ההיסטוריה הכלכלית בעולם ובישראל מוכיחה את ההיפך. אנשי עסקים תומכים, ברוב המקרים, בהתערבות ממשלתית-פוליטית בכלכלה. הם אינם מתעניינים, בדרך כלל, באידיאולגיות או בתאוריות כלכליות... אם החוק באותה מדינה מאפשר מעורבות פוליטית בכלכלה (וכך המצב כיום בכל המדינות) – הראשונים שינצלו זאת, כדי להגן על רווחיהם, הם אנשי עסקים ותיקים.
קל יותר לארגן לובי שילחץ על פוליטיקאים להגביל תחרות, לחסום יבוא, לחלק זיכיונות בלעדיים – מאשר להתחרות בשוק פתוח, להוריד מחירים ולהעלות את איכות המוצר. קל יותר לארגן "פיקוח על מחירים" ולהגיש "תחשיב עלויות" לוועדה ממשלתית שתקבע את מחיר המוצר מאשר להילחם במתחרים עסקיים.
איש עסקים "מצדד", קודם לכול, ברווחי העסק: אם באותה עת תחרות חופשית מועילה לעסקיו – הוא יתמוך בכלכלת שוק. אם באותה עת חסימת יבוא מתחרה תועיל לרווחים – הוא יילחם בשצף קצף על "הגנת מקומות העבודה", "מניעת פיטורין של עובדים מקומיים"... המאבק תמיד ילווה בסיסמאות לאומיות.
חברות הטלפון בארצות הברית הרגו את התחרות בענף בתחילת המאה ה-20 בסיוע הפוליטיקאים וחילקו זיכיונות אזוריים ביניהם (ראה פרק תקשורת), כך נהגו גם חברות החשמל. חברות הפלדה זוכות ידי תקופה להגנה מפני ייבוא פלדה זולה לארצות הברית. כך גם בישראל: עסקי החקלאות מעוניינים בחסימת יבוא ירקות ופירות זולים, קבלנים ושיפוצניקים מעוניינים באמצעות תהליכי רישוי להקשות על כניסת מתחרים לענף, חברות טלפון מתנגדות בדרך כלל לפתיחת השוק לתחרות, חברות תעופה לפתיחת השמים לתחרות ויצרני טקסטיל ליבוא זול מסין.
אנשי עסקים לא יתבטאו נגד כלכלת שוק ותחרות – הם ישתמשו במילות קוד: נגד "תחרות פרועה", "יבוא לא בטיחותי", נגד "תחרות שלוחת רסן". חלקם גם יצהירו שהם תמיד בעד סחר חופשי ובתנאי שיהיה "הוגן". למילות הקוד משמעות הפוכה – הזמנת הפוליטיקאים "לעשות סדר בענף הפרוץ לחאפרים". כלומר, חקיקה שתאפשר לעסק לגבות מהצרכן מחיר גבוה מזה שהיה נקבע בתנאי תחרות חופשית. הנפגעים העקריים מהעדר כלכלת שוק הם המוני הצרכנים, העם.
מחקרים בארץ ובעולם העלו, כי תמיכת המדינה במו"פ, דווקא מצמצמת במקרים רבים השקעות פרטיות. היזמים משקיעים פחות מאשר התכוונו לפני קבלת המענק. אחת מהסיבות האפשריות – המענק הממשלתי מאפשר את הגדלת רמת הסיכון של המיזם... כאשר יש כסף ממשלתי אפשר "להתפרע" בפרוייקט... אבל היזם, שמודע להימור, נמנע מלהכניס את היד לכיסו הפרטי... סיבה אפשרית אחרת – הסטת השקעות עצמיות, של היזם, לפרויקטים אחרים, פחות מסוכנים, בעקבות קבלת המענק הממשלתי. כותב על כך יצחק טישלר (גלובס):
"...מצד שני, ייתכן שהיזם מקפיא תוכניות שכבר החל בהן, כדי להעביר לפרוייקט החדש חלק מכוח האדם והכסף שיש בידו.
הנטייה להימנע מהשקעה עצמית, ככל שהתמיכה מוכנה ומזומנת, אינה מיוחדת לישראל. החוקר מצטט מחקר אמריקני חדש, המראה שפירמות צעירות, הפועלות בשוק ההון והעוסקות בנושאים עתירי ידע, הקטינו את השקעותיהן העצמיות במו"פ כאשר קיבלו מענקים מהקרן לעידוד מחקרי חידוש במפעלים קטנים.
גם מחקר חדש שנערך בספרד, הראה כי 30% מהפירמות ביטלו את ההשקעה העצמית אחרי שקיבלו סיוע. לעומת זאת, מחקר שנערך בנורבגיה ב- 1997 גילה הצלחה בהכוונת העידוד לפירמות שהגדילו במידה ניכרת את השקעת המו"פ העצמית, במקביל לקבלת הסיוע."
קשה לחקור "מה היה קורה אילו", כלומר כמה היה יזם משקיע מכיסו אילו לא זכה לסיוע ממשלתי. התיאוריה הגיונית אך אין לה קשר עם העיקרון שאין זה מתפקידה של ממשלה "לפתח את הכלכלה", "לעזור לתעשייה", לממן מחקר, פיתוח או מיזמים. אם אזרח סבור שפיתוח מסוים כדאי – שישקיע בו באמצעות הבורסה, קרנות או ישירות. ממשלה לא צריכה לקחת כסף בכוח (מיסוי) מאזרחים ו"להשקיעו" בעסקים או במו"פ לפי הבנת פוליטיקאים ופקידי ממשלה. הכישלון מובטח, אבל גם הצלחה מקרית כלשהי אינה הצדקה לעיקרון הפסול.
מי שרוצה לעזור למפעל במצוקה – מוזמן. אין פשוט מכך: מפעל המגבות "נקלע לקשיים" בגלל מחיריו הגבוהים או איכותו הנמוכה? אתם מוזמנים לגשת לדוכן ולקנות את המגבות היקרות והמתפוררות. אבל האמת, שאתם אישית לא מוכנים לעזור למפעל ולעובדיו שיפוטרו – אתם רוצים שהשכן שלכם "יעזור" למפעל – באמצעות מיסים שישלם ושיועברו ע"י הממשלה לבעלי המפעל במסגרת קשקוש שנקרא "תכנית הבראה"...
