סיסמה פוליטית נוספת ריקה מתוכן. כיצד בדיוק "מעמיקים" את החינוך נגד אלימות? אולי כל תלמיד יכתוב 1000 פעמים את המשפט "אסור להיות אלים"?
לאלימות נוער שורשים רבים. נראה שהרקע המשפחתי, החינוך מהבית, נורמת ההתנהגות המקובלת בחברה, ומדיניות השכר והעונש הם גורמים משמעותיים ביותר. לא ניתן לשלוט בכל הגורמים, אך העידן החדש יצמצם את חלקם. לדוגמה: במשטר סוציאליסטי המבוסס על חלוקת "הטבות" על ידי השלטון המרכזי אלימות היא דרך חיים. אלימות היא גם דרך להשגת "הטבות" שעיקרן העברת כסף שלא תמורת עבודה. החל בשביתות פרועות במוסדות ציבור, כליאת מנהל בחדרו, וכלה באיום על ראש העיר לקבלת רישיון לקיוסק. זוהי אווירת הרקע בה מתחנך התלמיד.
מורים מקדישים כיום זמן ניכר להשגת משמעת לימודית בכיתה אך ללא כל אמצעי אכיפה ממשי. התלמיד המפריע והאלים מזהה זאת מהר מאד. כולם נוכחים ש"צדיק ורע לו – רשע וטוב לו". גם תלמידים שאופיים אינו אלים מזהים "מורה חלש" ולעיתים קרובות משבשים לחלוטין את מהלך השיעור. מורה כזה נוכח בכיתה אך למעשה כמעט אינו מלמד. הצלצול גואל את המורה מייסוריו (האמיתיים!). אין למורה שום אמצעי ממשי להשלטת משמעת מלבד דיבורים, הטפה. אם זה לא עוזר אפשר לסמם את התלמיד עם ריטאלין (תרופה המשמשת לטיפול בהפרעת קשב והיפראקטיביות...).
בעידן החדש בו תלמידים והורים יבחרו את בית הספר שיוכל גם לסרב לקלוט תלמיד, יצטרך כל צד לעשות מאמץ על מנת שיזכה באמון הצד השני. מנהל בית ספר יוכל להרחיק תלמיד מבית הספר. משך הזמן הנדרש להשגת משמעת יתקצר פלאים ואיכות ההוראה תעלה. התחרות בין בתי הספר לא תהיה רק על איכות הלימודים והישגים לימודיים. יהיו מנהלים שידגישו בפני ההורים דווקא את המשמעת והסדר המקובלים בבית ספרם.
דווקא התחרות מצד בתי ספר בעיר הסמוכה תעלה את רמתם של בתי הספר בעיירות הפיתוח. מה עוד שאין יסוד לסברה שבית הספר בעיר יעלה באיכותו על זה שבעיירה. כיום, אם ישנם פערים, המערכת תורמת להנצחתם. לדוגמה, הורים בעיירת פיתוח אינם חופשיים, אילו רצו בכך, לשלוח את ילדם ללמוד בבית ספר בעיר הסמוכה המתאים יותר להעדפותיהם. כתוצאה מכך, לא זו בלבד שהילד לא זוכה לחינוך טוב יותר, אלא גם בית הספר בעיירה אינו חשוף לתחרות ואין לו תמריץ להעלות את רמתו, שכן תחרות על איכות הוראה ותכניות לימודים אינה קיימת. להורים אין ברירה.
העידן החדש יעניק תנופה רבה דווקא לבתי ספר בעיירות הפיתוח. להם יהיה קל יותר לגייס תורמים. קל יותר לשכנע חברה עסקית, לאמץ בית הספר בירוחם מאשר את תיכון עירוני ד' בצפון ת"א.
כאן מסתתרת הנחה סמויה שמפקחי משרד החינוך כופים כיום על ההורים והתלמידים לימודי יהדות בסיסיים.
בדרך כלל יש להורים ברירה בין בית ספר ממלכתי-דתי לבין בית ספר חילוני, אך אם הם מעוניינים להעניק לילדם חינוך מסורתי ברמה זו או אחרת, שאינה מתאימה לתוכנית הקשוחה של החינוך הדתי – זאת קשה להגשים. כתוצאה מכך מאוכזבים הורים (חילוניים) רבים מהעדר זיקה והבנה לדת בקרב ילדיהם. מערכת החינוך הממלכתית הפכה את החינוך הדתי לעניין מפלגתי ולנושא למו"מ קואליציוני – ברקע מרחפים שיקולים מפלגתיים טהורים. במסווה הסיסמה – "חינוך ילדי ישראל" – מסתתרות משרות נוספות ל"אנשי שלומנו"... ובטווח הרחוק יותר: השפעה על כוחה של המפלגה הדתית...
במערכת חינוך חופשית יוכלו יזמים להקים בתי ספר חדשים, הורים יוכלו לשנות אופיו של בית ספר קיים. כך יתגבשו בתי ספר ברמות דתיות-מסורתיות מגוונות בהתאם לדרישות ההורים והתלמידים. התחרות בין בתי הספר על ליבם של "הלקוחות" תבטיח זאת.
יש ילדים שאי אפשר לאלצם ללמוד. קיימים אלפי ילדים שאינם מבקרים בבית ספר, אלפים שמבקרים באופן לא סדיר ואולי רבים יותר ש"נגררים" מכיתה לכיתה, אך למעשה אינם לומדים. לא מצאנו ציטוט יותר עדכני וענייני מאשר דבריו של מר זאב סבו, שניהל בשנות ה-70 את בית ספר "שבח" בדרום תל אביב (מעריב 8.5.79):
"...יש תלמיד שבית הספר לא תורם מאומה לקידומו. מעולם לא הבין מדוע כופים עליו בכל האמצעים, מה שאינו רוצה. ככל שמרבים להכריחו לשים פעמיו לחדר הכיתה, גדלה התנגדותו. תלמיד זה, לפני שנים עבד בבית מלאכה, במפעל, במוסך, רכש לעצמו מקצוע ומצא את מקומו. לא תמיד – היו גם שהידרדרו – אולם טעות היא לחשוב שמידרדר רק מי שמחוץ לבית הספר. אפשר להיות תלמיד בית ספר וברחוב בו זמנית! שאלו כל מורה – הוא יגיד לכם... לא על ידי אילוץ כל תלמיד בכל תנאי ללמוד בבית ספר, נצליח לגשר על הפערים הללו... הפרה הקדושה, מניעת נשירה בכל תנאי, ילדה צאצא שהוא ביסודה של כל בריונות בבית ספר. מתאים לו הכינוי 'המונשר הסמוי'. זהו תלמיד ששמו מופיע ברשימת היומן בכיתה, אך רק לעיתים הוא שוהה בכיתה עצמה. לרוב הוא מסתובב במסדרון, בחצר ובסביבת בית הספר. הוא אינו לומד מאומה ומביע את תסכולו בדרך היחידה המקובלת עליו..."
להורים אמידים יש גם כיום יתרון. אם בית הספר שנכפה עליהם בינוני או גרוע, יכולים חלקם לשנות כתובת באופן פיקטיבי. ואם אין ברירה, הם יוצרים לילדם סביבת לימודים עשירה מחוץ למסגרת בית הספר בעזרת שיעורי עזר, מורים פרטיים וחוגים. התלמיד העני לא זוכה לאותה תמיכה מהוריו ועלול להשתרך מאחור. רמת המינוע (מספר המכוניות לכל 1000 נפש) בעידן החדש תעלה לפחות פי שלושה לעומת רמת המינוע הנוכחית (המפגרת במערב). הסעה לבית ספר תהיה בהישג יד של כל משפחה.
כיום רוב בתי הספר הם ברמה בינונית ומטה. בעידן החדש רוב בתי הספר יהיו ברמה בינונית ומעלה.
בעידן החדש יוכל תלמיד עני אך מוכשר להגיע לבית ספר מעולה באזור אחר (שנבצר ממנו כיום) אם הוריו יחליטו להתאמץ, לרכז מאמצים ולהעמיד את חינוך הילד בסדר עדיפות גבוה. ניתן יהיה להיעזר גם במלגות ובתרומות.
הבדלים בין בתי ספר היו בעבר ותמיד יהיו. בעידן החדש תעלה רמתם של כל בתי הספר יחסית למצב הקיים – לכן, בית-ספר "גרוע" בעידן החדש ישווה להישגי בית-ספר ממוצע כיום.
משרד החינוך אינו תורם לחינוך בדיוק כפי שמשרד התיירות אינו מביא תיירות ומשרד המסחר והתעשייה אינו מקים תעשייה. קשה להניח שדווקא בתחום החינוך יש לפוליטיקאים כישרון יוצא דופן, מעבר לזה שהם מוכיחים בתחומים אחרים...
חוקי ה"שוק החופשי" בעולם יחרצו את גורל מדינת ישראל אם הישגי התלמידים בה יתדרדרו. רבים מתושבי ישראל יחיו ברמה של "חוטבי עצים ושואבי מים" בהעדר יכולת ליצור עושר באמצעות ייצור מוצרים ושירותים שיתחרו בשווקי העולם.
השיטה הקיימת על כל מרכיביה, בולמת את מיצוי הפוטנציאל של תלמידי ישראל.
השכלה ותואר אינם ערובה להצלחה ועושר. בחברה מודרנית וחופשית, השכלה ותואר רשמי מעניקים תנאי מינימום הכרחיים להשתלבות הפרט בחברה ומבטיחים בסיס כלכלי סביר בלבד וקרש קפיצה להצלחה. הצלחה יוצאת דופן, בתחום כלשהו, מצריכה תכונות אישיות יוצאות דופן נוספות מעבר להשכלה פורמאלית. תכונות אלו קיימות, מטבע הדברים, רק אצל מיעוט מהאוכלוסייה – סופר מצליח, מדען דגול או איש עסקים מוכשר.
ניתן לראות את ההשכלה והתואר כמעין תעודת-ביטוח להתבססות סבירה בכלכלה ובחברה. ככל שאתה לומד יותר ומצטיין יותר – רכשת פוליסת ביטוח משופרת. יש לא-מעט דוגמאות למצליחנים שלא רכשו השכלה, אך הסיכון בבחירה מראש של מסלול כזה הוא רב, בהעדר אלמנט הביטוח שברכישת השכלה.
במדינות דיקטטוריות וסוציאליסטיות יש קריטריון נוסף הקובע את ההצלחה של הפרט: הקשרים עם השלטון שמחלק הטבות ו"זכויות" למקורביו. נדרש כשרון מסוג אחר: לדעת להידחף, לתחמן, לרמות. מדינת ישראל דומה יותר למודל זה ברוב התחומים שאינם טכנולוגיה גבוהה.
השכלה היא תנאי הכרחי לביסוס רמת חיים גבוהה במדינה, אך בהחלט תנאי לא מספיק. בארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר, במזרח אירופה, החינוך היה חינם. הממשלות השקיעו משאבים רבים בהשכלה, חינוך ובתרבות – כולל מוסיקה, אומנות וספורט. חרף ההשקעה הממוקדת וההישגים החינוכיים לא הצליחו מדינות אלה ליצור עושר, רמת חיים ואיכות חיים. כמעט כל האוכלוסייה חיה בעוני במשך עשרות רבות של שנים, ו"איכות החיים" סבבה על שחיתות, גניבה כדרך חיים, וחוסר אמון בין אדם לחברו. לא די בהצלחה במבחני מתמטיקה והבנת הנקרא.
לשאוף כן. אך לא כל המקצועות דורשים השכלה, ובודאי לא השכלה גבוהה. במשק מודרני יש מגוון מקצועות מכל הסוגים. פועל, סוחר, נהג, טבח... ואפילו פוליטיקאי... מסתדרים לא-רע ללא השכלה גבוהה. בכלכלה המודרנית יש מקום לכולם, משכילים פחות ומשכילים יותר, איש לפי כישוריו ורצונו. אין ספק שמדינה חופשית, שחלק גדול של אזרחיה משכילים, תוכל לתרגם זאת לרמת חיים גבוהה.
במדינה סוציאליסטית נוצרת אוירה "אנטי-חינוכית". הילד רואה בסביבה שמחוץ לבית הספר את ההיפך – ההצלחה היא במקרים רבים תוצאה של פוליטיקה, קשרים, "זכויות", "הטבות", תשלום "דמי חסות" לוועדי עובדים, כוחניות. אווירה זו מתוארת היטב על ידי מתי גולן (גלובס, 3/7/03):
"...אין אווירה חברתית האומרת שכדי להתקדם בחיים צריך להיות משכיל, או ידען או בעל תואר, או אפילו להצטיין. כאשר אנשים מביטים סביבם, מה הם רואים? שסיפורי ההצלחה הגדולים הם לא למדנים, לא בהכרח גם אנשים ישרים. שבשביל להצליח צריך ללמוד – אבל לא ידע, לא תרבות, לא השכלה, אלא איך לרמות, איך לתחמן, איך להוליך שולל, איך לחפף. הילד הישראלי מביט כלפי מעלה, ומה הוא רואה? מי מגיע לכנסת? מי מגיע לממשלה? מי מגיע אל הכסף הגדול? מה שהילד הישראלי רואה זה שהוא יכול ללמוד עד שייצא עשן, זה לא ערבות להתקדמות או להצלחה. אולי אפילו להיפך. הוא גם רואה שאצלנו לא כל כך אוהבים אנשים משכילים ותרבותיים. מעדיפים את הרעשנים, הצעקנים, הדחפנים, התחמנים. אז מה הפלא שתלמידי ישראל הם מגדולי המבריזים בעולם? מה הפלא שהם מעדיפים את הרחוב, שם בית הספר האמיתי להצלחה בעולם הישראלי של היום."
לפוליטיקאים (וחלק ניכר מהציבור קונה את ה"סיפור") קל להאשים את ה"חינוך" החסר בכל חוליי החברה. כל שצריך לעשות זה "לחנך" – והכול יבוא על מקומו בשלום. התנהגות הישראלי אינה נובעת מהעדר "חינוך". בית ספר יכול בעיקר להקנות השכלה, אך בתפקיד ה"מחנך" הוא מתחלק עם גורמים רבים נוספים. "כללי המשחק" במדינה מוכתבים בעיקר על ידי אופי המשטר. ובמשטר סוציאליסטי – דחיפות ותחמונים הם חלק בלתי נפרד של חיי היום-יום.
שנים של משטר סוציאליסטי בשבדיה הפכו את העם הסקנדינבי המחונך והישר ל"עם של רמאים". גונר מיירדל, כלכלן שבדי ממניחי היסוד למדינת הרווחה, חתן פרס נובל וחבר פרלמנט לשעבר, תהה בנאום פומבי "כיצד הפכנו תוך מספר עשורים לעם של גנבים ורמאים?".
אין צורך לבטל שרירותית בתי ספר מקצועיים. בעידן החדש יתאגדו בתי הספר הקיימים כעמותות עצמאיות. בית ספר שלא יהיה לו ביקוש ייסגר. העמותה לא תצליח להפעילו. הורים ותלמידים הם שיחליטו ולא פוליטיקאים וקבוצות לחץ. עמותת בית ספר מקצועי תצטרך לשכנע די הורים ותלמידים להירשם ללימודים; אם יהיו די תלמידים ללימודי מכונאות, אלקטרוניקה, או חקלאות תהיה זכות קיום למגמות אלה.
