הנהגת חוק שכר מינימום: "יש מעט מקומות עבודה בענף הבניין, בנסיבות אלה אני תומך בהנהגת חוק שכר מינימום כאמצעי חלופי להגנת מקומות העבודה של חברינו הלבנים..." ("The second best way of protecting our white artisans"). הגזענים הלבנים הכירו והבינו את אפקט האפליה שיוצר חוק שכר מינימום!
קרנות הפנסיה הוותיקות של ההסתדרות קרסו סופית בראשית שנות האלפיים. במסגרת "תכנית ההצלה" הולאמו הקרנות והמדינה מזרימה לקרנות אלה מיליארדי שקלים בשנה כדי שיעמדו בהתחייבויותיהן למבוטחים. במילים אחרות, אזרחים אחרים שלחלקם אין פנסיה, נדרשים לשלם במשך שנים ארוכות מסים כדי לממן את השלמת הפנסיה למבוטחי הקרנות שקרסו. חלק לא מבוטל מהפנסיות נקבע בשיטת ה"ישראבלוף".
בשנת 1991 עמד הגירעון האקטוארי (ההפרש בין סך כל ההתחייבויות של הקרן לתשלומי פנסיה לבין ההכנסות הצפויות מגביית דמי הביטוח) של קרנות הפנסיה על כ- 31 מיליארד שקלים, סכום עתק - הכתובת נרשמה בברור על הקיר, אבל כוחה של ההסתדרות עמד לה להמשיך ולגלגל את החוב. החגיגה בהסתדרות על חשבון כספי הפנסיה נמשכה. בשנת 1996 הגיע כבר הגירעון ל-53 מיליארד שקלים, בסוף שנת 2001 עמד הגירעון על סכום דימיוני של כ-137 מיליארד שקל (בהנחה שהפנסיה צוברת ריבית שנתית של 3.55% על השקעותיה). הצפי היה שהקרנות לא יוכלו, כבר בשנים הקרובות, לשלם פנסיה לעמיתים, כ-620,000 עמיתים חברי הסתדרות נאמנים (אחת מהקרנות הספיקה כבר אז לקרוס).
כאן נאלצה הממשלה להיכנס לתמונה ובשורה של צעדים, כולל העלאת גיל הפרישה וקיצוץ חד בגובה הפנסיה, הולאמו הקרנות. בשנת 2008 החוב עמד על כ- 100 מיליארד שקל ומאז כל אזרחי ישראל "מפרישים" מידי שנה מיליארדי שקלים לפנסיה, אבל לא לפנסיה שלהם, אלא לכיסוי הביזה של ההסתדרות שנמשכה עשרות שנים. בשנת 2014 שילמו אזרחי ישראל כ-3.3 מיליארד שקל והסכום עולה מידי שנה. כ-1,650 ש"ח לשנה לכל משפחה בישראל.
ואלה שמות...
ואלה שמות קרנות הפנסיה ההסתדרותיות "הוותיקות": מבטחים, קרן גמלאות מרכזית, מקפת, נתיב, פועלי בניין, קרן קואופרטיב אגד, קרן קואופרטיב דן, קרן פועלים חקלאים, קרן הסוכנות היהודית.
נהג המונית העצמאי, ישלם שנים רבות מסים כדי להשלים את הפנסיה הנדיבה של חבר אגד גמלאי. עובד שבשנות עבודתו כלל לא הפריש ממשכורתו, בתקופה בה עבד, סכומים הולמים לקרן הפנסיה...
הסכמים נדיבים נחתמו עם קבוצות לחץ לשיפור תנאי פרישתם, כאשר היה ברור לכל החותמים כי "מישהו" בסוף יצטרך לשלם... הנהלות הקרנות חגגו, קומבינות כגון העלאות דרגה ערב הפרישה נקשרו, ועוד. כולם ידעו, כמעט כולם גנבו. והפוליטיקאים... המשיכו לנאום על הדאגה לרווחת העובד... סוציאליזם בימנו. לא פלא שנהג המונית משתדל לא להפעיל את המונה... גם הוא יודע לאן מתגלגלים כספי המסים.
מדינה ועסקנים פוליטיים (הסתדרות) אינם יכולים לנהל מפעלים כלכליים ובוודאי שלא קרנות פנסיה. כאשר "הניהול" היה בידיהם "הציבוריות" התוצאה נרשמה מראש על הקיר.