מפעל "נקלע למצוקה" בדרך כלל בגלל ירידה ביעילות, ירידה באיכות המוצרים, תשלומי יתר עבור שכר וחומרי גלם, ניהול גרוע, דחיית שיפורים טכנולוגים ועוד. כל אלה מיקרים את עלות המוצרים. להמוני הצרכנים אין סנטימנטים – הם מפסיקים לקנות ועוברים למתחרים היעילים יותר. כך מעניש השוק חברה לא יעילה – שום אזרח לא מוכן לקנות מגבות רגילות במחיר גבוה רק כדי לעזור למפעל שבמצוקה. פוליטיקאים מתנדבים בשמנו כדי "לעזור" למפעל על חשבוננו – אחרי שאנחנו, כצרכנים, כבר החלטנו שלמפעל אין זכות קיום.
מפעל, כאמור, יכול להקלע למצוקה גם בגלל שינויים טכנולוגים: מפעל לייצור מצלמות פילם שלא אימץ טכנולוגיה דיגיטאלית – פשט את הרגל. מפעלים למכונות כתיבה פשטו את הרגל בשנות השמונים כאשר עברנו למחשב האישי. כך קרה גם למאות אלפי יצרני כרכרות הסוסים אחרי שהומצאה המכונית.
אם המדינה הייתה תומכת במפעלים אלה, היינו צריכים לקיים ממיסנו, לאורך שנים רבות, מפעלים מיותרים מכסף שיכול היה להיות מושקע במפעלים מודרנים. רמת החיים שלנו כיום הייתה נמוכה יותר. פחות מקומות עבודה חדשים היו נוצרים.
שוב: פקידי ממשלה לא צריכים "לעודד" ענף מסוים על חשבון ענף אחר. ה"עידוד" הוא עיוות של החלטות השוק. עסקים גדולים או קטנים צריכים לזכות ל"עידוד" אך ורק מלקוחותיהם. הלקוחות "מעודדים" עסק שראוי לכך. דהיינו, עסק שמוכר שירותים ומוצרים שעונים לדרישות הצרכנים מבחינת איכות, צורך, מחיר ועוד. "עידוד" הצרכנים נפסק כאשר עסק אחר מציע מוצרים עדיפים.
ממשלה שמתערבת בתהליך גובה מיסים מהציבור ומהעסקים המוצלחים ובכסף זה "מעודדת" את העסק הכושל – עסק שהמוני הצרכנים הענישו. כמובן שהממסד הפוליטי קובע את מי "לעודד".
במשך עשרות שנים עודדה ממשלת הודו עסקים קטנים באמצעות חומות מכס ומגבלות יבוא. מאות מיליוני הודים עניים נאלצו שלא לצורך לשלם מחירים גבוהים עבור מוצרי צריכה החל בצעצועים וכלה במכוניות. מדיניות עידוד העסקים ההודית הופסקה בהדרגה לקראת סוף שנות התשעים – מאז הודו החלה לצמוח בקצב גדל והולך.
פקידי ממשלה לא צריכים "לעודד" ענף מסוים על חשבון ענף אחר. ה"עידוד" הוא עיוות של החלטות השוק הנקבעות ע"י אלפי יזמים, משקיעים וצרכנים. לפקיד ממשלתי (וגם לא לפרופסור באוניברסיטה) אין יכולת לנתח את הנתונים ולקבל החלטה כגון זו. מירב הסיכויים שההחלטה תהיה שגויה ותסיט, מלאכותית, השקעות ומשאבי אנוש מענפים עם פוטנציאל שגשוג גבוה יותר.
גם אילו קרה הבלתי אפשרי, ובמרכז ההשקעות הממשלתי היו יושבים גאוני הדור ומקבלים רק החלטות "נכונות" – עדיין אין שום הצדקה לקחת כסף בכוח מאזרחים ולהשקיע אותו בעסקים של אחרים. ההצדקה היחידה למיסוי היא מימון "מוצרים ציבוריים" מובהקים כגון ביטחון – מוצרים שאי אפשר לשלול את ההנאה מהם מסרבני תשלום.
אכן, יש לא מעט מדינות שמעניקות סיוע להשקעות בתעשייה וביניהן גם אירלנד וקנדה.
השיקול העיקרי, של משקיע בינלאומי, בהקמת מפעל הוא הסביבה העסקית במדינת היעד. ההחלטה מתבססת על גורמים כגון: איכות כוח האדם וזמינותו, היקף הביורוקרטיה הממשלתית המקומית, עלויות ההקמה, היקף וסרבול המיסוי הישיר והעקיף, גמישות העסקת עובדים (היכולת לפטר עובד או להקטין שכר בזמנים קשים), שכר העבודה, זמינות התשתית ועלותה, מערכת הבנקאות וכדומה.
חשיבות תנאים אלה למפעל אמיתי (בניגוד ל"ישראבלוף") מכרעת עד כדי נכונות לוותר על מענקים והטבות אם התנאים שצוינו אופטימליים.
הסביבה העסקית בעידן החדש אכן תהיה אופטימלית. ולא יהיה צורך במענקים כדי להתחרות באירלנד. לא יהיה צורך לשווק את יתרונות ההשקעה בישראל – כולם ידעו!
מחקר שבוצע ע"י דר' דפנה שוורץ, ראש מגמת הייטק בבית הספר לניהול באוניברסיטת בן גוריון מצוטט בגלובס (ג'ודי מלץ 10.09.02):
"...ברוב מדינות העולם, תמריצים ממשלתיים משפיעים על שיקולי המשקיעים באופן שולי בלבד. למרות שמדינות מצדיקות את מדיניות התמריצים למשקיעים זרים בצורך במשיכת השקעות לאזורים חלשים בתוך המדינה, בפועל, יעילות התמריצים בהקשר זה מוגבלת, למרות שקיימים יוצאים מהכלל... לעומת זאת, מדינות שמשקיעות בשיפור תשתיות פיזיות חדשניות, ובהן הון אנושי, מהווה תמריץ רב עוצמה למשיכת השקעות זרות, ובו זמנית מסייעת לפיתוח כלכלי."