ייתכן שחברות תעשייה גדולות ייזמו הקמת בתי ספר מקצועיים ליד המפעל להתמחויות צרות, ותלמידים החל מגיל 14-15 יוכלו לשלב עבודה בשכר עם לימודים. לדוגמה: בית ספר לטכנאי מעבדה ליד מפעל לתרופות, בית ספר למכונאות מטוסים ליד מפעלי התעשייה האווירית, בית ספר לטכנאי מכשור רפואי, טכנאות מחשבים ועוד דוגמאות רבות. שכר הלימוד יהיה נמוך יחסית ובוגרי בית הספר יוכלו להשתלב בתעשייה בגיל מוקדם יחסית. דווקא מסלול זה יכול לשבור את מעגל הקסמים של דור שני ושלישי של עוני. לראשונה תהיה חלופה מעשית שתאפשר לנוער, שזו העדפתו – לרכוש מקצוע, להרוויח כסף מגיל צעיר, לסייע למשפחה ולעמוד ברשות עצמם. הדימוי העצמי של ילד כזה יהיה גבוה, נתון שיאפשר לו להשלים השכלה פורמאלית בעתיד, אם יחפוץ בכך.
המערכת הנוכחית, נעדרת הגמישות, מאלצת במקרים רבים ילדים, בנים למשפחות דלות אמצעים, להיות למעמסה על ההורים ולהשתרך מכיתה לכיתה על תקן של "מונשרים סמויים". הילד לא מבין מדוע מכריחים אותו להיות חלק במערכת שנואה וכפייתית. יש לו מוצא אחד בלבד – הרחוב, דימוי עצמי ירוד, חיים על חשבון הזולת בעזרת קצבאות או פשע. אין פלא שצומח דור שני ושלישי של עוני.
מחקרים שבוצעו בישראל ובאנגליה הוכיחו שהשכלה עיונית ותואר אקדמי אינם מרשם לצמצום פערים כלכליים. פער בהכנסות נובע מאיכות לימודים, רקע משפחתי, מודלים לחיקוי במשפחה ובסביבה וכדומה. ינון כהן ויצחק הברפלד מאוניברסיטת תל אביב בדקו את הגורמים לפערי הכנסות בין "אשכנזים" ל"מזרחיים" בשנים 1975-1999. בשנים אלה התרחב הפער למרות הצמצום בפערי ההשכלה. גם בבריטניה הגיעו חוקרים למסקנות דומות (יו בלנדן London School of Economics , ספטמבר 2002).
בתי הספר בעידן החדש יתקיימו בעיקר משכר הלימוד של התלמידים. בניגוד למצב הקיים, מוניטין בית הספר יהיה חשוב לעצם הקיום של בית הספר ולא רק משיקולי יוקרה ותחרות לשמה. התדרדרות מוניטין של בית-ספר תרחיק את ההורים והתלמידים עד לסגירתו.
ילד בעייתי, במידה נסבלת, ייקלט בבית הספר אם המנהל יעריך כי בית הספר מסוגל להשפיע עליו לשנות את דרכיו שהרי המנהל מעוניין בשכר הלימוד של הילד. ילד בעייתי במיוחד לא ייקלט, ובצדק, מחשש סביר שיפריע לתלמידים ולמורים. המנהל והמורה בעידן החדש הם עושי דברם של ההורים, בעלי עמותת בית הספר.
בעידן החדש יהיו פחות "ילדים בעייתיים". יחד עם זאת, יזמים יקימו בתי ספר מותאמים לילדים "נושרים".
בפרק "הכשל" (קישור בכותרת דף זה) מצויים נתונים על הישגים השוואתיים של תלמידים בעולם. ההישגים של תלמידי ישראל לא מדורגים בראש הרשימה ואילו הפערים בין שכבת המצטיינים לחלשים דווקא כן מככבים בראש הרשימה.
הפערים בהישגי תלמידים בישראל גבוהים. וזאת, לאחר שנים רבות בהן משרד החינוך משקיע משאבים רבים ב"צמצום פערים", בהעדפה של בתי ספר באזורי מצוקה, תקציב חינוך מהגבוהים בעולם (יחסית וגם במספרים מוחלטים), תוכניות אינטגרציה ועזרה לחלשים.
עשייה ממשלתית ל"צמצום פערים בחינוך" היא משימה חסרת תוחלת, בדיוק כמו מאמצי ממשלה "לצמצום הפער בהכנסות". התוצאה היחידה היא ג'ובים ותקציבים נוספים לעסקני החינוך.
בעידן החדש הממשלה לא תשקיע. עלייה דרמטית בהכנסות הציבור וצמצום המיסוי למינימום יאפשר להורים ולבתי הספר להשקיע בתלמידים ביעילות מרבית במקום להשקיע במנגנון ופקידים.
לא "הפערים" חשובים, אלא איכות וכמות של ההשכלה המוקנית. כלומר, רמת הלימודים ומספר גדול ככל האפשר של ילדים שרוכשים השכלה. רמה גבוהה לא תושג במערכת חינוך ממשלתית. מטרה ממשלתית-פוליטית של "צמצום פערים" בדרך כלל תגרום להורדת הרמה למכנה המשותף הנמוך ביותר... ואנחנו נמצאים כבר בסרט הזה. בעידן החדש תהיה שכבה רחבה של בתי ספר שיעניקו חינוך ברמה גבוהה. רמת החינוך תחלחל מראש הפירמידה אל תחתיתה בהציבה מודל לחיקוי.
יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, פרופ' יעקב כץ, התייחס לפערים הגבוהים בציונים (ראלי סער, הארץ 10.6.03):
"...ייתכן שמדיניות משרד החינוך, הדוגלת בצמצום פערים לימודיים ומפנה משאבים נמוכים יחסית לחיזוק תלמידים מצטיינים, החטיאה מטרתה... מחקרים שנערכו בעולם הוכיחו כי במקומות שבהם דוחפים למצוינות הפערים מצטמצמים ואילו במקומות שבהם משקיעים בצמצום פערים, הפער מונצח... ייתכן שהתפיסה של משרד החינוך ב-53 השנים האחרונות גרמה להנצחת הפער בין המגזרים."
הממשלה צריכה להפסיק לעשות ולחדול ממעורבותה בחינוך ובתי ספר – אלה יהיו עצמאיים. התחרות בין בתי הספר על התלמידים ועל כוח ההוראה יעשו את שלהם – המנהלים, ההורים והשוק יתאימו את מספר המורים לנדרש. שכר העבודה יעלה וכך גם איכות ההוראה. מורה טוב ירוויח הרבה, מורה "בלתי מספיק" לא "ימשיך בבית ספרנו...". אם לעומת זאת, הממשלה תצמצם את מספר המורים קרוב לוודאי שנקבל מורים גרועים המשתכרים שכר גבוה...
ממשלה אינה יוצרת עושר. המדינה לכשעצמה אינה יוצרת הכנסות. מקור הכנסות הממשלה נובע ממיסוי המוטל על האזרחים. תקציב החינוך עומד על כ- 47 מיליארד ₪ בשנה (2015). בישראל יש כ- 2.3 מיליון בתי אב. חישוב פשוט מראה כי כל משפחה בישראל משלמת כ- 20,000 ₪ בשנה מיסים רק כדי לאפשר חינוך "חינם". כולם משלמים, גם אלה שחושבים שאינם. גם זוג הקשישים מגבעתיים. למיסים יש תכונה שמיחסים לאלוהים – הם נמצאים בכל מקום... הם נכללים במחיר כל מוצר ושירות שאנחנו קונים. אבל זה לא כל הסיפור, כדי להעביר 20,000 ₪ מידי שנה מכל משפחה בישראל אל משרד החינוך צריכים לגבות מהמשפחה אולי 25,000 ₪ כי גבייה היא סיפור יקר: יש פקידים, מנגנונים, רואי חשבון, בתי משפט ועוד גופים שמעורבים בגבייה ואחרים שמתפרנסים מהמנגנון הממשלתי המעורב.
אבל גם סכום זה אינו סוף "הסיפור": אם נערוך את החישוב של נטל "החינוך חינם" מחדש, והפעם נגרע מהחישוב את ארבעת העשירונים הנמוכים שתורמים מעט מאד לגביית המס, נקבל שנטל "מס החינוך" הממוצע על רוב האוכלוסייה (60%) קרוב יותר ל-40,000 שקל לשנה למשפחה. וזה סיפורו האמיתי של ה"חינוך חינם" עוד לפני שההורים משלמים מכיסם את "תשלומי ההורים" לבית הספר.
40,000 שקל לשנה בממוצע, משלמת כל משפחה בישראל החל ממעמד הביניים הנמוך שבעשירון החמישי ומעלה למימון "חינוך חינם".
ביטול החינוך הממשלתי יגדיל מיידית את ההכנסה של משפחה ממוצעת בסכום שנתי של 30,000 ₪ עד 40,000 ₪. יישום יתר רעיונות העידן החדש יגדיל את הכנסות המשפחה בהרבה יחסית להווה. בתנאים אלה לא יקשה על רוב המשפחות לעמוד בנטל החינוך. החינוך הממשלתי יקר, לא יעיל ומחטיא את מטרתו. התחרות בעתיד תוזיל את החינוך ותעלה את רמתו. כך ניתן יהיה "לרכוש" יותר חינוך בפחות כסף.
אכן, יהיה מספר קטן של משפחות שיקשה עליהן לשלם. אלה יסתייעו בקרנות מלגות של בתי ספר, תורמים, וקרנות קהילתיות. אין צורך להלאים את כול מערכת החינוך כדי "לפתור" את הבעיה של אותו מיעוט קטן.
מנגד, סקטורים שלמים חסרי ילדים, שכיום נאלצים לשלם (באמצעות המיסים) עבור חינוך ילדי אחרים – יפסיקו לשאת בנטל לא-להם. מדובר בעיקר בפנסיונרים, קשישים, רווקים, זוגות חשוכי ילדים וכדומה. חלקם ודאי ישמח לתרום מרצון לקרנות מלגות חינוך לנזקקים.
חלק ניכר ממערכת החינוך החרדי העצמאי מתאפיין בקונספט ייחודי בעולם: מוסדות הלימוד החרדים נבנו כמסגרות טוטליטריות הסוגרות ומבודדות את הילדים ומונעות מהם חשיפה לתכנים חילוניים, ובכלל זה מתמטיקה, אנגלית, מדעים, טכנולוגיה וספרות כללית. וברקע – התפיסה שאפשר ללמוד עד אין-קץ ללא צורך בעבודה (כ-60% מהגברים החרדים אינם עובדים, לפחות רשמית...).
המבנה הפוליטי בישראל, שמשרד החינוך חלק ממנו, יצר מערכת אבסורד זו!
בעידן החדש יוכלו מערכות כאלה להתקיים רק ממימון עצמי ומתרומות. "מדינת הרווחה" הסוציאליסטית הישראלית מאפשרת קיום של מערכות אלה בהיקף נרחב. בעידן החדש כמעט ולא יהיו תקציבי העברה, אף אחד לא יהיה צמוד לברז הכסף הממשלתי ולא יחיה על חשבון הזולת. חרדים, כמו כולם, יצטרכו לעבוד. המשפחה החרדית תתאים עצמה מהר מאד למציאות החדשה ותדאג שהילדים ילמדו גם מקצועות שאפשר להתפרנס מהם. מוסדות החינוך הדתיים יתאימו עצמם לדרישות ההורים, אחרת יפשטו את הרגל בהעדר תלמידים.
כוחם העצום של ראשי הישיבות כיום אינו נובע מסמכותם הדתית, אלא פשוט מכוח תקציבי החינוך המוזרמים אליהם (לפי מספר האברכים המדווח על ידם...). ראש הישיבה מחלק את המלגות ואת דמי הכיס... כסף הוא כוח.
בעידן החדש (בתקופת המעבר) דין אחד יהיה לכולם: הכסף יועבר למשפחות ישירות אל חשבון הבנק המיוחד ולא לראש הישיבה. המשפחה תחליט לאיזו ישיבה לשלם. היוצרות יתהפכו – ראש הישיבה יחזר אחרי ההורים ולא להיפך. שכרו יהיה תלוי בהורים! לכן, גם תוכן הלימודים יתאים עצמו לדרישות השוק.
דווקא במערכת ממשלתית האופק מוגבל על ידי תאריך הבחירות הקרובות (שלרוב מקדימים אותו...). ה"טווח הרחוק" במערכת פוליטית הוא כשנתיים... שר חינוך חדש כבר מתכנן את הג'וב הבא שלו וברוב הזמן עסוק, כמו עמיתיו, במלחמת שרידות פוליטית. כמעט לכל החלטה או מינוי יש השלכות פוליטיות...
המנהלים והמורים חיים את היום-יום ובוודאי שאינם עוסקים ב"טווח הרחוק". הגורם היחיד שנותן דעתו על העתיד הם ההורים. אין יסוד להנחה שוועדה ממשלתית, שר או מפקח במשרד החינוך מטיבים לדעת מההורים מה טוב לילדיהם. אין הכוונה לדעתו של "הורה בודד" אלא למכלול הדעות של "שוק ההורים" כצרכנים. במערכת הנוכחית הצרכנים לא קיימים, ההורים כצרכנים מנוטרלים וחסרי השפעה.
שוק החינוך הוא במידה רבה "שוק ללא צרכנים". הדבר דומה לרשת מסעדות בה המנהלים מחליטים יחד עם הספקים כיצד להרכיב את המנות בתפריט המסעדה ללא קשר להעדפות הקליינטים כי חוק (דמיוני) מכריח את כל דיירי השכונה לאכול רק במסעדה השכונתית. היצע הספרים מיועד למורים ולא להורים – אין לו קשר לצרכנים (ההורים). בעידן החדש יוכלו ההורים לבחור בית ספר לפי תמהילים שונים של תוכניות, ספרים ושיטות הוראה.
מערכת ממשלתית-ריכוזית אינה יכולה להעלות את שכר המורים "הטובים". שום פקיד ממשלה או עירייה אינו יכול להחליט מיהו מורה "טוב". זיהוי מורים טובים יוכל להתבצע בעידן החדש בעזרת שוק ההורים – אוסף ההחלטות של מאות ואלפי הורים לאיזה בית ספר לרשום את הילד. המנהל שיעמוד בתחרות מול בתי ספר אחרים כבר ידאג שבבית ספרו יהיו מורים טובים, אותם יפתה באמצעות שכר גבוה, תנאי עבודה משופרים וסביבת עבודה נוחה. מורה טוב יועסק יותר שעות – תהליך טבעי שיגרום לפליטת מורים גרועים מהמערכת ללא צורך במעורבות ממשלתית.
נניח שהמורים בעיירות הפיתוח אכן גרועים (הנחה לא מבוססת)... הכפלה שרירותית של שכר המורים בעיירות הפיתוח תנציח את המצב ונקבל שילוב של מורים גרועים בשכר גבוה, בדיוק כפי ששכר גבוה בנמל אשדוד אינו מבטיח את איכות העובדים שם... מי יפלט מהמערכת? המורים ללא הקשרים המתאימים.