חלקם מאמין בכל נפשו שפוליטיקאים יכולים לעשות למען פתרון בעיית העוני על ידי הגדלת קצבאות, מיסוי יתר ומעורבות ממשלתית עמוקה יותר בתהליכים כלכליים. חלקם האחר פשוט אינטרסנטים ציניים שמתפרנסים מפעילותם – הם תומכים בהקטנת העוני באמצעות החרמת הרכוש שלך, לא של עצמם. הם גם לא נותנים דוגמה אישית... אף אחד לא מונע מהם להקטין את שכרם ואת היתרה לתרום לעניים. אף אחד לא מונע מהם להסתפק בדירה קטנה יותר וברכב צנוע ואת ההפרש לתרום למשפחות עניות. מלבד הרצאותיהם המלומדות הם לא שונים בהרבה מכל אזרח אחר הדואג לעצמו ולמשפחתו. כך או כך, פעילות שתוצאתה הגברת המעורבות הממשלתית לא תצמצם עוני אלא תנציח אותו. קשה לפתור את בעיות העניים אך קל מאד להחמירן. ה"לובי החברתי" פועל בהתמדה ומחוסר הבנה, לחיזוק שיטת המשטר המתוארת בכל דף באתר זה ותורם בעקביות להנצחת העוני (ולהבטחת פרנסתו של "הלובי החברתי").
לובי אמיתי למלחמה בעוני צריך לאמץ את הדרך היחידה שעשויה לעזור לעניים: אימוץ שיטת משטר המתוארת באתר זה. צמיחה מהירה של כלכלת ישראל תחת משטר קפיטליסטי, תיצור עושר לכל האזרחים – עושר שיחלץ את הרוב מעוני. חברה עשירה תוכל לתמוך במיעוט עני באופן ישיר, נדיב ויעיל ללא צורך במתווכים פוליטיים.
בכל ויכוח בין המצדדים בכלכלת שוק – קפיטליזם, לבין התומכים במעורבות ממשלתית בכלכלה ובחברה – סוציאליזם, מיד צף ועולה הנימוק – "בשבדיה זה עובד"... שבדיה מועלית כמודל חי, קיים ומוצלח של סוציאליזם בו דואגת המדינה לאזרח מהעריסה עד לקבר, הכול על חשבון המדינה: בריאות, חינוך, מענקי אבטלה, ואפילו הפלות. כל זה תוך הרמוניה מושלמת עם התעשייה והסקטור הפרטי. גן עדן.
ובכן, גם בשבדיה זה לא עובד.
המודל השבדי מוכיח שלבני אנוש התנהגות דומה ותגובות זהות בכל מקום בעולם בו כללי המשחק דומים. השבדי אינו שונה בהתנהגותו מהישראלי או מההודי אם מערכת התמריצים והחוקים סביבם דומה. שבדיה רחוקה מלהיות "עם קטן מוקף אויבים", דל באוצרות טבע וקולט עליה. שבדיה מיסדה את תרבות ה"מגיע לי" שלא תמורת עבודה לדרגה עליונה. שדולות הלובי החברתי וארגוני העובדים מקשים על ביצוע רפורמות במערכת הרווחה. מאבק הכוחות על חלוקת העוגה הלאומית, אינו שונה מאשר בישראל. כל סקטור מושך את השמיכה הקצרה לכיוון שלו על חשבון קבוצות אחרות. מאבק איתנים למרות שאין להם חרדים, הסדר חובות הקיבוצים ונטל בטחוני. מפתיע עד כמה הפוליטיקאים החברתיים שם משתמשים באותם המונחים וצירופי הלשון ומגיעים לאותה חקיקה (אפילו ניסוח החוקים דומה...). הסיבה לכך פשוטה – כאשר המערכת החוקתית מאפשרת להחרים מפרי עמלו של אזרח עובד ולהעביר לאזרח בטל, הפוליטיקה מגיעה לבסוף לפתרון זהה של המשוואה – וגם התוצאות דומות: הרס מוסר העבודה, ירידה ברמת החיים, מיסוי רצחני, בריחת הון, ירידה לחו"ל של אנשי מקצוע מוכשרים ושל יזמים, שחיתות אישית וציבורית. כן, התיאור מתאים גם לשבדיה!