ואכן הניסיון מלמד, שגם כשחברות הייטק הקימו מפעלים בעיירות פיתוח, לא הביא הדבר למהפכה התעסוקתית המיוחלת. כך למשל, רוב העובדים המועסקים [2003] בחברת טאואר סמיקונדקטורס, שזכתה למענקים ממשלתיים נדיבים תמורת הקמת המפעל במגדל העמק, אינם תושבי העיר; או חברת אינטל המסיעה מידי יום מאות עובדים מירושלים והסביבה למפעל בקריית גת.
בעידן החדש לא יהיה צורך "להפנות" מפעלי הייטק, כפי שבעבר היה מיותר להפנות את מפעלי הטקסטיל, זיכרונם לא לברכה, לעיירות הפיתוח. בעידן החדש לא תהיינה עיירות פיתוח – הן יהיו סוף סוף מפותחות (ראה פרק בניה).
בעידן החדש הממשלה תפסיק לנהל את חיי האזרח: מפעלים יקומו היכן שהמשקיעים יחליטו, אזרחים יגורו היכן שירצו ויעבדו בעיר או מחוצה לה וכלל לא חשוב אם עיירה מסוימת תתקיים, או תתרוקן מתושביה שיחליטו לגור במקום עדיף בעיניהם.
נשמע פשוט וצודק להפליא: במקום להטיל מס על העובדים, במקום לקצץ בתקציבי העברה (קצבאות למיניהן) – מס על מעסיקים, הרי הם בעלי ההון.
טעות. מס על מעסיקים פוגע בעובדים בלבד. המס שמוטל על השכר ברוטו הופך לחלק מעלויות העבודה של העסק. כל מעסיק יודע בדיוק כמה הוא יכול לשלם עבור העבודה. כאשר מגדילים את עלות העבודה, המעסיק יכול להעלות את מחירי המוצרים או להקטין את השכר לעובדים (או לפטר את חלקם). אם העסק מתמודד בשוק תחרותי, אין אפשרות להעלות את מחירי המוצרים כי השוק קובע את המחיר. לכן, הדרך היחידה העומדת בפני המעסיק בשוק תחרותי, היא להקטין את שכר העובדים. המעסיק יכול כמובן להקטין את רווחיו. אך בענף תחרותי, רווחיו מהווים תשואה סבירה על השקעתו. כרסום משמעותי בתשואה עלול להביא לסגירת העסק. שוב פגיעה גם בעובדים.
אם המוצר מתמודד בשוק לא-תחרותי (לדוגמה: אם מכס גבוה חוסם מוצרים מתחרים, או מוצר מונופוליסטי שמחירו נקבע על ידי הממשלה), יעלו מחירי המוצרים ומס המעסיקים ישולם למעשה על ידי ציבור הצרכנים כולו.
כאשר המעסיק הוא גוף ציבורי, וישראל משופעת במעסיקים מסוג זה, תשלם הממשלה את מס המעסיקים לעצמה... מכיס ימין לכיס שמאל.
פקידי ממשלה ופוליטיקאים לא צריכים "לבנות כלכלה" הם גם לא מסוגלים. די אם הממשלה לא תתערב ולא תפריע – הכלכלה תצמח מאליה. ענף ההיי-טק שצומח בעשורים האחרונים על חשבון ענפים אחרים יוצר מקומות עבודה רבים נלווים. סביב כל מהנדס וחוקר צריך להקים מבנים; צריך טכנאים אבל גם שומרים, עובדי ניקיון, מנהלי חשבונות, מזכירות, טבחים ושליחים. במילים אחרות, הביקוש לכל המקצועות עולה וכך גם היכולת לשלם שכר נאות.
******
מקור: התאחדות תעשיות המידע והאלקטרוניקה
הניסיון בעולם מראה שהקטנת מכסים וחשיפה ליבוא אכן פוגעים בחלק מהמפעלים המקומיים שמתקשים להתמודד מול היבוא הזול. אך היבוא הזול מקטין את העלויות לצרכן המקומי ומקטין עלויות חומרי גלם לתעשייה המקומית. כתוצאה מכך גדלה ההכנסה הפנויה של הציבור, גדלים הביקושים ונוצרים מקומות עבודה חליפיים. מצב התעסוקה אינו משתנה לרעה. "איכות התעסוקה" משתנה לחיוב – מקומות עבודה נוצרים על ידי המשק ולא בחסות "טובות" מהפוליטיקאים. ביטול המכס על לבידים ("דיקטים") לדוגמה, אכן פוגע במפעל הלבידים הישראלי, אם הוא לא יצליח להתייעל ולהתחרות בלבידים מרומניה. לעומת זאת, יאפשרו הלבידים הזולים ליצרני הרהיטים המקומיים, ליצר רהיטים זולים יותר, להגדיל את התעסוקה בענף הריהוט המקומי ולהתחרות בהצלחה ביבוא של חברת איקאה לדוגמה.
מו"פ צריך להיות ממומן על ידי משקיעים פרטים, יזמים וקרנות הון סיכון. למוסד ממשלתי אין את הכלים והתמריץ לבדוק ולסנן תכניות עסקיות כפי שיש למשקיע פרטי. משקיע פרטי מסכן את כספו. פקיד ממשלתי לא מסתכן – הוא "משקיע" את כספי משלם המסים – מקום עבודתו והפנסיה מובטחים גם אם גרם להפסד של עשרות מיליוני דולרים.
מחקר של ארגון המדינות המפותחות (OECD, אוקטובר 2002), מצביע כי בשנים 1998-2001 ישראל הובילה בעולם בהשקעות הון סיכון. 1.3% מהתמ"ג לעומת 0.3% במדינות האיחוד האירופאי. בשנים אלה הוקמו בישראל כ- 3,000 חברות הזנק (סטרט-אפ). כמעט כולן מומנו על ידי משקיעים פרטיים. כספי מו"פ ממשלתיים מוצאים דרכם, כמו כל חלוקת כסף ממשלתי אחרת, בעיקר לכיסיהם של "מקורבים".