בעידן החדש לא יהיו "עיירות פיתוח" – הן תהיינה מפותחות (ראה פרק בנייה ותחבורה). הרכב המורים בהן לא יהיה שונה מאשר ביתר חלקי המדינה. בכל צורת משטר יהיו יישובים עשירים וגם יישובים עניים יותר או שכונות עניות. בתי הספר ביישובים העשירים (ולא רק בתי הספר...) יהיו תמיד טובים יותר. אלו החיים ולאיש אין פתרון קסם לכך, בוודאי שלא לממשלה. רמת מערכת החינוך בעידן החדש תהיה גבוהה יותר לעשירים ולעניים כאחד, למרות שתמיד יהיו פערים.
כיום, כמעט כל ההורים מנותקים לחלוטין מהנעשה בבית הספר – רוב מוחץ ודומם. בית הספר מהווה עבורם "קופסא שחורה" סגורה – מצד אחד מכניסים ילד ומצידה האחר של הקופסא יוצא "בוגר בית ספר". אין להם מגע והשפעה על הקורה במעמקי "הקופסא השחורה". רק מיעוט קולני ולעיתים כוחני של הורים מתערב, מפעיל קשרים, לוחץ, משיג הטבות לילד ואכן מזיק למערכת. מנהל שנכנע להורה כוחני כלל לא מסתכן, לכל היותר יפגע מעמדו בעיני המורים. המנהל אינו חושש מיתר 99% מההורים – הם הגוש הדומם.
בעידן החדש יוכל הורה לא-מרוצה להעביר בקלות את ילדו לבית ספר מתחרה. תהיה לו אפשרות להשפיע על דרכו של בית הספר באמצעות דירקטוריון ההורים, מנהלי העמותה. את לחצי ההורה המקושר הבודד יחליף מנגנון מאזן – דירקטוריון הורים שרואה לנגד עיניו מדיניות כוללת. מנהל כנוע ומפלה עלול לאבד את משרתו.
רוב ההורים אינו מסוגל, וכנראה גם לא מעוניין, להקדיש זמן ומרץ משמעותיים לפעילות בבית הספר. "מעורבות" רוב ההורים תסתכם במאמץ לבחור בית ספר מתאים, או להעביר את הילד לבית ספר אחר.
הגורם המוביל בבית הספר יהיה המנהל, לא המנהל הנוכחי שידיו קשורות על ידי המערכת הריכוזית.
משיב על כך מורה בתיכון בשם שחר ארזי שיישם שיטת הוראה יוצאת דופן ומצליחה ללימודי מתמטיקה (איתמר מור, מקור ראשון 12.9.03):
"...מה שעומד מאחורי המילים 'עברו את המבחן' היא העובדה המזעזעת ש- 90% מהתלמידים עברו את הציון 53.
...אם תעבור על כל מבחני הבגרות שבספר זה [מבחני בגרות 4 יח"ל מאת בני גורן], משנת 1967 ועד 1992 ומשנת 1992 ועד היום, תגלה שמשנת 1992 ישנה ירידה דרסטית, הולכת ונמשכת, ברמת השאלות. שאלה 5 למשל היא אותה שאלה שמופיעה שנה אחרי שנה, מבחן אחר מבחן, רק שמידי פעם משנים את הנתונים בעוד שהעיקרון נשאר זהה... בפעם האחרונה שהופיע במבחן שאלת 'בעיה' (שאלה מילולית של ניתוח נתונים) הייתה בשנת 1990, וזאת משום שבמשרד החינוך שמו לב שהילדים לא יודעים כיצד להתמודד עם שאלות כאלה... [מאז] השאלות במבחן הן טכניות, שבלוניות וקלות, ואינן מחייבות חשיבה כלשהי. ולמרות כל ההנחות הללו, התוצאות של התלמידים באדמה...
...מבחנים של 3 יחידות הם בכלל בדיחה. התלמידים מקבלים מראש את מאגר השאלות שממנו ייבנה המבחן... השאלות ידועות להם מראש.
...שיטת המיקוד [הוכנסה ב-1993] קובעת שלא נבחנים על כל החומר שנלמד... מורים כבר יודעים לזהות מראש מה ייכלל במיקוד... ולכן הם גם לא מלמדים את החומר בכתה... במבחנים של 3 יחידות... על אף שהם מכירים את השאלות שבמבחן, הם נכשלים ובגדול..."
משרד החינוך פרסם כי בשנים 2001/2002 עלה שיעור זכאי הבגרות מהשנתון בכ- 6%. [שנתון – מספר אזרחי ישראל שמלאו להם 18 באותה שנה]. זו תקופתה של שרת החינוך לימור לבנת. נילי מנדלר, גלובס 28.803):
"...בתקופה של לבנת אומנם הונפקו יותר תעודות בגרות... אבל בו בזמן עלה גם שיעור התעודות שאינן עומדות בסף הקבלה של האוניברסיטאות. פיחות נוסף בערכה של התעודה... ניסיון להבין מדוח לבנת שהונפק לעיתונאים מי נכשל, למה ואיפה, הוא כמעט כמו ניסיון לקרוא סינית... אסופת נתונים מצונזרת מתוך דוח פנימי של המשרד... הדוח אינו מאפשר מעקב אחר התנהלות המערכת... חלק מהיישובים הושמטו מהדוח בתירוץ נוח: נכללו בו רק יישובים שאוכלוסייתם מעל 10,000 נפש... אבל גם המידע על יישובים יותר גדולים הוא חלקי..."
"הוועדה" נכשלה מראש, עוד לפני פרסום מסקנותיה. הסיבה פשוטה – היא מונתה על ידי משרד החינוך להמליץ על שינויים בתוך מערכת החינוך הממשלתית (שינויים ברמת המיקרו). כל וועדה מקבלת כמובנת מאליה את שליטת הפוליטיקאים ומשרד החינוך במערכת החינוך. הנצחת המונופול הממשלתי וההשקפה לפיה החינוך הוא באחריות הממשלה.
הבעיות במערכת החינוך נובעות מהלאמתה, מעצם קיומו של "משרד חינוך". כל וועדה ממשיכה מסורת של "הנדסה חברתית" מטעם שלטון מרכזי-ריכוזי. מסקנות "וועדה" אינן התרופה, אלא מרשם להרעת מצבו של החולה. המלצותיה מרחיבות את שליטת המדינה במערכת החינוך: הגדלת ההוצאה הממשלתית על חינוך, העמקת הביורוקרטיה, הקמת מינהלי חינוך חדשים, או רשות ארצית כלשהי, או המלצות להעלאת שכר למורים ועוד המלצות שפוליטיקאים אוהבים... המלצות שהן חלק מהבעיה – לא הפתרון.
לפוליטיקאים נוח להרבות ולפזר "זכויות יסוד" בהבל פה. בריאות חינם, חינוך חינם, זכות למגורים, זכות לעבודה, זכות לרווחה כלכלית ועוד. ריבוי הצהרות ה"זכויות" הוא כלי פוליטי לבחירה לקדנציה נוספת. אבל מישהו צריך לשלם עבור "הזכויות חינם" ולשם כך צריך להטיל מיסוי כבד. "החינם" כל כך יקר עד שגרר את כל ארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר, במזרח אירופה, להתמוטטות ולרמת חיים הנובעת מהכנסה של 70 דולר לחודש...
השכלה גבוהה לכול וחינם אינה זכות טבעית כי מימושה כרוך בהפעלת כוח וכפייה על יתר האזרחים להלאמת רכושם (מיסוי) כדי לממן את "החינם" לחלק מהאוכלוסייה. השכלה גבוהה אינה "מוצר ציבורי" שלא ניתן לזהות באופן פרטני את הנהנה מהשירות ולחייבו בתשלום. השכלה גבוהה היא בראש ובראשונה התמחות צרה לרכישת מקצוע (מורה, מהנדס, רופא או עורך דין). אין הצדקה להטיל מיסים על הקשישה מנהריה כדי לממן לימודיו של סטודנט באוניברסיטה כפי שאין צדק בדרישה לממן את דוכן הפלאפל שחברו רוצה לפתוח בחיפה.
על חשבון מי? על ידי העלאת המע"מ על גבינת קוטג'? באמצעות העלאת שכר הלימוד לסטודנטים במדעי החברה? או אולי באמצעות העלאת המיסוי על העובדים? סבסוד מגזר מסוים מקורו, תמיד, בהטלת מיסים על האחרים.
מדינה אינה צריכה להשקיע בסטודנטים, במו"פ, או בעסקים. מיסוי נמוך ותחרות בין האוניברסיטאות העצמאיות על משיכת סטודנטים יבטיחו עלות מינימלית. סטודנט בעל פוטנציאל, שירצה להבטיח את עתידו במקצוע מדעי מבוקש, יוכל להשיג מימון לכך גם אם משאביו מוגבלים. ככל שהמקצוע מבוקש יותר במשק, כן יגדל כושר החזר ההלוואות העתידי של הסטודנט.
הרצון לרַצות את הלקוחות, דהיינו ההורים, תדרדר את רמת החינוך. מנהלים יחלקו תעודות דֶמֶה כדי שכל הקליינטים יהיו מרוצים. העיקר שישלמו – זו הטענה שמסתתרת מאחורי המיתוס.
אם בעלות ממשלתית מבטיחה איכות, אולי כדאי גם להלאים את המסעדות (אסור יהיה להקים מסעדה פרטית) כדי להעלות את רמתן...
התחרות בין בתי הספר על משיכת תלמידים היא שתעלה את רמתם ולא הבעלות הממשלתית עליהם. תעודות דֶמֶה אי אפשר להסתיר ואף אוניברסיטה לא תתחשב בהן, אלא אם היא "אוניברסיטת כאילו"...
אין רע ב"בית חרושת לתעודות" אם באמת לומדים כדי להגיע לציון, אם התעודה משקפת ידע אמיתי. מוניטין בית הספר יקבע את "שווי" התעודות שהוא מחלק לבוגריו.
אין סיכוי. מוצר מסובסד או "חינם" מגדיל את הביקוש. שום מדינה לא יכולה לספק את הביקוש המוגבר בגלל עלויותיו הגבוהות. במקרה זה תאלץ המדינה לקבוע קריטריונים מי זכאי ללמוד ומה ילמד. במקום שהשוק יקבע מי ילמד ומה ילמדו יקבעו זאת ועדות פוליטיות ("ציבוריות"), קשרים ופרוטקציה. יהיה קיצוב של מספר הסטודנטים בכל מקצוע.
ניר בומס וברק גולדשיין (גלובס 29.3.05) מצטטים מחקרים שבוצעו בנושא: "...בגרמניה מתנהלת מערכת ההשכלה הגבוהה במימון ממשלתי מלא... המחקר מראה שוויתור על שכר הלימוד... לא השיג רמה גבוהה יותר של שוויון בנגישות להשכלה גבוהה.
...הסבירות שסטודנט אמריקאי עני ילמד במוסד אקדמי [המימון הממשלתי נמוך יחסית] גבוהה מהסבירות שצעיר גרמני הבא ממשפחה מהמעמד הבינוני יעשה זאת... הממשלה [הגרמנית] חייבת להגביל את מספר הסטודנטים... על מנת להבטיח את איכותן [של האוניברסיטאות] ואת היקף התקציב המוקדש למטרה זו..."
מדינות אפריקה עניות. ההכנסה לנפש בערים הגדולות עומדת על מספר עשרות דולרים לחודש בלבד. ההורים העניים חסרי השכלה לרוב. בערים הגדולות קיימים גם מספר בתי ספר ממשלתיים שהלימודים בהם חינם. למרות שחיי המשפחה ממוקדים בעיקר סביב השרידות היום-יומית, מסתבר שבתי הספר היסודיים הפרטיים פורחים, ובמקומות רבים מועדפים דווקא על ידי הציבור העני ביותר.
ג'יימס טולי הוא פרופסור לחינוך באוניברסיטת ניו-קאסטל, אנגליה. מאמר שפורסם בכתב העת טיימס (26.6.05) סוקר תוצאות מחקר שערך צוות בראשותו במספר מדינות באפריקה. מהמחקר עולה שרוב גדול של העניים במדינות אלה מעדיף לשלוח את ילדיו לבתי ספר פרטיים במקום לבתי הספר הממשלתיים באזורים אלה. מהמחקר עולה כי מספר בתי הספר הפרטיים צומח בקצב מהיר ומספרם גדול בהרבה ממספר בתי הספר הממשלתיים. חלק ניכר מבתי הספר הפרטיים כלל אינם רשומים או מוכרים על ידי השלטונות. עוד עולה מהמחקר כי הישגי התלמידים בבתי הספר הפרטיים עולים באופן מובהק על אלה שבבתי הספר הציבוריים למרות שהאחרונים זוכים גם למימון בינלאומי נדיב. ההישגים בבתי הספר הפרטיים בולטים עוד יותר על רקע עלותם התפעולית הנמוכה – שבריר מעלותם של בתי הספר הציבוריים [באחד מבתי הספר הציבוריים מגיעה המנהלת לעבודה במכונית מרצדס כסופה...].
מסתבר שתושבי שכונות הסלאמס אינם ממתינים וסומכים על סיוע בינלאומי – כך בקניה, ניגריה וגאנה. הצוות מעריך שלמעלה מ- 70% מהילדים באזורי העוני לומדים בבתי ספר פרטיים "מאולתרים", ולמעלה ממחציתם כלל אינם מוכרים.
באחת משכונות העוני (Makoko) בלגוס, בירת ניגריה, המונה כ- 50,000 תושבים מנה הצוות לפחות 32 בתי ספר פרטיים. מורה ממשלתי משתכר פי חמישה ממורה בבית ספר פרטי אך האחרון יעיל יותר. במקומות לא-מעטים, מציין הדו"ח, יש עזיבה מבתי הספר הציבוריים אל הפרטיים. שכר הלימוד בבתי הספר הפרטיים הללו בקניה עומד על כ- 1.5 לירות שטרלינג לחודש (כן, לירה וחצי). השכר הממוצע באזור הוא 15 לירות שטרלינג לחודש...
האו"מ מעריך, לדוגמה, כי בלגוס כ- 50% מהילדים נמצאים מחוץ לבתי הספר. צוות המחקר העלה כי המספר עומד על 26% לכל היותר. ההפרש מוסבר בלימודים בבתי הספר הלא-מוכרים שאינם מופיעים בסטטיסטיקה הרשמית.
הורים עניים שהתראיינו, הסבירו בין היתר, שבמחיר שעולה התלבושת האחידה והנעליים הנדרשים בבתי הספר הממשלתיים הם מעדיפים לממן שכר לימוד של מספר חודשים בבית ספר פרטי... הורה אחר הוסיף "אם מציעים לך בשוק ירקות ופירות חינם, הם יהיו רקובים... עבור ירקות טריים צריך לשלם..."
אחד מ"הפתרונות" האהודים על ממשלות ופוליטיקאים הוא הקמת "רשויות לאומיות": רשות לאומית לתקשורת, רשות לאומית למלחמה בתאונות, רשות לאומית לתרבות היידיש והלדינו... וכמובן – רשות לאומית לחינוך.