לשבדיה נתונים אובייקטיביים להיות המדינה העשירה בתבל (והיא הייתה כך בתחילת המאה העשרים). שטח גדול, אוכלוסיה קטנה והומוגנית (לתשומת לב הישראלים שמאשימים את הצורך ב"קליטת עליה"...), אוצרות טבע ואנרגיה זולה (לתשומת לב הישראלים שטוענים שאנחנו מדינה ללא "אוצרות טבע"...). שבדיה לא הייתה מעורבת במלחמות מזה 160 שנה, גם לא במלחמות העולם שהחריבו את אירופה (לתשומת לב הישראלים שמאשימים את "המצב הביטחוני"...), מפלגה אחת שלטה בשבדיה לפחות 60 שנה (לתשומת לב הישראלים שמאשימים את הפיצול המפלגתי...).
לפוליטיקאים התנהגות דומה בכל מקום בעולם. כאשר החוקה מאפשרת להם להחרים כסף מאזרחים ולהעבירו לקבוצות לחץ התומכות בהם – התנהגותם דומה, תוך שימוש באותם נימוקי צדק חברתי ושוויון להבטחת הקדנציה הבאה. שלבי התפתחות מדינת הרווחה דומים:
בשלב המוקדם, בשנים הראשונות למדינת הרווחה, המסים שמפיק הסקטור העסקי מכסים את ההטבות וההקצבות. גובים די מסים ומספר הזכאים להטבות קטן יחסית – הכול מתנהל על מי מנוחות.
בשלב השני גדל הלחץ על הפוליטיקאים להרחבת מעגל הזכאים, גדל גם מספר האזרחים שתופסים את הפרינציפ כיצד להתפרנס ללא עבודה. הפוליטיקאים מגיבים בהרחבת היקף "הזכויות החברתיות" – הכול למען הבטחת המשך הקדנציה. המימון הנוסף מגיע מהגדלת נטל המס.
בשלב השלישי, לאזרחים העובדים נמאס לפרנס את קבוצות ה"מגיע לי". רבים מפסיקים לשלם מס אמת, מתפתחת כלכלה שחורה ובמזומן. המיסוי הגבוה מבריח משקיעים והון לחו"ל. המאבק על כספי החלוקה מתלהט. חלק ניכר מהאזרחים הופך לעבריינים – אישורי מחלה כוזבים, היעדרות כרונית מהעבודה. פריון העבודה נפגע. הצמיחה נבלמת. המשק מפסיק ליצור מקומות עבודה חדשים והסקטור הציבורי קולט עוד "אוכלי חינם". הפוליטיקאים מגיעים לקצה גבול יכולתם לגבות מסים – כל שקל של מס חדש יוצר 2 שקלים נוספים של הון שחור.
בשלב הרביעי הפוליטיקאים נוכחים שהגולם קם על יוצרו, ארגוני העובדים והשדולות החברתיות כה חזקים ודורשים את שלהם – המשך השוד החוקי של האזרח העובד. אך האזרח העובד אינו מוכן להמשיך במשחק. הפתרון – הממשלה לווה כסף בחו"ל כדי לממן את מדינת הרווחה. השיטה נוחה ביותר לממסד הואיל ונטל החזר החוב יפול על פוליטיקאי אחר בקדנציה רחוקה, למי איכפת... חובות החוץ נוסקים לשמים עד לנקודה שבה המוסדות המלווים מתחילים לחשוש לכספם.
בשלב החמישי– קשה לגבות יותר מסים, קשה ללוות כסף בשוק הבינלאומי – מה עושים? גם בשלב זה הפוליטיקאי השבדי אינו שונה מאחיו הישראלי – מדפיסים כסף כדי לכסות גירעון ממשלתי תופח, והתוצאה – אינפלציה ובמקביל זינוק בריבית. פתרון זה עובד רק בפעם הראשונה. הנזק שנגרם למשק כה גדול, הניסיון כה מר, שלאחריו הפוליטיקאים חוששים לחזור על התרגיל.
בשלב השישי גדל הסיכון לפוליטיקאים. המשך מדיניות הרווחה הקיימת מסכן את עתידם הפוליטי יותר מהפסד התמיכה הצפוי של הלובי החברתי – כל העסק על סף התמוטטות ואנרכיה. כאן מגיע "שלב הרפורמות" – מקצצים במדינת הרווחה. חשוב לציין שפוליטיקאי אינו מבצע רפורמות וקיצוצים לפני שהוא מוכרח לעשותן – לפני שהוא משוכנע שמגדל הקלפים יתמוטט בסיבוב שלו ויסכן את עתידו הפוליטי.