ראוי לצטט את מכתבו של דר' מאיר פלד (גלובס 17.05.02):
"...שני הגופים דומים אחד לשני. שניהם מוסדות מימון ארכאיים עתירי ביורוקרטיה, שהעבירו בעשור האחרון, במשותף, מעל ל-50 מיליארד שקל מהקופה הציבורית לידי יזמים שונים.
כדי להבין את הבעייתיות שבפעולתם, יש להבין תחילה כיצד הם מתפקדים. נתחיל בלשכת המדען: ...המדען מקצה מימון על בסיס שנתי, שהלקוח רושם בספריו כהכנסה שנתית... לאחר מספר שנים מנסה המדען לגבות חזרה את המימון, בעזרת תמלוגים ממחזור המכירות של הלקוח.
כדי להעניק תמריץ ללקוח לשלם קצת תמלוגים, מאשר לו המדען מידי שנה מימון נדיב נוסף. למעשה, המדען משלם את התמלוגים לעצמו ממימון חדש זה, כאשר נשאר כמובן גם משהו ללקוח. עכשיו ברור, מדוע לשכת רואי החשבון רואה במימון המדען – הכנסה.
כשהלקוח מודיע שהמו"פ נכשל, מתחולל אבסורד נוסף: מימון המדען הופך למענק... גם חברות גדולות משתמשות לעיתים בנימוק ה"כשלון", כדי להקטין מחויבות לתמלוגים... גם מיזוגים ורכישות הן לחם חוקו של הענף. שינויים תכופים במעמד בעלי השליטה, הנפקות ציבוריות והעברת הפעילות לחו"ל לחברות בנות ומסונפות... התוצאה: "התנדפות" התמלוגים.
מרכז ההשקעות, לעומת זאת... המימון ניתן כמענק, כאחוז מההשקעה במכונות, בציוד ומבנים בלבד. אין כל מענק על השקעה במו"פ... רוב ההשקעות שנעשו שם היו על חורבות התעשיות המסורתיות, שקיבלו בשעתו מענקים, ונסגרו...
מרכז ההשקעות מעניק גם הנחות ופטור ממסי חברות לתקופות ממושכות, במיוחד אם הלקוח מוותר על מענקי השקעה. מכאן שהנוסחה המנצחת של חברות היי-טק בישראל היא: לקבל מעמד של מפעל מאושר, ולאחר מכן, כל שנתיים, לקבל מעמד של השקעה מאושרת, כדי לחסוך בצורה משמעותית במיסי חברות לתקופות אינסופיות. במקביל, תקבל החברה מימון שנתי מהמדען, עבור מו"פ.
ללשכת המדען הראשי ולמרכז ההשקעות אין כל תשומה נוספת להצלחת המו"פ או ההשקעה של הלקוח. אין לשני הגופים המממנים כל תרומה מדעית, טכנולוגית, ניהולית או שיווקית. אין אפילו סיוע בקשירת קשרים ובפתיחת דלתות. ממש כלום.
...כספי ציבור, שנאספו בעלות גבוהה מאזרחי ישראל, מנוהלים בתמ"ס בצורה בלתי אפקטיבית. גם חוגי התעשיינים והיזמים רואים בעיניים כלות, כיצד מקצים מקורות ציבוריים גם לתחמנים וקומבינטורים." [וכמובן ל"מקורבים"].
אם אכן ניתן לייבא עפרונות זולים מטורקיה לאורך זמן, המפעל הישראלי עלול לסגור שעריו ועובדיו יפוטרו. זהו תהליך בלתי נמנע בו מחליטים מיליוני הצרכנים בישראל אילו עפרונות לרכוש עבור ילדיהם. הם לא טועים. מפעל העפרונות הישראלי יוכל לשרוד רק אם יצליח לשכנע את הורי התלמידים שאיכות עפרונותיו עדיפה, ה"שפיצים" לא נשברים והמחיר עדיין כדאי. אם לא יצליח – אין הצדקה לקיומו ו-60 עובדיו יאלצו להשתלב במפעל אחר. החלופה היא הטלת קנס (מכס על הייבוא) על כל ילדי ישראל. ההורים יאלצו לשלם מחיר גבוה עבור עפרונות ויישאר להם פחות כסף לרכישת מוצרים אחרים, ילקוטים לדוגמה – כך יפגע מפעל הילקוטים בעקבות הטלת המכס על העפרונות. משכורתם הריאלית של ההורים קטנה למעשה!
אם חסימת יבוא היא פיתרון לשכר גבוה בשוק המקומי, כדאי היה לחסום את כל היבוא... ושכר כל העובדים היה נוסק לשמים. יופי. הפועל במפעל העפרונות היה מקבל שכר גבוה בזכות חסימת יבוא עפרונות זולים, אך כל משכורתו הייתה מתבזבזת כאשר היה קונה שטיח... כי גם פועלי מפעל השטיחים זכו לשכר גבוה בזכות מניעת ייבוא שטיחים. השכר יהיה גבוה... אבל אי אפשר יהיה לקנות איתו די מוצרים בסופרמרקט.
תאוריה זו גורסת שצריך להגביל זמנית את היבוא ולהטיל מכס על מוצרי יבוא שמתחרים בתעשייה מקומית שזה עתה קמה, עד אשר היא תתבסס בשוק ותעמוד על רגליה.
עסק חדש צריך לקום אך ורק אם המשקיעים משוכנעים שיש לו יכולת להתמודד בשוק ויש לו אסטרטגיית חדירה ושיווק סבירים. אולם ההשקפה של חסידי הסיוע הממשלתי גורסת שאם המשקיעים מקושרים פוליטית, הם יכולים להסתפק בתוכנית עסקית רעועה או במוצר נחות ואת הסיכון העסקי צריך להעביר לציבור האזרחים: הממשלה תכריח את האזרחים לרכוש את מוצרי "מפעל הינוקא" – המתחרים יוגבלו. במציאות הפוליטית דווקא למפעלים ותיקים שמעסיקים אלפי עובדים יש די כוח פוליטי כדי לסחוט הטבות מסוג זה.