הדינמיקה של הקמת "רשות לאומית" מתחילה בדרך כלל באינטרס פוליטי מובהק לריכוז תקציבים מחד וג'ובים מאידך תחת כותרת ציונית שובת-לב. לפוליטיקאי שמבשל את הקמת ה"רשות" בדרך כלל כבר יש מועמד לניהולה, ומועמדים למועצת הרשות. במקרים רבים מתבשל כבר איזשהו הסכם שיתוף פעולה, עם גוף בינלאומי כלשהו – פטנט שמבטיח את הנסיעות ההכרחיות לחו"ל של בכירי הרשות... לא רחוק היום והרשות תקים גופי משנה: קרן מחקר, מרכז מחקר וכדומה...
אין זה משנה כלל אם הוגה הרעיון המקורי להקמת הרשות הוא פרופסור תמים באקדמיה, רחוק מפוליטיקה. הרעיון יאומץ לרוב, במוקדם או במאוחר, על ידי אינטרסנטים פוליטיים – רק הם מסוגלים להוציאו לפועל.
ולדוגמה, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים: בהחלט שם ציוני מנופח ומפוצץ... תפקידו של המוסד הוא "לייעץ לממשלה בענייני מחקר ותכנון מדעי בעל חשיבות לאומית". נשמע מצוין. להלן תמצית כתבת תחקיר (יובל קרני, ידיעות אחרונות 12.1.05):
"...מתברר כי עובדי האקדמיה עסוקים בעיקר בהטבות שכר ותנאים נלווים... השכר הממוצע של 13 העובדים מגיע ל- 35 אלף שקל לחודש... עלות שכרו של המנכ"ל ובכירים נוספים מגיע גם ל- 50 אלף שקל לחודש... רכב צמוד... נסיעות רבות לחו"ל... מלונות 5 כוכבים.
...צדוק [המנכ"ל] תכנן את הקמת "המרכז למדיניות מדע", כדי לנהל אותו בשכר לאחר פרישתו... בכירי המוסד מרבים לבלות בחו"ל. על חשבון משלם המיסים... מקבלים כיסוי הוצאות אש"ל מלא... לינה במלונות מהשורה הראשונה..."
הכתבה מביאה את תגובת האקדמיה: "ההכפשות... מקורן בעובדת שפוטרה..."
בישיבת ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת (25.7.05) מתקומם פרופ' מנחם יערי, נשיא האקדמיה, נגד תדמיתה: "... לצערי בהרבה מקומות האקדמיה מצטיירת, או אוהבים לתאר אותה, כגוף של חבורת זקנים שמתכנסים פעם בשנה לבחור זקנים חדשים שיבחרו בשנה שלאחריה זקנים נוספים..."
פעם היה טוב... כלל לא בטוח. מי עשה את המבחנים? איזו אוכלוסיית תלמידים נבחנה? כמה תלמידים נשארו מחוץ למדגם הנבחנים?
כדי להמחיש את חשיבות השאלות, כדאי לשים לב ל"שיפור הדרמטי" בהישגי תלמידי ישראל במתמטיקה ובמדעים, בהשוואת הישגים בינלאומית (TIMSS) בשנת 2003:
"...משרד החינוך, שמצא דרך לחשב את התוצאות כך שייראו טובות מהמציאות. לטענת ד"ר דן בן-דוד מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, הטענה של לימור לבנת [שרת החינוך] שלפיה עלתה ישראל בדרוג המבחנים הבינלאומיים היא הטעייה אחת גדולה... השיפור הושג בעיקר בזכות הוצאת מספר חסר תקדים של תלמידים מהמדגם... שיעור השמטה של לא פחות מ- 22.5 אחוזים מהתלמידים, מרביתם חרדים... לחגוג במסיבת עיתונאים את ההטעיה, זה שיא החוצפה... אין שום בסיס להתפארות של משרד החינוך כאילו המצב השתפר, ומדובר בניסיון להטעות את הציבור, בעיקר כאשר נתוני המבחנים של צה"ל מצביאים דווקא על מגמה של הידרדרות." (אור קשתי ואסף זלינגר, מעריב 24.12.04 ) ...וזה משרד חינוך...
חייל לא צריך לזכות בשום הטבה. חייל צריך לקבל משכורת מלאה בזמן שירותו הצבאי – גבוהה משמעותית ללוחמים. ועם השחרור יחליט מה לעשות בכספו: ללמוד, להקים עסק, לחסוך או לטייל.
"עלול להיווצר מצב בו הורים עבריינים, בורים ואלימים יכתיבו את התוכן."
כאן מסתתרת הנחה שפקידי משרד החינוך והמורים יודעים טוב יותר ממאות ההורים בבית הספר מה טוב לילדיהם. בעידן החדש יתחרו עשרות רבות של בתי ספר, בכל אזור, על רישום תלמידים. חלקם יהיה בניהול עמותות הורים; חלקם בתי ספר פרטיים בהם הבעלים, המנהל ומומחי חינוך יחליטו על הרכב תוכנית הלימודים ושיטות הלימוד; בתי ספר אחרים יהיו בבעלות עמותות ציבוריות. תוך מספר שנים יתגבש אופי מרכזי מקובל של בתי ספר ותוכניות לימוד. התחרות בין בתי הספר תגרום לשקיפות מידע על אופיו, הצלחותיו ואיכות ההנהלה והצוות.
כדי ש"הורים בורים" יכתיבו תוכניות לימוד צריך שרוב ההורים באותו בית ספר יהיו כאלה... צריך גם מנהל "בור" וצוות מורים משותק. בית הספר כזה לא יוכל לשרוד בעידן החדש. נטישת ההורים ה"נורמלים" תגרום לקריסתו וסגירתו.
תמיד יהיו תלמידים שיתקשו להשתלב במסגרת בית הספר. תלמידים כאלה הופכים ל"מונשרים סמויים", נגררים משנה לשנה ומוטבעת בהם סטיגמה של חריגים. ילדים אלה סובלים יום יום, מתוסכלים תמידית, מפתחים שנאה לסביבה הכפייתית שמדגישה ומקבעת את נחיתותם. דווקא עצם אחזקתם בכוח, במסגרת כפויה, היא שמגבירה את הסיכון להידרדרותם העתידית ולהתפתחות רגשי "נקמה" בסביבה השנואה שמתעללת בהם לאורך שנים.
מלבד זאת – מגיע לאלה שרוצים ללמוד – לימודים ללא הפרעה ואיומים.
חברות ממתקים, בגדים וטלפונים סלולרים עשויים להסכים להעניק חסות לבית הספר: פרסום בין כתלי בית הספר תמורת תשלום. מטרת פרסומת מסחרית היא להשפיע על הרכב סל הצריכה של האזרח. ובדוגמה שלנו, הילד ש"יושפע" מפרסומת אולי ינדנד להוריו לרכוש לו טלפון סלולרי מדגם אחר, או להעדיף את ברגר-קיד על פני ברגר-קינג. הורים בארצות הברית שמצדדים בחסויות מסחריות בבתי ספר טוענים שהילדים נחשפים לפרסומות, ללא שליטה, במשך כל היום מחוץ לכותלי בית הספר ובייחוד בסלון בבית מול הטלוויזיה והאינטרנט. לדעתם, אופי, תוכן והיקף הפרסום במוסד סגור, דווקא נתון יותר מכל ערוץ אחר לשליטת המנהל, המורים וההורים. התועלת החינוכית שהתלמיד מפיק מהכנסות בית הספר מפרסום עולה על "הנזק" שבהשפעה להעדיף חטיף א' על פני ממתק אחר.
דווקא כיום, מורים או מנהלים, עלולים להיות מושפעים מהורה דומיננטי או חם-מזג, בגלל העדר מבנה שמאפשר ליתר ההורים להשפיע ולאזן. בעידן החדש – "כניעה" לסחטנות מפלה או מזיקה של הורה אחד או קבוצת הורים, עלולה להבריח הורים אחרים מבית הספר ולהביא לפשיטת-רגל של בית הספר. תהליך חיובי – תוצאה של מורת-רוח הצרכנים (הורים ותלמידים) מאופי בית הספר.
כיום (מזה שנים רבות), דווקא משרד החינוך הוא שלוחץ להישגים בטווח הקצר על ידי סדרה של הקלות בדרישות במערך הלימודים הסדיר ובבחינות הבגרות. אין כל בסיס להנחה שמשרד החינוך, מנהלים ומורים דואגים לטובת הילד "לטווח הארוך" טוב מהוריהם.
ספק אם משרד החינוך דואג אפילו ל"טווח הקצר" – הוא לוחץ לסטטיסטיקות שייראו "כאילו" הישגים. משרד החינוך דואג למראית עין. רק להורים יש עניין אמיתי. הישגים אמיתיים מול סטטיסטיקה של הישגים מזוייפים.
אם המדינה לא תכריח את ההורים לשלוח את ילדיהם לבית הספר, אזי הורים רבים יעדיפו להעביד את ילדיהם בפרך, כדי לעזור לפרנסת המשפחה.
הטיעון לקוח מהמציאות היום-יומית בעיצומה של המהפכה התעשייתית באירופה, לפני כ- 200 שנה. החוק הונהג לראשונה בגרמניה שלפני כ-170 שנים. גם אז – הורים החלו לשלוח את ילדיהם לבית הספר לא בגלל החוק (אם כי החוק זרז את התהליך), אלא בזכות עליית תפוקתו הכלכלית של התא המשפחתי הממוצע בעקבות השינויים הטכנולוגים שהביאה המהפכה התעשייתית. לחוק לא היה סיכוי להצליח 50 שנה קודם לכך. ילדים הועסקו בעבודה בשדה ובעיר בגלל היותם כוח עבודה נוסף שלפעמים הִטה את הכף בין רעב וחידלון לבין קיום. חיים, במקום מוות ברעב, חשובים מלימודים.
בחברה המודרנית, בעיקר במדינות חופשיות, לא קיימת סכנת רעב, אפילו לא לעניים. גם למשפחה ענייה יש תמריץ להיחלץ ממצבה בעזרת השקעה בהשכלת הילדים. לשבור את מעגל העוני המשפחתי בעזרת הדור הבא. מה עוד שהסביבה מלאה דוגמאות לכך. ילדים משכילים, יעניקו תמורה כלכלית גבוהה יותר, מההכנסה הזעומה הצפויה מעבודת ילדים.
כך המצב אפילו במדינות אפריקה העניות – בשכונות העוני שבפרברי הערים – רוב הילדים, בנים למשפחות נבערות, נשלחים ללמוד ללא אילוץ של חוק חינוך חובה. ג'יימס טולי הוא פרופסור לחינוך באוניברסיטת ניו-קאסטל, אנגליה. מאמר שפורסם בכתב העת טיימס (26.6.05) סוקר תוצאות מחקר שערך צוות בראשותו במספר מדינות באפריקה. מהמחקר עולה שרוב גדול של העניים במדינות אלה מעדיף לשלוח את ילדיו לבתי ספר פרטיים במקום לבתי הספר הממשלתיים באזורים אלה.
כמיליון וחצי יהודים חסרי כל היגרו בראשית המאה העשרים מרוסיה וממזרח אירופה לארצות הברית. ביבשת החדשה לא חיכה להם "משרד לקליטת עליה", לא "מענק קליטה", לא "אולפן" לאנגלית. רוב המהגרים היו העניים שבקרב היהודים – לא היה להם דבר להפסיד בעיירת מוצאם באירופה, רובן היו "מרובות ילדים".
באמריקה של אז לא היה משרד חינוך ולא "לימודים חינם". המשפחות שהגיעו ליבשת החדשה עבדו יומם ולילה. בכל עבודה אפשרית. חסכו פרוטה לפרוטה, ובהכירם בערך השכלה ולימודים (תכונה יהודית...) נשלח הדור הצעיר ללמוד – חלקם למדו ועבדו. תוך שנות דור הפכה יהדות אמריקה לקבוצת המיעוט המשכילה ביותר ולאחר מכן לעשירה בארצות הברית.
עוני אינו מהווה מחסום ללימודי ילד מוכשר שמשפחתו מכירה בחשיבות הלימודים. אם למשפחה אין "מוּדעוּת להשכלה" לא יעזור גם "חינוך-חינם". מוּדעוּת להשכלה רווחת במשפחות ככל שהשכלת ההורים גבוהה יותר.
חינוך חינם קיים בישראל מאז הקמת המדינה, אך מספר הסטודנטים יוצאי עיירות פיתוח ושכונות עניות (בניכוי עולים חדשים מרוסיה...) נמוך יחסית לסטודנטים בני אוכלוסיה מבוססת. סקר שבדק את מצבם הכלכלי של כ-5,000 סטודנטים במוסדות שונים להשכלה גבוהה, והוא נערך על ידי "מעל הממוצע" - מיזם פרטי לאיסוף נתונים ולדירוג המוסדות האקדמיים בישראל. מתוצאות הסקר עולה, כי בכל האוניברסיטאות ובמכללות הפרטיות היוקרתיות, שיעור הסטודנטים המגדירים את מצבם הכלכלי כנמוך, אינו עולה על 14%. (הארץ 28.7.05 ).
כך המצב בכל העולם. לא קיימת שיטה או מודל שמבטיחים השכלה גבוהה אמיתית (לא פיקטיבית) לכולם. לעומת זאת, מערכת חינוך יעילה ואיכותית שתבטיח מגוון בתי ספר תחרותיים, ברמות שונות, בהתמחויות שונות וברמות של עלויות לימוד שמתאימות לרוב רובה של האוכלוסייה – אינה יכולה להתקיים תחת חסות פוליטית-ממשלתית-ריכוזית.
לרשות הילד המוכשר והעני, שמשפחתו מודעת לחשיבות ההשכלה, יעמדו קרנות מלגות מגוונות. והחשוב מכל – משפחה תומכת ומעודדת.
פסיכיאטרית לילדים, דר' אלידה מגור, משיבה לכתבה הקודמת על "היד הקלה" שבמתן תרופות לילדים – ריטלין ביניהן.
"הפרעת קשב" היא "ליקוי הלמידה" הנפוץ בקרב תלמידי ישראל. ב"מחלה" מטפלים באמצעות ריטלין – סם ממריץ, קרוב משפחה כימי של קוקאין. אסור היום להעניש ילד בבית ספר, אבל מותר לסמם את הילדים שמפריעים למערכת הממשלתית האחידה להגיע ל"שוויוניות".
עידית רז-קלישר, אימא וכלכלנית, כתבה ספר ילדים יוצא דופן שמנסה להתמודד עם האתגר ללמד ילדים קטנים (גילאי 4-8) מושגי יסוד בכלכלה.
סטודנטים אמריקאים ממוצא אסייתי שנדחו על ידי אוניברסיטת הרווארד החליטו: די, עד כאן. ה"אסיאתיים" שנחשבים ל"תלמידים מוצלחים" תובעים את האוניברסיטה על אפליה בתנאי הקבלה לטובת שחורים והיספנים שזוכים ל"אפליה מתקנת".
חוב ההלוואות שנטלו סטודנטים למימון הלימודים באמריקה שני בהיקפו אחרי חוב המשכנתאות, גדול מהחוב על כרטיסי אשראי ועל רכב. למה בעצם צריך בארה"ב תואר אקדמי כדי להשיג מקום עבודה, גם אם אין קשר בין הלימודים לג'וב המוצע? זה לא היה כך תמיד.
