הכוח הלוחם המקצועי היבשתי היחיד שעומד לרשות ישראל הוא הימ"מ. יחידת מתנדבים קטנה בשכר מלא המונה כ-200 לוחמים בלבד. המסגרות הלוחמות האחרות, מבוססות בעיקר על חיילים "זמניים" בשרות חובה-כפוי קצר ומתקצר.
הסבב הסתיים: דרישות שכר, איום בשביתה, שביתה, "פשרה", תוספת שכר, "רפורמה" – וחוזר חלילה. אין מתנגדים למונופול שהמדינה נטלה – לחנך, לכפות תכניות לימוד, לקבוע שכר, להחליט מי ילמד, כמה, מתי והיכן. פוליטיקאים ופקידים ("המדינה") אינם מסוגלים לחנך כפי שאינם מסוגלים לנהל תעשייה או חווה חקלאית. לכן, משרד החינוך "מצליח" כמו משרד החקלאות ומשרד השיכון.
פוליטיקאים מדברים על "צמצום הרגולציה". מדברים, אך במקביל מכבידים את הנטל: הזדמנות לחזות איך מתגבשת רגולציה חדשה לנגד עינינו – אסדרת ענף מתקיני המזגנים.
"מדינת חופש" – משטר שלא מתערב בחקלאות, בתעשייה, בתקשורת, ובכל תחום כלכלי. שאול אלוביץ' מבעלי בזק, לא היה נדרש לאישור משרד התקשורת (שלא קיים) ולא ל"קשרים" עם שר תקשורת (אין שר). "תיקי נתניהו" לא היו נולדים.
שמואל הלוי, סטודנט, ירושלים: "לתת הזדמנות לאינדיבידואליזם".
יעל פרנקל, דמיון מודרך, רמת גן.
חן יניב, תוכניתן: "נחנקנו מהסוציאליזם".
פרופ' יוסף רבני, (גמלאי האוניברסיטה העברית) כימיה, עוסק במחקר, ירושלים: "קפיטליזם תחרותי פירושו יעילות כלכלית והזדמנות לכל תושב. בלעדיהם אין ביטחון ואין צדק".
אמיר שירי, מתכנת, פתח תקווה: "אי כפיה. הדרך היחידה לחברה צודקת ולרווחה כלכלית".
יורם פלד, פנסיונר, בן שמן: "יהודים אינם מסוגלים להקים מדינה".
ערן שוקרון, מתווך: "כיף לדעת שיש בארצנו אוונגארד כלכלי. אמיתי וצודק."