התעשיין יכול להמשיך לייצר בארץ תחתונים וגופיות, אלא שהם יהיו יקרים מאד. כדי לאפשר לתעשיין להישאר בישראל ו"לשמור על מקומות העבודה", צריכים כל יפי הנפש הצבועים להתאחד ולקנות מאותו תעשיין תחתונים וגופיות במחיר מרקיע שחקים – כך תמנע התמוטטותו. הם לא נוהגים כך, הם מחפשים את החנות בה מוכרים תחתונים זולים...
אם יוטל מכס גבוה על תחתונים וגופיות כדי להגן על אותו תעשיין ומקומות העבודה במפעליו, ינהרו יפי הנפש ללונדון ויחזרו עם מזוודות מלאות תחתונים זולים. בליל שישי, על כוס קפה ופיצוחים, יתפארו על ה"דיל" המבריק ויקטרו על היוקר בישראל...
גם הפועלים המפוטרים ממפעל התחתונים שהועבר לירדן נהנים מתחתונים זולים, וגם מפלדה זולה שהפסיקו לייצר בחיפה, ממזגנים סינים זולים ומריהוט זול שאיקאה מייצרת בחו"ל. כך עולה גם רמת החיים של ה"פועלים שפוטרו". המשק צומח ויוצר מקומות עבודה חדשים. כאשר הנרי פורד הקים את פס הייצור של מכוניות זולות פוטרו מאות אלפי עובדים במפעלים שייצרו כרכרות שנגררו על ידי סוסים. גם אז היו שדרשו את הגבלת ייצור המכוניות, מתוך דאגה לעובדים בסדנאות הכרכרות...
אין זה מתפקידה של מדינה "להגן על מקומות עבודה" וכמובן גם לא ביכולתה. במדינה חופשית נוצרים ללא הרף מקומות עבודה חדשים, אחרים נמוגים כתוצאה מהמצאות חדשות ומשינויים בעלויות הייצור (טכנולוגיה חדשה, עובדים זולים ויעילים ועוד).
מחיר המוצר ואיכותו אינם נקבעים רק על ידי שכר העבודה. גורמים רבים אחרים מעורבים בתהליך עד שהמוצר מגיע לשווקים: עלות ההון וזמינותו, מוסר העבודה, תפוקת העובדים ואיכותם, ביורוקרטיה ממשלתית, מיסוי; עלויות תשתית כגון תקשורת, חשמל, הובלה; שביתות בנמל, בריאות עובדים, שחיתות במדינה. בקיצור, עשרות רבות של גורמים חוברים יחד וקובעים את עלויות המוצר הסופי.
שכר עבודה נמוך מאפיין מדינות נחשלות. מדינה תקועה בנחשלות ופיגור בעיקר בגלל אופי המשטר הכלכלי והפוליטי – לכן שכר העבודה בה נמוך. כל יתר הגורמים האחרים שמנינו יקרים מאד במדינות אלה.
יזמים בודדים יכולים למצוא נישות צרות בהן ניתן לנצל שכר עבודה נמוך לצורך ייצור מוצר מסויים בארץ נחשלת, אך אין להסיק מכך ש"התעשייה הישראלית אינה יכולה להתחרות".
בשנת 1993 חתמו ארה"ב ומקסיקו על הסכם סחר חופשי. פוליטיקאים אמריקאים וכלכלנים מטעמם פרסמו תחזיות שחורות על שאיבה צפוייה של עשרות מיליוני מקומות עבודה מארצות הברית למקסיקו. המציאות "הפתיעה" אותם: מיליוני מקומות עבודה חדשים אכן נוצרו במקסיקו, אך מספר גדול יותר של מקומות עבודה חדשים נוצרו בארצות הברית – שתי המדינות הרוויחו. יש ענפים שעברו למקסיקו אך אחרים פרחו בארצות הברית.
ומכאן המסקנה שהמדינה צריכה להתערב ולסכל מיזוג בין שתי חברות מתחרות. זה תפקידה של הרשות להגבלים.
תחרות אמיתית במשק אינה תלויה במספר השחקנים המתחרים אלא במידת החופש הכלכלי במדינה. חופש כלכלי מרבי יניב תחרות מרבית ומחירים אופטימאליים לצרכן. חופש מרבי נוצר כאשר פקידי המדינה אינם מתערבים בכלכלה: אין מכס, המסחר חופשי, אין מגבלות ייבוא, אין חוקים שמחייבים לרכוש תוצרת מקומית, אין פיקוח על מחירים, אין רגולציה ואין עוד מיני מגבלות.
בתנאים אלה לכל מוצר יש תחליפים, לכל מוצר יש מתחרים. תאגידים מתמזגים כאשר יש יתרון כלכלי במיזוג: הוצאות הניהול קטנות, המוצרים משלימים אחד את השני, רשת ההפצה מופעלת יעיל יותר, חיסכון בעלויות ייצור. וגם, כמובן, כושר המיקוח מול הסופרמרקט או הקונים גדל. המדינה מודאגת רק מהקטע האחרון – שמא המחיר לצרכן יעלה.
בניגוד למחשבה הסוציאליסטית הרואה בצרכן יצור חלוש ומסכן, המציאות במדינה חופשית מעניקה לו כוח עצום. ולכן, כול שרשרת הייצור והשיווק מחזרת אחריו ומשקיעה מיליארדים בשיווק וקידום מכירות כדי ליהנות מחסדיו. מחיר המוצר בשוק לא יכול להיקבע חד-צדדית על ידי היצרן, אפילו אם הוא "ממוזג" ואפילו אם הגיע לעמדת שליטה בלעדית בטווח הקצר. התאגיד עדיין צריך לשכנע מיליוני אזרחים להכניס את היד לארנק ולקנות את מוצריו.