מתמחים במשפטים עתרו לבית המשפט לפסול 27 שאלות "קשות מידי" במבחני לשכת עורכי הדין. איך מחליט בית המשפט העליון אם שאלה "קשה" או "קלה"?
דונאלד טראמפ מציע קיצוץ במערכת החינוך הפדראלית. רוב הציבור מאמין שהממשלה צריכה לחנך את העם וככל שתקציב החינוך הממשלתי יגדל – העם יהיה יותר "מחונך".
צרוף המילים "חרדים וערבים" חביב ומקובל בתקשורת. אילו היה נכתב שערבים ובדואים נחשלים, בורים ועובדים ב"שחור" – כולם היו זועקים – גזענות. צרוף "חרדים" ל"ערבים" מזקק ומוסיף נאותות פוליטית.
האם ממשלה צריכה לממן מחקר בסיסי רפואי (להבדיל ממחקר יישומי שמניב מוצרים ותרופות שממומן ע"י חברות התרופות)? ויכוח אקטואלי מול תכניתו של הנשיא טראמפ לקצץ בתקציב רשות מחקרים רפואיים ממשלתית באמריקה.
דור שנות ה-2000: כמו בכל דור ודור, סוציולוגים ומבוגרים מתקשים להבין את הנוער ולהסביר את התופעות שנראות "משונות".
ה"פתרונות" המקובלים מזה עשרות שנים לבעיות המערכת הם בסגנון של "תוספת תקציב", מינוי ועדות, שינוי תכניות לימודים, שינוי הרכב שעות הלימוד וכדומה. ואכן – בוצעו שינויים: הוקמה חטיבת ביניים, הונהגה אינטגרציה, אזורי רישום שונו, חוק חינוך חובה הורחב, הוחלפו שיטות הוראה, שולבו מחשבים, שונה הרכב שעות הלימוד, גדל מגוון המקצועות, הוחלפה שיטת בחירת המקצועות, תכנית "אופק חדש", נוהלי בחינות הבגרות הוחלפו ועוד שינויים אחרים.
וראה זה פלא – למרות המאמצים והתקציבים הגדלים, איכות התוצר הסופי – התלמיד הישראלי, במקרה הטוב אינה משתנה.
בשורש הבעיה איש לא נגע: עצם הזכות המונופוליסטית שהמדינה נטלה לעצמה – לחנך, לשנות, להרכיב תכניות לימוד, להחליט מי ילמד, כמה, מתי והיכן – ולמעשה כמעט הכול. פוליטיקאים או "המדינה" אינם מסוגלים לחנך כפי שאינם מסוגלים לנהל מפעל תעשייה או להצמיח בחקלאות. לכן, משרד החינוך "מצליח" בדיוק כמו משרד החקלאות ומשרד השיכון.
בתי הספר הקיימים יירשמו כעמותות עצמאיות. כל בית ספר יהיה עמותה עצמאית. חברי העמותה יהיו ציבור ההורים. וועד העמותה (הדירקטוריון) ימנה את מנהל בית הספר, מבקר מנהלי, מבקר פדגוגי ורואה חשבון. לכל בית ספר יהיה תקנון מחייב חוקית (תקנון העמותה), וכן שקיפות כספית מלאה כלפי חברי העמותה. העמותה תוכל להשפיע על תכנית הלימודים, תבחר את שיטות ההוראה המועדפות, תקבע את שכר המנהל. המנהל יקבע את שכר המורים ואת נוהלי מינוי ופיטורי מורים, בכפוף לתקנון. מעמדו של המנהל יהיה איתן. המינוי יהיה למספר שנים וניתן יהיה לפטרו בהחלטת רוב מיוחס של חברי העמותה או אם הורשע בבית משפט. העמותה תוכל להחליט להעביר את בית הספר לאחת מרשתות ניהול בתי ספר שבוודאי יקומו. או לחתום על הסכם ניהול עם יזם פרטי.
בית הספר לא יזדקק לאישור ממשלתי או עירוני. עליו לעמוד כמובן בדרישות החוק בכל הנוגע לבטיחות, אלימות, מניעת הסתה, פעילות נגד המדינה, תקנות תברואה וכדומה.
את "פיקוח משרד החינוך" יחליף פיקוח ציבור ההורים, חברי העמותה. לא יהיו "אזורי רישום". בית הספר יחליט בהתאם לתקנון על אופיו, את מי לקבל ללימודים ואת מי לדחות. ילד בגבעתיים יוכל להירשם לבית ספר בתל אביב ולהפך, אם בית הספר יסכים לקבלו. המדינה תחדל ממעורבות בבתי הספר, דרכי ניהולם, תוכן הלימודים, הרכבם, תמהיל שעות הלימוד, שכר עובדים ומורים, קליטת תלמידים או הרחקתם.
רכוש בית הספר יעבור לבעלות העמותה, כולל הבעלות על הקרקע, המבנים והציוד. במקרה של סגירת בית ספר, פשיטת רגל, או פירוק העמותה – תועבר יתרת הכסף, לאחר מכירת הרכוש וכיסוי החובות אל בתי ספר אחרים או אל קרן מלגות לתלמידים. כיום שייך הרכוש ברוב המקרים לעירייה. בתל אביב, לדוגמה, נסגרו בתי ספר רבים בעשורים האחרונים עקב הזדקנות האוכלוסייה.
בתי הספר יתחרו ביניהם על קליטת תלמידים ועל גיוס מורים טובים. בתי ספר ישקיעו בשיווק עצמם. מנהל יוכל לתגמל מורה טוב ומבוקש ולפטר מורה כושל. דירקטוריון בית הספר יוכל לפטר את המנהל ולגייס אחר תחתיו.
יזמים יוכלו, כמובן, להקים בתי ספר פרטיים ללא צורך באישור עירוני או ממשלתי, לקבוע את שכר הלימוד ואת תכנית הלימודים כראות עיניהם. הקמת בית ספר פרטי היא השקעה עסקית יקרה ומורכבת. יזם ישקיע רק אם יראה סיכוי סביר לרווח. יזם ינתח היטב ובזהירות את דרישות השוק ואת הביקוש הצפוי לרעיון בטרם השקעה. יהיה עליו לשכנע מספר מספיק של הורים ביתרונות בית הספר החדש. סביר שיזמים יאתרו נישות מיוחדות להקמת בתי ספר. לדוגמה: תיכון שמתמקד בלימודי ביוטכנולוגיה, או בית ספר שמתמחה בקליטת ילדים שנפלטו מבתי ספר אחרים. חוקי הכלכלה מלמדים שכאשר נוצר צורך אמיתי בשוק לשירות מסוים, הציבור מוכן לשלם ליזם שייתן מענה לצורך זה. כך יתפתחו ויתגבשו בהדרגה בתי ספר פרטיים, ברמות שונות, במחירים שונים ובהתמחויות מגוונות.
לאחר מספר שנים של הסתגלות תהיה מערכת החינוך מורכבת מבתי ספר פרטיים רבים ושונים, בתי ספר בניהול עמותות הורים, בתי ספר בניהול רשתות עסקיות ועוד. יתפתח מוניטין של בתי ספר, מנהלים ומורים. יצמחו חברות שירותים לבתי ספר: חברות לתחזוקה שוטפת, חברות שמעניקות שירותי פיקוח פדגוגי, חברות שמתמחות במבחנים השוואתיים וברייטינג של מורים ומנהלים.
ייתכן שתתפתח תופעה של מיקור-חוץ (אאוט-סורסינג) למקצועות לימוד מסוימים: מכון לימודי שפות משוכלל, מצויד בסימולטורים ובמערכות מחשוב להוראת שפות – כל בתי הספר בסביבה יקיימו במכון את שיעורי האנגלית והסינית... ניתן לדמיין מכון דומה להוראת ביולוגיה או פיזיקה. מרכז ללימודי גיאוגרפיה והיסטוריה שמצויד בשפע עזרים אלקטרוניים להמחשה. למכונים מתמחים מסוג זה יהיו יכולות ששום בית ספר בודד לא יוכל לגייס – רמת המורים, התמחותם ותגמולם, היקף הציוד והתשתית.
בתל אביב, לדוגמה, מתנהל בהצלחה קמפוס חמד"ע לבתי הספר העל-יסודיים. תלמידים מ-18 בתי ספר בעיר מגיעים למרכז ללימודי כימיה, פיזיקה ועוד. לרוב המורים תואר שלישי.
לאחר התייצבות המערכת ניתן יהיה לאפשר לעמותות בתי ספר לבצע הפרטה מלאה. יזמים יתחרו על רכישת בית הספר מהעמותה תוך הצגת ניסיון, מוניטין ותכנית לעתידו של בית הספר.
ספק אם מישהו יכול כיום להצביע על שיטת חינוך עדיפה ו"מנצחת". לדוגמה: האם בית ספר ליברלי, סלחני, "פתוח", ו"דמוקרטי" עדיף על מסגרת קשוחה, חיוב אולטימטיבי בשיעורי בית, ענישה על הפרות משמעת ואיחורים, ושמירת מרחק בין מורה לתלמיד?
בעידן החדש יהיו בתי ספר שיבחרו במודל האחד ואחרים במודל השני או מה שביניהם; כך גם לגבי תכניות לימוד. מבחן התוצאה הוא שישפיע על הורים לאן לשלוח את ילדם. תקנון עמותות בתי הספר לא יהיו אחיד וכפוי למרות שבנקודת הפתיחה יהיה נוסח תקנון אחיד ומומלץ. דירקטוריון עמותת בית ספר ציבורי יוכל לשנות את התקנון בהצבעה של רוב רגיל או מיוחס. יהיו בתי ספר שהתקנון יאפשר להורים מעורבות רבה ומנגד יהיו עמותות שיאצילו סמכות מקיפה למנהל ולמועצת המורים עם מעורבות הורים מזערית. יתפתח מגוון של מודלים לניהול ומעורבות הורים בבתי ספר.
מנגנונים גמישים אלה יאפשרו גיבוש, עם הזמן, של מודלים מוצלחים ויביאו לדעיכת הגרועים.
בניגוד למצב הקיים, לא תהיה תכנית לימודים אחידה המוכתבת על ידי הפוליטיקאים. תכנית הלימודים הנוכחית תהיה ברירת מחדל ונקודת מוצא לכל בתי הספר. מנהלים יהיו רשאים להוסיף או לגרוע לפי החלטת מסגרת של עמותת בית הספר ובהתאם לתקנון העמותה תוך מעורבות עמוקה של ההורים.
דרישות המינימום מבתי הספר ייקבעו למעשה על ידי השוק ועל ידי האוניברסיטאות. השוק מסמן להורים ולתלמידים על כיווני הלימוד בהם יכולת ההשתכרות העתידית אופטימאלית. האוניברסיטאות יקבעו את מבחני הכניסה לפקולטות השונות. בתי הספר יתאימו את תכנית הלימודים לדרישות אלה בגמישות רבה. סביר שיקומו חברות ייעוץ שייערכו מחקרים, סקרים ואבחונים אישיים, ויתאימו תכניות לימוד לבתי ספר שונים תוך התחשבות בדרישות ההורים, אופי בית הספר והרכב התלמידים. חברות הייעוץ יהיו מעודכנות בכל החידושים בתחום ההוראה בעולם. שילוב והטמעה של חידושים יהיה קל ומהיר לאין שיעור מאשר כיום.
הורים, חברי העמותה, ובעיקר מנהלי בתי הספר והמורים, יכתיבו למעשה את האופי והתמהיל של תכנית הלימודים. בחירת ההורים לאיזה בית ספר לרשום את הילד תבטא את העדפותיהם באשר לתמהיל שיעורי הדת, מסורת, היסטוריה, שירה ספרות וכדומה. זאת בנוסף לדרישות המתחייבות מהשוק והאוניברסיטאות. הורים יוכלו לבחור את בית הספר המתאים להם מתוך היצע מגוון של בתי ספר.
בחלוף השנים יתגבש מגוון רחב של תכניות לימודים. כיום קיימים שלושה זרמים עיקריים: ממלכתי, ממלכתי-דתי וחרדי. בעתיד יהיה רצף של תכניות לימוד שונות. גוונים רבים של בתי ספר דתיים ברמות שונות של אדיקות – החל מבתי ספר מסורתיים עם דגש קל על הדת ועד לבתי ספר חרדים. מכנה משותף יהיה לכולם – דרישות השוק והאוניברסיטה.
בעידן החדש, בניגוד למצב הנוכחי, אזרח יצטרך לעבוד כדי להתפרנס ולא יוכל לסמוך על כספי-חינם על חשבון שכניו משלמי המיסים. מערכת החינוך היא הכלי העיקרי להכשרת אזרחים לעבודה. גם ישיבות חרדיות, לדוגמה, יאלצו לשלב בתוכנית הלימודים מקצועות שיכשירו את בוגריהם לאפשרויות התעסוקה בשוק. הורי האברכים ידרשו זאת. רק בוגרי ישיבות מעטים יחסית יוכלו להמשיך ולעסוק בלימודי תורה בלבד כפי שרק מיעוט מהסטודנטים בוחרים בקריירה אקדמית. היקף ציבור זה ייגזר מיכולתם לגייס תרומות מגבירים שמאמינים בחשיבות אורח חיים זה (דהיינו – המדינה כמובן שלא תממן לימודי קודש לעד...).
מבחני הבגרות יופרטו. מערך חיבור המבחנים, ביצועם, ארגונם, בדיקתם ואולי – גם שם המותג "מבחני בגרות" יופרטו. לא תוענק בלעדיות (מונופול) לגוף המבצע. חברת מבחני הבגרות תגיע למחזור כספי מכובד של עשרות מיליוני ₪ בשנה אך תממן בעצמה את כתיבת המבחנים, מערך ההשגחה על הנבחנים ובדיקת התוצאות. לא תחול חובה להיבחן. בעלי החברה יצטרכו לעמול קשה כדי לבסס מוניטין למבחנים ולאמינותם. אם יצליחו, יש סיכוי טוב שהמבחן יהיה לסטנדרט תקני כמבחן כניסה לבתי הספר הגבוהים. ייתכן שהחברה תחליט לדוגמה לשלב במבחני הבגרות מבחן פסיכומטרי או אחר.
אם מוניטין המבחנים כאמת-מידה יתדרדר, לא יתחשבו בו רוב האוניברסיטאות, אלא יסמכו על מבחני כניסה שלהם. אוניברסיטה תהיה רשאית, לדוגמה, להחליט שציוני גמר בית-ספריים של תיכון מסוים, בעל מוניטין, מספקים לקבלה ללימודים. ייתכן שיהיו בתי ספר תיכוניים שיזכו להכרה מצד אוניברסיטה לצורך זה. "תיכון מוכר" על ידי אוניברסיטה יצטרך לעמוד בדרישותיה ויתכן גם תחת פיקוחה הצמוד. כך ייווצרו מנגנוני פיקוח חליפיים ואיכותיים (בנוסף לעמותת ההורים בכל בית ספר) העדיפים על פני משרד חינוך ממשלתי רופס.