בתחילת שנות התשעים הגיע שבדיה לשלב השישי...
סוכנות רויטרס דיווחה במאי 2002 תוצאות מחקר של המכון השבדי למסחר HUI (החוקרים ברגסטורם וגידהאג) שבדק נתונים רשמיים מארצות הברית ושבדיה לאורך 20 שנה (1980-1999).הנתונים העלו כי
"השבדים היו אז עניים, בממוצע, יותר מהקבוצות המקופחות ביותר בארצות הברית!" |
ההכנסה למשק בית בשבדיה בסוף שנות ה-90 הייתה שקולה ל- 26,800 $, לעומת 39,400 $ בארצות הברית. נתוני קרן המטבע הבינלאומית מ- 2001 מראים כי התמ"ג לנפש בארצות הברית היה גבוה ב- 56% מזה של שבדיה, בעוד שב- 1980 היה התמ"ג לנפש בשבדיה גבוה ב- 20% מזה שבארה"ב. החוקרים ציינו כי בחרו כאמת-מידה להשוואה את ההכנסה למשק בית לפני מס, כדי למנוע את השפעת הפרשי המס וההטבות הסוציאליות. רווחי הון כמו הכנסות מהשקעות בניירות ערך לא נכללו אף הם.
"לשחורים, הקבוצה בעלת ההכנסה הנמוכה ביותר בארצות הברית, הייתה בתחילת שנות האלפיים רמת חיים ממוצעת גבוהה מזו של השבדי הממוצע." |
ההכנסה החציונית של משקי בית של משפחות שחורות הייתה 70% מההכנסה החציונית של כל משקי הבית בארה"ב, בעוד שזו של משקי בית שבדים הייתה 68% בלבד מההכנסה החציונית של ארה"ב כולה.
"אילו שבדיה הייתה אז מדינה בתוך ארה"ב, היא הייתה הענייה ביותר לפי ההכנסה למשק בית לפני מס." |
בין השנים 1980– 1999, ההכנסה ברוטו למשקי הבית השבדים העניים ביותר עלתה ב- 6% בלבד, בעוד שעניי ארה"ב נהנו מגידול של פי שלושה מכך.
הולנד, מדינת רווחה למופת, הפעילה מערכת נדיבה של קצבאות בדומה לשבדיה. בסוף שנות ה- 80 הסתבר שמתוך כ-14 מיליון הולנדים, כמיליון אחד זכאים לקצבאות נכות... חוקי הרווחה תוקנו ומספר הנכים ירד דרסטית...
הקש כאן לפרוט נוסף על כישלון ה"מודל השוודי"
בתחילת שנות התשעים קרסה "מדינת הרווחה" השבדית: הריבית הגיעה ל-500% בשנה, הגירעון בתקציב המדינה עמד על 12% מהתוצר (1992) ומעל 20% מתקציב המדינה.
בוטלו כל הסובסידיות לחקלאות ומאז החקלאות השבדית היא מהחופשיות ביותר בעולם ממעורבות המדינה. חברת החשמל הממשלתית פורקה, תחנות הכוח הופרטו והיום כמחצית מהכורים הגרעיניים לייצור חשמל הם בבעלות חברה גרמנית. הרגולציה בשוק הטלפונים, שירותי הדואר והתחבורה הציבורית קוצצה והשירותים נפתחו לתחרות מצד הסקטור הפרטי. מונופולים ממשלתיים בוטלו, נסגרו, או נפתחו לתחרות. הונהגה מערכת חינוך ייחודית בה ההורים מקבלים קופונים לתשלום לבית הספר בו ההורים בוחרים ומערכת החינוך נפתחה לתחרות מצד בתי ספר פרטיים.
מערכת הבריאות המולאמת נפתחה לתחרות ובית החולים הגדול בשטוקהולם סט. גורנס הוא בבעלות חברה שנסחרת בבורסה. חוק שכר מינימום בוטל, בוטל הפיקוח על שעות פתיחה וסגירה של חנויות, מס ירושה ומתנות בוטל.
שבדיה ביטלה את "המודל השבדי" והפכה לאחת מהכלכלות היותר חופשיות במערב.