כוחות השוק מענישים תאגידים שמגזימים במחיר. הצרכן מקטין את הכמויות הנרכשות, חוסך, עובר לתחליפים, יבואנים חדשים מגלים שהתחום בו עלו המחירים נהיה רווחי יותר, התגובה מהירה. מהר מאד פועל המיזוג לטובת הצרכן – יעילותו הגבוה של התאגיד הממוזג מאפשרת לו לתרגם את יתר היעילות, שהושגה באמצעות המיזוג, גם להעלאת האיכות וגם להקטנת המחיר לצרכן.
השוק דומה למחשב-על ענק בו מיליוני אנשים מקבלים מידי יום מאות החלטות קטנות שכל אחת מהן מושפעת ומשפיעה על האחרות. מחשב ענק ומופלא זה מוזן במיליוני ההחלטות של הצרכנים, היצרנים המשווקים, היבואנים – כך נקבע טווח המחירים של כל מוצר ושירות. המחירים שמחשב-העל של השוק קובע אינם מדויקים וקבועים – הם דינאמיים, משתנים, נעים סביב ממוצעים מקובלים וניתנים להשפעה קטנה של "מבצעים", התמקחות, עודפים זמניים ועשרות גורמים מקומיים ומקריים אחרים.
בירושלים יושב פקיד ממשלתי ששמו "הממונה על ההגבלים", וטוען שהוא די מוכשר כדי להחליף את כל המערכת המורכבת שמתוארת. ובין קפה לעוגייה ובן ישיבה לישיבה, בתחושת-בטן מופלאה, מגיע למסקנה שהמחירים העתידיים שהתאגידים המתמזגים יחייבו את הצרכן בעתיד – יהיו גבוהים ממחיר השוק שיהיה באותה עת.
בנוסף לכל הצרות, הממונה על ההגבלים הוא גם בן אדם. רגשות, חולשות, עצבנות של בוקר, מתח של ערב. אפשר להפעיל עליו לחץ. תמיד יש גוף עסקי חזק שינסה ללחוץ עליו "למנוע את המיזוג" משיקולים אינטרסנטים. קל יותר להפעיל לחץ על פקיד ממשלתי "למנוע מיזוג" מאשר להתמודד בשוק תחרותי מול שני תאגידים שמתמזגים.
בתחילת שנת 2006 החליטו שתי חברות דלק להתמזג (סונול ודור-אלון). חברת הדלק הגדולה פז, הפעילה כנראה את כובד משקלה כדי להכשיל את המיזוג. כותב דר' דוד נוב (גלובס, 17.4.06): "...הממונה על ההגבלים אשר התנגד למיזוג, שיתף פעולה באופן מפתיע עם חברת פז. הניסיון מלמד כי בשוק שרווי ברגולציה, אינטרסים ציבוריים נסוגים מפני אינטרסים של פרטים בעלי עוצמה כלכלית ופוליטית, עד כדי לכידת הרגולאטור בידי הגופים הפרטיים...".
הבעיה כמובן אינה בכך שהרגולאטור שבוי בידי גופים פרטיים. גם אלמלא היה "נלכד" קיומו מזיק ומיותר. עצם המחשבה שמדינה יכולה באמצעות פקידים ורגולציה להגיע לתוצאות טובות, מועילות ועדיפות על הביצועים של שוק פתוח, חופשי ותחרותי – היא הטעות.
ברוך דיין אמת. אבל "האמת" חלקית מאד. תעשיות הטקסטיל שהוקמו בשנות החמישים והשישים הסתייעו בתקציב המדינה. פוליטיקאים החליטו על הקמתן והכסף זרם ליזמים מקושרים שזכו גם להגנה על תוצרתם בעזרת חומות מכס על יבוא. האזרח הישראלי נדפק פעמיים: בפעם הראשונה – כאשר מימן את הקמת "העסק", ופעם שנייה – כאשר נאלץ לשלם מחיר מופקע על החולצה שקנה.
מאז תחילת שנות השבעים הוסרו בהדרגה חומות המכס על יבוא טקסטיל. וראה זה "פלא" ענף הטקסטיל לא מת. חלק מהמפעלים פשט את הרגל, חלק השתכלל, תמהיל המוצרים השתנה – מייצרים מה שכדאי. מאזן הסחר של מוצרי טקסטיל מוגמרים חיובי. אין גרעון: הייצוא עומד על כ- 1.1 מיליארד דולר בשנה ואילו היבוא על כ- 600 מיליון דולר (2004). ספק אם בימי הזוהר של התעשייה המוגנת היו היקפים כאלה של ייצור! הייבוא מסין והונג קונג גם יחד מגיע בקושי ל- 400 מיליון דולר בשנה. 20,000 שכירים עובדים בישראל בטקסטיל בשכר ממוצע שגבוה פי 4 מאשר בסין אך מצליחים לייצא מיליארד דולר בשנה בלי טובות מהממשלה.
פוליטיקאים מהשמאל דורשים מידי פעם התערבות ממשלתית בתעשיית הטקסטיל שתוצאתה יכולה להיות רק אחת – שיבוש השוק: פגיעה בהסכמי סחר בינלאומיים להסרת מכסים הדדית, התייקרות מוצרי ההלבשה לאזרח הישראלי, הסטת כוח אדם מתעשיות רווחיות לתעשיות כושלות ששוב יקומו בזכות "ההגנה".
במשק תחרותי, ללא חומות הגנה של מכס ומגבלות ממשלתיות אחרות, יש למונופול רק דרך אחת לשרוד: למכור את מוצריו לצרכנים במחיר זול מאד ולאורך זמן. כמה זול? כך שלמתחרים פוטנציאלים לא יהיה כדאי להיכנס לענף. שוק חופשי יוצר איום פוטנציאלי אפילו על מונופול, למרות שבפועל אין לו מתחרים.
לפקידי ממשלה שמחליטים להפריע למיזוג בין חברות אין שום כלי שבאמצעותו הם יכולים להחליט אם התנגדותם מזיקה או מועילה. ישיבת הוועדה בירושלים, ארוכה ככל שתהיה, אינה יכולה להחליף את תבונת השוק.