עמותות בתי הספר יוכלו לשכור מעת לעת את שירותיהן של חברות ייעוץ פרטיות שיתמחו במבחני הערכה במקצועות לימוד שונים כדי להשוות את הישגי תלמידיהם יחסית לבתי ספר אחרים ולשנים קודמות. לאחר תקופה לא ארוכה יתבססו בשוק מספר חברות הערכה בעלות מוניטין – מבחניהן יהיו לתקן ארצי. מנהלים ומורים ייבחנו על פי הצלחת התלמידים ושביעות רצון ההורים.
דוגמה טובה למבחן פרטי שהתקבל כתקן בינלאומי הם מבחני GMAT. מבחן הדומה לפסיכומטרי הידוע, כתוב באנגלית ומשמש בעיקר כמבחן קבלה, כמעט אולטימטיבי, ללימודי תואר שני במינהל עסקים בכל אוניברסיטה מכובדת בעולם. המבחן, הוא עסק רווחי של אוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית ואומץ בהדרגה בכל העולם בזכות רמתו, אמינותו ויעילותו. למבחן סמכותי זה אין כיום מתחרים, למרות שלא הוענק לו מונופול רשמי כלשהו.
המנהל ימונה על ידי דירקטוריון בית הספר, או על ידי הבעלים בבית ספר פרטי – וזה גם יוכל לסיים את העסקתו על פי תנאי הסכם העבודה שייחתם ביניהם. שכרו יקבע על ידי הדירקטוריון. למנהל יהיו סמכויות רחבות, כמו למנכ"ל בכל עסק פרטי. מדיניות בית הספר תקבע על ידי ההורים באמצעות הדירקטוריון שיאזין כמובן בקשב לדעתו של המנהל. מנהל טוב, שתלמידיו מגיעים להישגים, יצבור מוניטין ושכרו יהיה גבוה. מנהל לא יזדקק לאישורים של פקידי עירייה או משרד חינוך.
מנהל בית ספר יגייס מורים בהתאם לצורכי בית הספר ואופיו. במקצוע בו יש מחסור במורים טובים יוכל המנהל להציע שכר גבוה ובמקצועות בהם יש שפע מורים – יקטן השכר. שכר המורים בשוק יסמן לתלמידי הסמינרים למורים את הכיוון הכדאי להתמחותם ויאזן את ההיצע והביקוש למורים. מנהל יוכל לגייס מורה ללא "תעודת הוראה" אם ישתכנע שכישוריו ומומחיותו עונים לדרישות בית הספר. מנהל יעריך תעודת הוראה שהוענקה על ידי סמינר מורים מסוים, בעל מוניטין ואמינות, ויתעלם מתעודת הוראה אחרת של מדרשת מורים קיקיונית.
מספר שעות ההוראה השבועיות יגדל, אך השכר יגדל הרבה יותר. לא יהיה שכר אחיד וספק אם ותק יהיה קריטריון דומיננטי. מורים גרועים יפלטו מהמערכת – מנהלים לא ירצו להעסיקם. שכר המורים יקבע על ידי הביקוש להוראה במקצוע בו הם מתמחים, ומורים שצברו מוניטין יזכו ודאי לשכר גבוה במיוחד. מעמד המורה ישתפר לאין שיעור, כך גם סמכותם וכבודם.
רישום תלמיד לבית הספר יצריך מאמץ מצד ההורים. הורים יצטרכו לבחור בית ספר יחד עם התלמיד, להתייעץ עם חברים, לקרוא דוחות של חברות ייעוץ, להשתתף במצגות שיווקיות של בתי הספר, לבחון סקרים על הצלחת בוגרי בתי הספר, רמת המשמעת והסדר.
הילד יהיה עֵד למאמץ ושותף לו ובהתאם לכך יעריך את קבלתו לבית הספר. מרגע שהתקבל יהיו ההורים שותפים בבית הספר – הם ימָנו עם דירקטוריון העמותה.
הרחקת ילד מבית הספר תהיה בסמכות המנהל בלבד וכפופה לתקנון העמותה (שיהיה שונה מבית ספר אחד למשנהו). קבלה לבית הספר לא תהיה תעודת ביטוח ודרך חד-סיטרית. התלמיד וההורים יהיו חייבים לעמול ולהשגיח על הילד שיתמיד. ילד אלים, תלמיד כושל, תלמידים עם ליקויי למידה יצטרכו להתאים לעצמם את המסגרת. ייתכן שבבית הספר עצמו יהיו כיתות מיוחדות, או שיעורי עזר, לליקויי למידה, או לחילופין למחוננים. ייתכן שהמסגרת המתאימה תהיה בית ספר מתמחה אחר.
תופעת האנאלפביתיות (אי ידיעת קרוא וכתוב) זניחה בישראל. את מקומה תפסה תופעת האלפאביתיות – תלמידים שיודעים בעיקר רק קרוא וכתוב, אך לא הרבה מעבר לכך. |
תופעות שגרתיות כיום של תלמידים שנגררים מכיתה לכיתה המפריעים ומעכבים את התקדמות הכיתה, תלמידים אלימים, מאחרים כרונים וכדומה – יצטמצמו פלאים. זאת בזכות היכולת של המנהל להשליט סדר, והתמריץ שיהיה לו לעשות כן. המנהל יוכל להרחיק תלמיד, זמנית או סופית, ללא צורך באישור עירייה או פקידי משרד ממשלתי. עצם האיום הממשי בהרחקה ימנע, ברוב המקרים, את הצורך בהרחקת תלמיד.
תוך מספר שנים יצמח דור חדש של תלמידים שיעפיל לצמרת ההישגים בעולם.
בעידן החדש אין מקום למשרד החינוך. לעיקר תפקידיו יש חלופה עדיפה, כפי שתואר. גם מחלקות החינוך ברשויות המקומיות מיותרות. מערכת ביורוקרטית ענפה זו עולה הון עתק – ביטולה לאלתר יחסוך לתקציב המדינה מיליארדי שקלים בשנה. סכום זה יישאר בכיסי האזרחים שישלמו פחות מיסים. עלות החינוך בבתי הספר היסודי-ביניים-תיכון עומדת על סכום "בלתי נתפש": כ- 20,000 שקל לשנה לכל משפחה בישראל. הסכום מתקבל מחלוקה של תקציב החינוך (בשנת 2015) למספר בתי האב בישראל. הוצאה זו לא כוללת הוצאות חינוך נוספות וגבוהות שיש רק לבתי אב עם תלמידים. כמה עולה "ניהול" מערכת החינוך על ידי משרד החינוך, רק הוצאות המטה (ללא שכר מורים)? כ-6 מיליארד ש"ח (2014)
אין ספק בכישלונה של המערכת הריכוזית כמעט בכל התחומים. ביזור האחריות אל בתי הספר ואל ההורים ימנע את הבזבוז, יגביר את התחרות למצוינות. השקיפות המרבית של הישגים ושל מערכת הכספים תאפשר פיקוח הדוק על בית הספר, על ביצועיו הפדגוגים ועל הוצאותיו הכספיות. הפיקוח יתבצע על ידי עמותות הורים, מבקר בית הספר מטעם העמותה, רואי חשבון, פרסום פומבי וגלוי באתר האינטרנט של בית הספר. על בתי הספר הפרטיים ועל רשתות בתי ספר כלל אין צורך ב"פיקוח ציבורי" – די בפיקוח הבעלים והלקוחות – ההורים. וחשוב מכל – מבחן התוצאה שבתחרות בין בתי הספר על רישום תלמידים, הצלחה ומוניטין.
התוצר לנפש בישראל (2015) עמד על כ- 133,000 ש"ח לשנה. בעידן החדש, עם יישום הרפורמות בכל התחומים, יגדל התוצר לנפש במהירות, יכפיל עצמו תוך מספר שנים ויהיה מהגבוהים בעולם. ההכנסה הממוצעת של משפחה ישראלית תוכפל ויותר. הוצאות המחיה השוטפות של הישראלי יקטנו משמעותית, כפי שניתן להיווכח מכל דף באתר. בתנאים אלה (לא במציאות הנוכחית!) יוכלו, כמעט כל המשפחות, לממן את לימודי הילדים בעצמן.
זה בעצם גם המצב כיום. המדינה גובה כיום בממוצע מכל בית אב בישראל כ- 20,000 ש"ח בכל שנה באמצעות מיסים כדי לממן "חינוך חינם". המיסוי משתקף במשכורת ובעלויות של המילקי, הקוטג' ומחירי הדירות (בכל אלו נחבא מיסוי). יוצא איפה שרוב המשפחות, לפחות מהעשירון החמישי ומעלה, מממן בעצמו את כל לימודי הילדים. אין "חינוך חינם" כפי שאין "ארוחות חינם". הצלחתו העיקרית של המשטר הסוציאליסטי היא בהטעיית הציבור להאמין שהוא מקבל שירותים או מוצרים "חינם".
"חינוך החינם" ממומן מכספי משלם המיסים. מישהו משלם את הכסף שמערכת החינוך היקרה מבזבזת. המיסים נגבים מכל משפחה בישראל, מי פחות ומי יותר. חלק משלמים את המיסים ישירות ממשכורתם או הכנסתם, ואילו בעלי ההכנסות הנמוכות (או מעלימי המס), משלמים בעיקר את המיסוי העקיף שמסתתר במחירו של כל מוצר או שירות נרכש. כך מממנות, גם כיום, רוב המשפחות את מערכת החינוך. המשטר הסוציאליסטי מכנה זאת "חינם". המערכת כיום יקרה כי עליה לממן נטל ביורוקרטי מיותר ומערכת מאובנת בלתי יעילה. בחינת ההשקעה האדירה, מול מבחן התוצאה, מוכיחה שמערכת החינוך כיום יקרה מאד.
תקציב החינוך שמועבר כיום כולו (לאחר ניכוי עלות המנגנון והביורוקרטיה) אל מוסדות החינוך ישנה את יעדו. במקום זאת, יועבר התקציב ישירות אל ההורים והם שישלמו לבית הספר בו יבחרו.
כל משפחה תפתח "חשבון חינוך" בבנק בו תבחר. בגיל מסוים תפקיד הממשלה בחשבון החינוך המשפחתי (חח"מ) מידי שנה סכום שיספיק למימון לימודים ברמה ממוצעת בהתאם לתנאי השוק באותו זמן. המחאות מאותו חשבון יוכלו להיפרע רק על ידי בתי ספר (אי אפשר יהיה לשלם באמצעות כרטיס החיוב בחשבון החינוך לקניות בסופרמרקט.
הורים יוכלו לבחור בית ספר כראות עיניהם – חילוני, דתי, חרדי או אחר מתוך קשת רחבה של מוסדות חינוך. בתי הספר יוכלו לדרוש תשלום נוסף מההורים. התחרות בין בתי הספר תגביל את המחיר ותגדיל את היצע השירותים הניתנים תמורת "המחאת החינוך". תתפתח תחרות בין בתי הספר על רכישת תלמידים. תחרות על מוניטין, איכות ושכר הלימוד. כל מוסד חינוך יהיה רשאי לקלוט תלמידים תמורת "המחאות חינוך" ובתנאי שתלמידיו עומדים במבחנים שנתיים שיבוצעו על ידי אחת מחברות האבחון הפרטיות או בקריטריונים אחרים שייקבעו.
באמצעות המחאות החינוך ניתן יהיה לשלם לבתי ספר יסודיים ותיכוניים בלבד. הורים יוכלו לחלק את כספי החינוך בין ילדיהם כראות עיניהם. ניתן יהיה להעביר "כסף-חינוך" מחשבון חינוך אחד אל חשבון חינוך של משפחה אחרת. חוקי ירושה יחולו גם על חשבונות החינוך. יתרות כסף שיישארו בחח"מ לאחר שהילדים עברו את גיל הלימודים יוכלו לעבור לחשבון החינוך של הנכדים.
עם העלייה המהירה ברמת החיים בעידן החדש, והגידול בהכנסה הפנויה של האזרחים – תוקטן בהדרגה ולאורך שנים, הפקדת הממשלה ויגדל החלק המשולם ישירות על ידי ההורים. במקביל יקטן כמובן נטל המס.
ברבות השנים ולאחר תקופת מעבר, לא ייגבו מהאזרחים מיסים עבור מימון מערכת החינוך. כספי המיסים יישארו בידי המשפחה במקום בכיסיהם העמוקים של הפוליטיקאים וכל משפחה תתעשר בממוצע בכ- 20,000 ₪ לשנה (שווי המס שמשלם בממוצע כל בית אב בישראל למימון מערכת החינוך – גם אם אין לו ילדים). צרוף התפתחויות אלה יאפשר כמעט לכל משפחה בעידן החדש לממן בעצמה את שכר הלימוד ללא סיוע משלם המיסים. מיעוט מהמשפחות יאלץ להזדקק לעזרת מלגות ותורמים ובמקרים נדירים – לסיוע של מערכת הרווחה.
בתי הספר הציבוריים, כאמור, יאוגדו כעמותות עצמאיות. בכל עמותה תהיה בוודאי ועדה לגיוס תורמים לבית הספר. אוניברסיטאות בכל העולם וגם בישראל מממנות חלק ניכר מתקציבן באמצעות תרומות. כך ינהגו בתי הספר. האפשרות לגייס תרומות ישירות בארץ ובחו"ל תועיל במיוחד לבתי ספר באזורי מצוקה ועיירות פיתוח – לתורמים לא יהיה ספק בנחיצות תרומתם, ללא גורמים מתווכים. כל בית ספר יקים קרן מלגות לסיוע בשכר לימוד לתלמידים נזקקים. יעילותה של קרן סיוע בית-ספרית החולשת על 600 תלמידים גבוהה ביותר. הקשר הישיר, ההיכרות האישית והעדר הביורוקרטיה יבטיחו שהכסף יגיע ישירות לתלמיד הנזקק ולא יתמוסס בנתיבי הממסד הממשלתי הביורוקרטי. לקרן בית-ספרית יתרון נוסף: קשה להתחזות ולהגיש בקשות סרק כי "כולם מכירים את כולם".
עצמאות בתי הספר תעודד מתן חסויות לבתי ספר על ידי ארגונים שונים בארץ ובעולם היהודי וכן בריתות של "בתי ספר תאומים". אין ספק שדירקטוריון בית ספר מבוסס ברמת אביב ג', או בית ספר יהודי בניו-ג'רסי, ישמחו לאמץ לדוגמה, בית ספר בעיירה בנגב. גם משיקולים חינוכיים.
מנגנון תרומות ישיר לבתי הספר יעניק הזדמנות נוחה ויעילה לתורמים בישראל ובעולם היהודי לסיוע ישיר לגוף הנתרם, ללא מנגנוני תיווך של המגבית היהודית או הסוכנות.
נכונות הציבור לתרום לזולת במדינה סוציאליסטית נמוכה ביותר. ברוסיה הקומוניסטית כמעט איש לא תרם, גם לא העשירים (שהסתתרו). בארצות הברית, בשיאו של הקפיטליזם, במאה ה-19 וראשית המאה ה-20, הגיעו ארגוני גמילות החסד והסעד הפרטיים לשיא פריחתם. כל זאת בטרם החלה לצמוח "מדינת הסעד" האמריקאית.