יכול להיות. לפעמים. בתחרות מי טועה יותר – השוק או הפקידים בירושלים, חכמים ככל שיהיו – לא היינו מהמרים שהפקידים ינצחו. הפקידים לא יותר "משוכללים" מהשוק – אפילו לא בספרי הלימוד...
אמונה רווחת מאז קום המדינה שצריך לעודד את היצוא כדי לצמצם את הגירעון המסחרי (ההפרש בין יצוא מוצרים ליבוא מוצרים) וזה חשוב כדי ש"לא יהיה מחסור במטבע חוץ".
כסף זר נכנס ויוצא מהמדינה לא רק באמצעות יצוא ויבוא סחורות אלא גם ממקורות אחרים כגון: שירותי בנקאות, השקעות של משקיעי חוץ בארץ ושל חברות ישראליות בחו"ל, הכנסות של תושבי ישראל מהשקעות בחו"ל – דיבידנדים, ריבית, תמלוגים על פטנטים, רעיונות והמצאות, משכורות שעובדים זרים שולחים הביתה וישראלים שעובדים בחו"ל מעבירים לארץ, וגם סיוע חוץ ותרומות – רשימה מאד ארוכה אשר יחד עם סחר החוץ מרכיבה את מאזן התשלומים של המשק הישראלי. מטבע-חוץ יוצא ומטבע-חוץ נכנס. קצב הכניסה וקצב היציאה וכן הפערים הכמותיים ביניהם קובעים את שער החליפין של השקל. בשוק חופשי לא יכול להיווצר "מחסור במטבע חוץ" כי אם "חסר" אז מחירו של המטבע הזר יעלה עד שההיצע יאזן את הביקוש ושוב לא יהיה "מחסור". הממשלה אינה צריכה, ובעידן הגלובליזציה, אפילו אינה יכולה להשפיע על התהליך לאורך זמן. אם "חסר" מטבע חוץ מחירו יעלה, התמורה ליצואנים תגדל – כך השוק "מעודד" אותם בעת הצורך ללא סיוע ממשלתי ש"מעודד" אותם כאשר אין צורך...
סחר החוץ מושפע לא רק מהיצוא אלא גם מיצרנים מקומיים שמייצרים תחליפי יבוא. התערבות ממשלתית לטובת יצואנים מפלה לרעה יצרנים מקומיים שלא זוכים לאותן הטבות.
סבסוד מפעל כושל מעמיק את האבטלה. המדינה "מענישה" את המפעל המצליח, לוקחת את כספו (מיסוי) ומעבירה אל המפעל הכושל. יכולתו של המפעל המצליח להמשיך ולהשקיע נפגעת. המפעל המצליח יודע לנצל השקעות באופן יעיל יותר (הרי הוא "מצליח") ומכל שקל שהוא משקיע נוצרים יותר מקומות עבודה משקל שיורד לטמיון במפעל הכושל. "הצלה" של מקום עבודה אחד במפעל כושל עולה בשני מקומות עבודה חדשים שאינם נוצרים במקום אחר.
השקל שנלקח מהמפעל המצליח לא מגיע בשלמותו אל המפעל הכושל. בדרך צריך לשלם למעכארים, לוביסטים, עורכי דין, עורכי תוכניות עסקיות ומנגנונים ממשלתיים שכולם נלחמים רק למען "הגנת מקומות העבודה"...
מידי מספר שנים חוזר הרעיון להקמת אזורים שיאפשרו יבוא חומרי גלם, ייצור ויצוא באזור סגור, הרחק ממגבלות ותחלואי המשק הישראלי, ללא מכס, מס הכנסה ומגבלות אחרות. בדרך כלל מדובר על הנגב או בגבול עם ירדן. יזמים רציניים בארץ ובעולם היהודי נרתמו לכך בעבר. הרעיון נכשל בדרך כלל בגלל התנגדות של גופים אינטרסנטים החוששים מתחרות מפעלים באזור החופשי וגם בגלל החשש מסיבוכים בלתי ידועים מראש במערכת הכלכלית הקיימת המעוותת גם כך.
אין ספק שהרעיון טוב אבל צריך להחיל אותו על כל מדינת ישראל ולהפוך את כל המדינה לאיל"ח אחד גדול ומשגשג.
כסף מחפש רעיונות מנצחים. השיקול הכלכלי הוא הגובר. שקט בטחוני – עוזר. פוליטיקה יציבה – תומכת; אך בשווייץ ובשבדיה ה"משעממות" פוליטית וביטחונית לא קמה תעשיית הון סיכון כמו בישראל. בשיא שנות האינתיפאדה הגיע מחזור ההשקעות ההי-טק הראשון לשיאו (2000-2001). עם הנפילה של חברות בורסת הטכנולוגיה (הנאסד"ק) קטנו גם ההשקעות בישראל עד למחזור הבא.
מי שמוכר תמיד ינסה להשיג מחיר גבוה יותר. מי שקונה ינסה תמיד לשלם פחות. כל אחד מאתנו לפעמים קונה מוצרים ושרותים ולעיתים – מוכר. כאשר אנחנו מוכרים את הרכב המשומש שלנו ננסה להשיג את המחיר המירבי. כאשר אנחנו מוכרים את שירותי העבודה שלנו למעסיק – נשתדל לדרוש את המשכורת הגבוהה האפשרית.
המשאבים שלנו מוגבלים. אף פעם אין לנו את כל מה שרצוי לנו. אנחנו תמיד צריכים להחליט על מה לוותר כדי לקנות משהו. המחירים מסמנים לנו מה כדאי לקנות ועל מה לוותר – איזה מוצר להעדיף. כאשר מחירו של מוצר יורד, רבים יעדיפו אותו על פני מוצרים מתחרים – הביקוש יגדל. ולהיפך: כאשר מוצר מתייקר – הביקוש לו יקטן.