יש הגיון בתופעה. מדינה סוציאליסטית גובה מיסים גבוהים ואלה שהפרוטה מצויה בכיסם אומרים "שהמדינה תדאג למסכנים...". במדינה סוציאליסטית שוררת אווירה צינית של חוסר אמון וחשדנות הדדית בין המגזרים השונים בציבור ואפילו בין אדם לשכנו. חלק גדול, אם לא רוב העובדים, נאבקים ומתחרים ביניהם על חליבת הקופה הציבורית. רגש המרירות שולט. "כולם אוכלי חינם... כולם גונבים...". על רקע זה קטנה למינימום הנכונות לתרום לזולת. בנוסף, נוצרת אווירה ציבורית עוינת לעשירים ולמצליחים, חלקם נאלץ להסתיר עושרו מעיני גובי המס, ואם מי מהם תורם... תגובת האיש ברחוב לרוב תהיה בסגנון "...נו... הוא יכול להרשות לעצמו לתרום יותר...".
בעידן החדש יחול מהפך – המיסוי הזעום, המגזר הציבורי המצומצם, ומעורבות ממשלתית מינימלית במשק יגרמו לנסיקה ברמת החיים של כלל האוכלוסייה ותחיית דור חדש של עשירים – בזכות עבודתם, רעיונותיהם וכישרונם; ופחות בזכות מניפולציות סביב הקופה הציבורית וקשרים עם השלטונות. על רקע זה תגדל שבעתיים נכונות הציבור לתרום לזולת ובין היתר גם למלגות לתלמידים, עמותות לשיעורי עזר ולמוסדות חינוך שונים שלא למטרות רווח.
בתי ספר מצטיינים בבזבוז תשתית יקרה. שטחים גדולים בהיקפם, ובמיקום מרכזי, מנוצלים למשך שעות ספורות בלבד וביתר שעות היממה עומדים שוממים ללא ניצול.
מנהל בית ספר עצמאי יוכל לנצל את תשתית בית הספר למטרות עסקיות מבלי לפגוע בלימודים. לדוגמה: בית ספר במרכז עיר יוכל להכשיר חניון ציבורי תת-קרקעי מתחת לחצר ולמגרשי הספורט וליהנות מזרם הכנסות קבוע. ניסיון מוצלח בוצע בבית ספר תל-נורדאו במרכז תל אביב, אך הכנסות החניון מוזרמות לעירית תל אביב... אפשר להשכיר כתות לימודים בשעות הערב לבתי ספר שונים למבוגרים וכדומה. כאשר יינתן החופש למנהלים ירבו היוזמות העסקיות.
תופסק מעורבות המדינה במערך ההשכלה הגבוהה: אוניברסיטאות, מכללות, בתי מדרש למורים. גם המימון מכספי משלם המסים יופסק. גופים ממשלתיים שעוסקים בהכתבת מגבלות לאוניברסיטאות, כגון "המועצה להשכלה גבוהה", הות"ת (גוף ממשלתי האחראי לתקצוב האוניברסיטאות) יפורקו; עובדיהם, אם אכן הם נחוצים, יקלטו בשמחה על ידי האוניברסיטאות. כדי להבין את אי הצדק בהעמסת עול מימון ההשכלה הגבוהה על משלם המיסים כדאי לנתח את 5 הפעילויות העיקריות של האקדמיה: לימודים לרכישת מקצוע, לימודים להרחבת הדעת, לימודים לצורך שיפור משכורת, מחקר יישומי, מחקר תאורטי בסיסי.
לימודים לרכישת מקצוע – זו מטרתם של רוב הסטודנטים. בין אם הסטודנט לומד רפואה, הנדסה, קולנוע או משפטים. הסטודנט מתאמץ, ומשקיע כדי לבסס את עתידו הכלכלי. הוא בונה עסק לעצמו, גם אם טכנית רובם יהיו שכירים במקצועם.
אין הצדקה מוסרית לכפות על זוג קשישים בכפר-סבא, או זוג צעיר בנס-ציונה, באמצעות המיסים שהם משלמים למדינה, את מימון עסקיו הפרטיים העתידיים של הסטודנט. כפי שאין כופים עליהם לממן השקעה בפאב שמקים צעיר אחר לפרנסתו.
לימודים להרחבת הדעת – סטודנטים לא מעטים, גם בגילאים מתקדמים, פוקדים את שערי האוניברסיטה כדי להרחיב אופקים, או כדי לשפר את מעמדם החברתי בעיני עצמם ובעיני הסביבה. חלקם גם נהנה. גם לסטודנטים אלה אין זכות לדרוש מבני הזוג הקשישים בכפר סבא לממן את תחביבם – בדיוק כפי שלא מוצדק לכפות עלינו לממן לשכנים ממול, טיול לימודי בעתיקות יוון.
לימודים לצורך שיפור משכורת – במקומות עבודה רבים, ובעיקר ציבוריים, ניתנת תוספת אוטומטית למשכורת למחזיקי תואר אקדמי. שוטר, קצין צבא, מורה ורבים אחרים לומדים באוניברסיטה או ב"כאילו אוניברסיטה". לאחר קבלת תואר כלשהו, חוזרים למקום העבודה, לאותו שולחן וכיסא, ממשיכים בעיסוק הקודם אך מקבלים תוספת למשכורת.
בסבסוד קבוצה זו נעשה עוול כפול לקשישים מכפר-סבא: עליהם לממן את לימודי ה"סטודנט", ועם תום לימודיו גם את התוספת למשכורתו... שהרי סטודנט זה הוא ברוב המקרים עובד מדינה...
חלק ניכר של "סטודנטים" אלה לומדים במכללות ובשלוחות של אוניברסיטאות מחו"ל. אין סף קבלה – מי שמשלם מתקבל. אין סף הכשלה – מי שמשלם זוכה לתואר. אבל גם אין מימון ממשלתי...
מחקר יישומי – מחקר יישומי הוא מיזם (סטארט-אפ) שעשוי להניב תוצאות ברות-יישום בתעשייה, בנקאות, רפואה או חקלאות. מקור המימון למחקר אקדמי יישומי צריך להגיע בעיקר מגופים עסקיים וקרנות הון סיכון. ואכן, רוב הפרויקטים של מחקר ופיתוח מבוצעים כיום על ידי קרנות הון סיכון פרטיות. בחלק לא מבוטל מהם יש לאנשי אקדמיה תרומה רבה. אין כל סיבה לכפות על זוג הקשישים המוכר מכפר-סבא לקחת חלק במיזם שמתבצע דווקא באוניברסיטת תל אביב. אם הם מעוניינים להשקיע מחסכונותיהם בסטארט-אפ – כדאי שיהיה זה מרצון חופשי ומתוך בחירה.
מחקר יישומי שמתבצע באוניברסיטה ימומן על ידי התעשייה, קרנות הון סיכון ומשקיעים פרטיים.
מחקר תאורטי בסיסי – כאן מתמקדת עיקר בעיית המימון. אין ספק בחשיבותו העליונה של המחקר הבסיסי לקידום המדע והאנושות. אין עוררין על כך שהמחקר התאורטי בהווה הוא הקרקע למחקר יישומי בדור הבא. מי מרוויח ממחקר רב-שנתי על גרמי השמים, המפץ-הגדול, תיאוריה כלכלית חובקת עולם, ביולוגיה מולקולרית, או פיתוח מודל מתמטי מורכב? למרות חשיבותו, קשה לזהות את הנהנים ישירות ומיידית מהמחקר. פירות המחקר הבסיסי "מתפזרים" עשרות שנים קדימה ועל פני כל אוכלוסיית העולם. תוצאות המחקר הבסיסי מתפרסמות והופכות לנחלת הכלל.
בטווח המיידי נהנים מהמחקר הבסיסי החוקרים עצמם. הסיפוק מההישג האישי, המוניטין ומעמדו המקצועי של איש אקדמיה נבחן בכמות ובאיכות מחקריו ומאמריו המקצועיים הזוכים להכרה בינלאומית. סיכוייו לקידום מקצועי באוניברסיטה בה הוא מלמד, או לקבלת הצעה מפתה מאוניברסיטת הרווארד או טוקיו, גדלים ככל שהמוניטין המקצועי מתפרסם בעולם האקדמי.
בטווח המיידי נהנית גם האוניברסיטה. מוניטין האוניברסיטה עולה ככל שאנשי הסגל שלה חוקרים, מגלים ומפרסמים יותר מאמרים מקצועיים. מוניטין האוניברסיטה יקבע בעידן החדש, בין היתר, את מספר הסטודנטים שיתדפקו על שעריה ואת גובה שכר הלימוד שתוכל לגבות מהסטודנטים.
ההשקעה הנדרשת במחקר בסיסי יכולה להיות אפסית – לעיתים די בשולחן ובמחשב (פתרון סוגיה מתמטית או פיתוח תיאוריה כלכלית); לעיתים ההשקעה לא מבוטלת (מחקר רפואי); לעיתים ההשקעה עצומה (ניסוי בפיזיקה). מקור המימון למחקר בסיסי יקר צריך להתבסס על תרומות ישירות וקרנות פילנתרופיות המתמחות בכך.
כיום מהווה שכר הלימוד כ-16% מתקציב האוניברסיטאות וכפי הנראה כ- 80% מתקציבן של המכללות האקדמיות בהן שכר הלימוד גבוה פי 2 עד 3 מאשר באוניברסיטאות.
שכר הלימוד כיום אחיד בכל הפקולטות. לשכר הלימוד אין קשר לביקוש ללימודים בכל פקולטה וגם לא לקושי בגיוס סגל הוראה לפקולטה מסוימת. גם שכר המורים אחיד – ללא קשר להיצע וביקוש בשוק לאותם מקצועות. וללא קשר לעלות הכשרת המורה (עלות הכשרת מרצה לפיזיקה לעומת מרצה בעבודה סוציאלית).
האוניברסיטאות, כגופים ציבוריים, נתמכים כיום על ידי משלם המסים (כן, שוב זוג הקשישים מכפר-סבא...) הם גופים מסורבלים, בזבזניים ומשלמים משכורות התלויות במידה רבה ביכולתם לסחוט מהקופה הציבורית. בכך אין הבדל בינם לבין כל מנגנון ציבורי אחר.
הפרדה בין הוצאות האוניברסיטה על הוראה, מחקר בסיסי ומחקר יישומי אינה חד-משמעית. בניגוד למכללות האקדמיות, המספקות כמעט אך ורק שירותי הוראה (לימודים בלבד) – שכר הלימוד של הסטודנט הממוצע באוניברסיטה צריך לסבסד גם סטודנט יקר בלימודי פיזיקה או רפואה, גם קאונטרי-קלאב מפואר ממנו נהנים המרצים וחלק מהסטודנטים, גם קבוצות ספורט ייצוגיות של האוניברסיטה, כמו כן עליהם לממן מחקרים של אנשי סגל שאין להם קשר ישיר לעצם ההוראה והלימודים וכן פעילויות רבות דומות אחרות. ספק אם מישהו יודע מהו "שכר הלימוד הריאלי" באוניברסיטה.
בעידן החדש, בו האוניברסיטאות יצטרכו לקיים עצמן, ולא בכפיה על חשבון הציבור, הן יתאמצו להתארגן באופן שונה. קרוב לוודאי ששכר הלימוד לא יהיה אחיד. בלימודי היסטוריה או גיאוגרפיה להם הביקוש נמוך יחסית – שכר הלימוד גם הוא יהיה נמוך. אם בתקופה מסוימת יגדל הביקוש ללימודי מחשב – יעלה שכר הלימוד בפקולטה למדעי המחשב. ייתכן שסטודנט להיסטוריה ישלם 500 ₪ לחודש שכר לימוד ואילו סטודנט למדעי המחשב ישלם פי-6. הביקוש משקף בעיקר את סיכויי ההשתכרות העתידיים במקצוע. אין הצדקה שסטודנט להיסטוריה יסבסד ו"ישקיע" בעסקי המחשבים של עמיתו.
בעידן החדש סביר שיתפתחו שיטות תגמול שונות למרצים, כגון תשלום למרצים לפי הביקוש להרצאותיהם ולפי זמינות המרצים בשוק (מידת הקושי לגייס מרצה לפיזיקה גרעינית). לא יהיה שכר אחיד. אם בתקופה מסוימת תידרש האוניברסיטה לתוספת מרצים בפקולטה למשפטים וקשה יהיה לגייסם, יעלה שכר המרצים בפקולטה למשפטים. מרצה מבוקש על ידי הסטודנטים ישתכר יותר ממרצה גרוע שאין ביקוש להרצאותיו – האוניברסיטה תתגמל כל מרצה בהתאם לתרומתו האמיתית למוסד. קרוב לוודאי שקצב בריחת אנשי אקדמיה מצטיינים לחו"ל יקטן. ייתכן ששכר הלימוד ישתנה לא רק מפקולטה לפקולטה אלא גם משנה לשנה וישקף שינוי בביקושים. ייתכן גם שכר לימוד שונה משנה לשנה באותה פקולטה, לדוגמה: שכר לימוד נמוך בפקולטה לרפואה בשנתיים הראשונות בהן מתמקדים בעיקר בלימודים כלליים.
כאשר משקל השיקולים הכלכליים בהחלטות מנהלי האוניברסיטה יגבר על מאמצי "חליבת" תקציב המדינה – יושם דגש רב על השתלבות בעולם האמיתי – לימודי הרפואה ישתלבו אולי יותר בבתי החולים, לימודי הנדסה יצאו אל התעשייה.
ייתכן שאוניברסיטאות יתמחו כל אחת במקצוע מסוים. כלל לא בטוח שיהיו 5 בתי ספר לרפואה. ייתכן שהתחרות והמציאות הכלכלית בעידן החדש תגרום לאוניברסיטאות להתמקד בלימודי תואר שני ושלישי בלבד ואילו רוב התארים הראשונים יוענקו על ידי מכללות פרטיות. התמחות תגרור התייעלות. תחרות תוזיל את שכר הלימוד.
ייתכן שהאוניברסיטאות יעברו שינוי מבני שיהפוך כל פקולטה/מחלקה ל"אוניברסיטת משנה" ברוב ההיבטים המנהליים, האקדמיים והכלכליים. עצמאות זאת תעודד מחלקות שונות לפתח יוזמות עסקיות שיניבו הכנסות ישירות לפקולטה (שתפריש "מס" או דמי שימוש בתשתית לאוניברסיטת האם). מדינת ישראל יכולה להיות למרכז אוניברסיטאי בינלאומי, יצוא שירותי השכלה גבוהה. אנשי אקדמיה ישראלים שנמצאים בחו"ל, ואנשי אקדמיה יהודים מהעולם ישמחו להשתלב בתעשייה רווחית זו. כרבע מהגל האקדמי הזר בארצות הברית הם ישראלים!
אוניברסיטאות יחַזְרו אחרי סטודנטים כי שכר הלימוד יהיה מקור ההכנסה העיקרי למימון ההוראה ולא כספי משלם המיסים. כיום רק חלק קטן מתקציב האוניברסיטה ממומן על ידי שכר הלימוד, לכן חשיבותו של הסטודנט לאוניברסיטה נמוכה.