גם הסוחרים והיצרנים נוהגים כך. כאשר ניתן לקבל תמורה גבוהה יותר עבור מוצר – הם יגדילו את הכמות הנמכרת, יספקו את הביקוש. המחיר העולה מסמן ליצרנים כי הביקוש מצד הצרכנים גדל והם יפנו יותר משאבים כדי לייצר את אותו מוצר במקום לייצר מוצרים אחרים. המחירים מדריכים את היצרנים גם מה לחדול מלייצר – כאשר המחירים יורדים. המחירים קובעים איזה כמות מכל משאב תוקדש לכל שימוש. המחיר העולה והדרישה המתגברת למוצר מאותתים ליצרן על העדפות מיליוני הצרכנים. הציבור מעדיף את אותו מוצר על אוסף תכונותיו.
המחירים בשוק פתוח ותחרותי לא נקבעים על ידי הסוחרים. אלא במפגש הרצונות בין אלפי מוכרים למיליוני קונים כאשר כל אחד עושה את החשבון שלו לפי העדפותיו האישיות.
אכן, התמריץ להקמה וניהול עסק הוא מניע הרווח. רווח אפשר להשיג רק אם מספקים את רצון הצרכנים ועומדים בתחרות. אך בדרך לרווחים לא-ודאיים צריך לשלם הוצאות ודאיות מאד ובין היתר – משכורות. איש העסקים משלם שכר עוד לפני שהרווח מובטח לו. תכופות מסתבר בסוף השנה שהעסק כלל לא הרוויח אך העובדים את שכרם קיבלו.
במיזם חדש יכולים עובדים לקבל שכר משך שנים לפני שבעלי המניות יראו ברכה בעמלם. דוגמה בולטת היא ענק המכירות באינטרנט, חברת אמזון שהוקמה בשנת 1994. במשך 7 שנים שילמה החברה משכורות כסדרן והוצאות אחרות, צברה הפסדים של כמעט 7 מיליארד דולר בטרם ראו בעלי המניות דולר רווח.
אין מחסור באנשים מוכשרים במנגנון הציבורי. בדיוק כפי שלא היה מחסור בסינים ורוסים מוכשרים תחת השלטון הקומוניסטי, אך המשק שם היה בכשל תמידי והאזרחים בעוני מתמשך.
במנגנון ציבורי פועלת מערכת תמריצים שונה מאשר בעסק פרטי שצריך להרוויח כדי לשרוד. לספק את רצון הצרכנים כדי למכור. עסק ציבורי אינו חושש לבזבז משאבי כוח אדם, אינו חייב להקפיד על שעות עבודה, אינו חושש מחופשות נדיבות, עובדים מיותרים, קליטת עובדים לפי קשרים ועוד. גם משאבים אחרים יבוזבזו: שטחי משרד מיותרים, הזמנת ציוד עודף. עסק פרטי יפשוט את הרגל – כוחות השוק ישימו קץ לשימוש הבלתי-יעיל במשאבים. העסק לא יוכל להתחרות ביזם אחר בענף שעושה שימוש יעיל יותר במשאבים ולכן מצליח לייצר תפוקה גבוהה יותר מכמות משאבים זהה. במנגנון ממשלתי אפשר להמשיך לשגות עד-אין-קץ. המשכורת דופקת...
נחזור למתפרה באחד מכפרי הדרוזים בגליל (שסיפרנו עליה בפרק התעשייה). מלאכת התפירה עברה לירדן כי המפעל לא יכול היה לשלם את שכר המינימום שהחוק קובע. המפעל העסיק נשים שפנו באמצעות ראש המועצה והודיעו שהן מוכנות לעבוד בשכר נמוך משכר המינימום כי החלופה הייתה – אבטלה.
פוליטיקאים שאחראים לחוקי שכר-מינימום פוגעים בעובדים ולא מסייעים להם. העבודה במתפרה נתנה את התמורה הטובה ביותר לזמנם של הנשים הדרוזיות בכפר – אחרת הן היו מעדיפות עיסוק שונה. כתוצאה מסגירת המפעל הן חייבות עתה לחפש חלופה פחות טובה, או הגרועה מכל – להתבטל. למתפרה הייתה זכות קיום אובייקטיבית שנתנה מענה טוב לצרכים של אוכלוסייה מסוימת.
הדרוזיות מפסידות, המשק מפסיד תפוקה וכוח קניה של אותן משפחות, האזרח בתל אביב ובבאר שבע מפסיד כי הוא נאלץ לשלם מיסים למימון דמי אבטלה והבטחת הכנסה. היחידים שמרוויחים הם פוליטיקאים שמצליחים לעבוד עלינו בסיסמאות שוות-לב של "דאגה לחלשים" באמצעות "הבטחת שכר מינימום".
"רק" נתון אחד לא נכלל ב"מחקרים" אלה: מה שיעורו של שכר המינימום שהיה נקבע על ידי השוק, ללא התערבות ממשלתית, באותן מדינות ותקופות. הנתון לא נכלל משום שקשה לגלות אותו.
ככל ששכר המינימום נמוך יותר וקרוב יותר לשכר שמימלא היה נקבע על ידי השוק – קטן הנזק שהחוק גורם והאבטלה אינה מתרחבת. אך במקרה זה בולטת עוד יותר האיוולת שבחוק המיותר. קביעת שכר מינימום בישראל בשיעור של 500 ש"ח לחודש, לדוגמה, בוודאי שלא תשפיע על האבטלה, אבל שכר מינימום של 5,000 ש"ח לחודש יגרום לעוד מספר מפעלים לעבור לירדן או להודו.
הכלי היחיד שעומד לרשות חברה עסקית (במשק קפיטליסטי) הוא המוצר או השירות אותו הן מציעות. כדי לבסס שליטה בשוק על החברה להציע לצרכן מוצר איכותי ובמחיר נמוך מהמתחרים, ובמקרה קיצוני אפילו להציע מוצר בחינם. כך נהגה חברת מיקרוסופט, בהפצת דפדפן האינטרנט – אקספלורר.
כוח לחבל בתחרות חופשית יש רק בידי ממשלה ופוליטיקאים אשר מנצלים לפעמים כוח זה כדי לחסום תחרות לטובת מגזר או תעשייה שהם חפצים ביקרם.