התשובה תינתן בעידן החדש על רקע מציאות כלכלית וחברתית שונה: רמת חיים מהגבוהות בעולם, עלויות מחיה נמוכות לאין שיעור מאשר כיום. ההפרדה בין הוראה למחקר, התייעלות האוניברסיטאות (לא תהיה להן ברירה...) ותחרות בין אוניברסיטאות על קליטת סטודנטים יוזילו את עלות הלימודים.
על סמך חישוב עלויות הלימודים בתיכון (ראו פרק "הכשל" – קישור בלשונית בראש עמוד זה), עולה כי שכר הלימוד הריאלי באוניברסיטה שאינה מסובסדת צריך לעמוד על כ- 40,000 שקלים לשנה (2015). ואכן, זהו שכר הלימוד במרכז הבינתחומי בהרצליה. רוב הסטודנטים בעידן החדש יוכלו לעמוד בכך, מה עוד שרוב העלויות בעידן החדש יקטנו משמעותית.
סבסוד האוניברסיטאות והמכללות למורים מכספי משלם המיסים עמד בשנת 2014 על כ- 9.1 מיליארד ש"ח. כ- 33,000 ש"ח לשנה לסטודנט באוניברסיטה (ללא מכללות). כ-77% מהסבסוד מיועד לאוניברסיטאות (היתר, בעיקר למכללות המתוקצבות). כמחצית מהסבסוד לאוניברסיטאות מיועד לסבסוד הוראה (היתר, לסבסוד מחקר). באוניברסיטאות לומדים כ- 104,000 סטודנטים לתואר ראשון ושני. בסך הכול למדו בישראל (2014) כ- 308,000 סטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות.
תקציב הסבסוד לאוניברסיטאות יקוצץ בהדרגה, ולאורך 9 שנים ובמקביל יועלה שכר הלימוד באוניברסיטה. מידי שנה יקוצץ סכום של 1 מיליארד שקל יותר מהשנה שקדמה. כלומר, בשנה הראשונה יקוצצו 1 מיליארד, בשנה השנייה 2 מיליארד... ובשנה התשיעית - 9 מיליארד.
הסכום המקוצץ יועבר מידי שנה אל קרן עצמאית שתעניק הלוואות לסטודנטים נזקקים. הקרן תקבל מידי שנה כ-1 מיליארד שקל יותר מאשר בשנה שקדמה, ובמשך 9 שנים. בשנה התשיעית יועבר מלוא תקציב הסבסוד ההיסטורי (כ-9 מיליארד שקל) אל הקרן. במקביל תרד בהדרגה תמיכת המדינה באוניברסיטאות עד שתתאפס בשנה התשיעית.
בשנה העשירית – האוניברסיטאות לא יהיו סמוכות לשולחן הממשלה, אפס עלות למשלם המיסים. שכר הלימוד ייקבע על ידי האוניברסיטאות, תוך תחרות ביניהן. בקרן התמיכה לסטודנטים יצטבר סכום עתק של כ-45 מיליארד שקלים. סכום מכובד.
הקרן תעניק הלוואות לסטודנטים (לא מענקים) שיוחזרו לאחר תום הלימודים בפריסה נוחה. כדי שהממשלה לא תאלץ לעסוק בגביית חובות מבוגרי אוניברסיטאות (סיכוי קטן שתצליח במשימה זו...), תמכור הקרן מידי שנה את תיקי ההלוואות למוסדות מימון פרטיים במכרז פתוח. כך תוחזר מייד ההלוואה לקרן, אם כי בסכום מוקטן ותמוחזר מייד להמשך מתן הלוואות. חישוב קל מראה שאפילו בשיעור ניכיון של 70% (כלומר, הקרן מוכרת את ההלוואה למוסד מימון פרטי ב-70% מערכן של ההלוואות), יעמוד מחזור ההלוואות לסטודנטים נזקקים על מיליארדי שקלים לשנה לאורך שנים רבות. נכסי הקרן יתאפסו לבסוף לאחר עשרות שנים והקרן תיסגר. הקרן מיצתה את תפקידה – לאפשר תקופת הסתגלות הדרגתית לעידן החדש. במקביל, תקום בוודאי ליד כל אוניברסיטה קרן מלגות עצמאית. כבר כיום ישנם מאות גופים פרטיים שמעניקים מלגות לסטודנטים בהיקף שנתי של מאות מיליוני שקלים.
לאוניברסיטאות כיום אין תמריץ לגייס תרומות משמעותיות לצורך עזרה לסטודנטים. להפך, הסטודנטים הם כלי נוח להפעלת לחץ על הפוליטיקאים כדי להגדיל את התמיכה באוניברסיטאות. עדיף לגייס תרומות להקמת מבני פאר. בעידן החדש, כאשר הסטודנט יהיה מטה לחמה העיקרי של האוניברסיטה יופנה חלק ניכר מהתרומות לקרנות מלגות לסטודנטים. הסטודנט יהפוך לצרכן שיש להתחרות על כספו ועל טיב השירות הניתן לו.
אכן יש יותר מידי מכללות למורים אך אין צורך לסגור את חלקם שרירותית – הצעה שעולה מידי פעם. המכללות תרשמנה כעמותות עצמאיות ויופסק כל סיוע מכספי משלם המיסים. כך יחסך מידי שנה הון של כ- 1 מיליארד ₪. המכללות יתקיימו משכר לימוד בלבד וגם מתרומות. מכללה שתתמוטט כלכלית בגלל מיעוט ביקוש לשירותיה תתפרק ועודף רכושה בניכוי החזר חובותיה יחולק בין מכללות אחרות לפי החלטת חברי העמותה המתפרקת. כך יישארו לבסוף מספר קטן יותר של מכללות. מספר המתאים בדיוק לצרכי השוק והעדפות הצרכנים (הסטודנטים).
רכישת מקצוע ההוראה היא השקעה כלכלית פרטית של הסטודנט שרוצה להתפרנס בעתיד כמורה. השקעה זו אינה שונה במאומה מהשקעה של צעיר אחר בלימודי מחשב, סַפָרות, או הקמת עסק אחר. אין כל הצדקה שהזקנה מנהריה תשתתף במימון לימודיה של צעירה מרמת גן שחפצה להתפרנס ממקצוע ההוראה.
שכר המורים בעידן החדש יהיה גבוה בהרבה משכר המורים כיום. לסטודנט במכללה למורים לא יהיה כל קושי לממן את לימודיו מחסכונות, עבודה, והלוואות שתוחזרנה לאחר לימודיו. מעטים ילכו ללמוד רק כדי "לקבל תואר" בקלות יחסית. רוב הלומדים בעידן החדש יהיו בעלי כוונות רציניות להפוך את ההוראה לקריירה המובילה בחייהם. צעד נוסף להעלאת רמת ההוראה.
מערכת החינוך בישראל ריכוזית ביותר בכל היבט אפשרי: תוכן הלימודים מוכתב ברובו על ידי המדינה, שיטת הלימוד עד כדי פירוט של ספרים וחוברות הלימוד – מונחתת מלמעלה; מבני בתי הספר, גודל הכתות, הרכב מבני העזר מוכתבים על ידי המערכת; רישוי העוסקים בהוראה – נקבע על ידי משרד החינוך שמחליט מי רשאי לעסוק בהוראה; שכר העבודה, החל בשָרַת וכלה במנהל בית הספר – אחיד וקבוע; גיוס מורים לעבודה, פיטורי מורים, הכוונת תלמידים לבתי הספר – הכל מכוון על ידי ה"אח הגדול". וכמובן – מימון המערכת: מימון פרטי אסור.
בשנים האחרונות גדל מגוון ספרי הלימוד והתכנים המאושרים ומספר קטן של בתי ספר מצליח לגייס תורמים. למרות זאת, מערכת החינוך, מגן הילדים ועד לתיכון, היא המערכת האזרחית הריכוזית הגדולה במשק. הצורך במבנה הריכוזי במגזר היהודי מנומק ב- 4 מטרות מוצהרות עיקריות:
• שוויון. הקצאת משאבים זהים לכל ילד. "נקודת זינוק שווה".
• הקניית ידע. הישגיות (בהשוואה בינלאומית) – עם פערים מינימליים.
• חינוך לערכים יהודיים משותפים (היסטוריה, ציונות, דת).
• חינוך לערכים אוניברסליים משותפים (מוסר, סובלנות, סביבה).
על סמך המטרות המוצהרות, בוגריה האידיאליים של מערכת החינוך הממשלתית היו צריכים להיות צעירים משכילים, בעלי ידע נרחב – החל ממתמטיקה וכלה בהיסטוריה כללית ויהודית, בעלי מושג טוב והכרה של הדת היהודית וערכיה. מוקירי הציונות ואוהבי הארץ המגלים הזדהות אמת עם מדינת ישראל והמפעל הציוני. צעירים שומרי חוק, ערים לסביבתם וסובלניים לזולתם.
כסף לא חסר. ההוצאה הלאומית לחינוך, כאחוז מהתמ"ג, גבוהה בישראל מאשר באירופה ובארצות הברית. מדינת ישראל מוציאה על חינוך כ- 8% מהתמ"ג (כ-10% מהצריכה הפרטית והציבורית, שזה הנתון הרלוונטי להשוואה מול העולם) לעומת כ- 6.5% במדינות אירופה (הנתונים 2010-2013). תקציב החינוך בשנת 2016 הוא התקציב השני בגודלו (51 מיליארד שקל) ומתקרב להיקפו של תקציב הביטחון. אם מצרפים אליו את תקציב ההשכלה הגבוהה ואת תשלומי הפנסיה של המערכת שאינם נכללים בתקציב החינוך, אלא משולמים על ידי משרד האוצר (בניגוד לתחשיב במשרד הביטחון) – נקבל שתקציב החינוך הוא הגדול מכל משרד ממשלתי אחר. תקציב החינוך זינק ריאלית בין השנים 2000 ל- 2016 ב-86% (מ-21 מיליארד שקל ל-51 מיליארד) – הרבה מעבר לצמיחת מספר התלמידים. על פי ארגון ה-OECD גדלה ההשקעה הכספית בתלמיד בישראל בין השנים 2005 ל-2012 ב-38% לעומת 21% במדינות האחרות בארגון.
המשמעות – החינוך בישראל יקר מאד יחסית למקורות הכלכליים שהמשק הישראלי מייצר. אנחנו מוציאים על חינוך חלק הרבה יותר גדול מ"העוגה" מאשר מדינות אחרות מרשות לעצמן להוציא. הקריאה הקבועה והפופולארית בתקשורת ובקרב אינטרסנטים שתמיד טוענים – "צריך להגדיל את ההשקעה בחינוך" – אין לה על מה לסמוך. למערכת החינוך לא חסר כסף.
על מידת הצלחת מערכת החינוך הישראלית בהגשמת מטרותיה המוצהרות, כמעט ואין חילוקי דעות: במבחני השוואה בינלאומיים בידע לימודי אנחנו מתקרבים לעולם השלישי. ההזדהות עם ערכים יהודיים בקרב האוכלוסייה החילונית לובשת ממדים של שנאה, ואילו החוגים הדתיים הולכים ומסתגרים. ובאשר לחינוך להזדהות עם המדינה והציונות: קשה למצוא מדינה במערב שחלק כה גדול של אזרחיה מפקפק בערכיה הבסיסים ביותר עד לצידוק עצם קיומה. אין בעולם החופשי מדינה שחלק כה גדול מצעיריה מצהיר בסקרים כי "אינם פוסלים ירידה מהארץ" ואין מדינה בעולם החופשי שחלק כה גדול מאזרחיה אכן קם ועזב. היקפי הירידה מישראל מקבילים, יחסית, לירידה של עשרות מיליוני תושבים מארצות הברית. נראה על פניו שהאמריקאי הממוצע, שמקורו במהגרים ממאה ועשרים מדינות ובני דתות שונות, רובם דור רביעי עד חמישי בארצות הברית, נטול היסטוריה ודת משותפים וללא מערכת חינוך ריכוזית וכפייתית כשלנו, מזדהה לאין ערוך עם הדגל וההמנון האמריקאים. דגל כוכבים המתנופף בחצר הבית, לאורך כל השנה, הוא חזיון לא נדיר בארצות הברית. ובאשר למוסר, סובלנות, אלימות, יחס לרכוש ציבורי ולסביבה – אין צורך לפרט – כולם יודעים את מקומנו.
זו התוצאה של כמעט שישים שנות מערכת חינוך ממשלתית, ריכוזית, שוויונית וכפייתית.
"רף" הוא המוט האופקי, מעליו משתדלים לקפוץ, הספורטאים המתמחים בקפיצה לגובה. במהלך תחרות בקפיצה לגובה מעלים את הרף כדי לקבוע מיהם הספורטאים המצטיינים.
אפשר כמובן להגדיל את מספר ה"מצטיינים" על ידי הנמכת הרף – יותר ספורטאים ידלגו בקלילות מעליו... בעשורים האחרונים שוקדת מערכת החינוך להנמיך את הרף כדי שיותר תלמידים יוכלו "לעבור"...
אין צורך ללמוד בתיכון את כל המקצועות כי יש "הגרלה" ונבחנים לבגרות רק על חלקם (בלשון משרד החינוך – "מיקוד"); צריך להמעיט במתן שיעורי בית כדי לא להכביד על התלמיד; אפשר להכין את רוב שיעורי הבית בכתה... ואפשר כלל לא להכינם כי למורה אין זמן לבדוק ואין הענשה... אסור "להלחיץ" את הילדים... אסור "ללחוץ" עם החומר... אסור "ללחוץ" עם המשמעת... לא צריך להקפיד על שגיאות כתיב וגם אסור להעיר על כתיבה לא נאה... לא מוכרחים ללמוד ערבית... את שאלות המבחן אפשר לתת לתלמיד מראש... צריך "להגמיש" את קושי בחינות הבגרות... לבטל מבחנים פסיכומטריים... ולאלץ אוניברסיטאות לקבל את כ-ו-ל-ם... להאט את קצב התקדמות הכתה למען ה"אינטגרציה"... לארגן הקלות בלימודים ובמבחנים לכל ילד שהוריו משקיעים מספיק כסף כדי להביא אישור שהילד "אינטליגנטי אבל סובל מדיסלקציה"... או אפילו הקלות ללא אישור... בזכות הקשרים... וכמובן, אסור לסלק ילד מהכיתה או מבית הספר אם הוא מאחר כרוני, מפריע שיטתי, אלים, או אפילו אחרי הפגנת ה-"יאללה, גם את... מה יש לך ממני...".
אפשר להנמיך את הרף ולהעניק ל-כ-ו-ל-ם תעודת ספורטאי בקפיצה לגובה. כך גידלנו דור (ויותר) של בורים בעלי תעודות שמשתלבים היטב עם מזכיר הסתדרות המורים (לשעבר), אברהם בן שבת, בעל תעודת התואר השני מאוניברסיטת לטביה... שהגיש עבודות שלא הכין בעצמו...
אפשר להמשיך ולהנמיך את הרף... אבל כשמגיעים לאולימפיאדה וצריך להפגין הישגים אובייקטיביים... מתגלה שאף אחד לא "עובר"...
מחקר בינלאומי שערך הארגון האירופאי (מבחן פיז"ה OECD 2009). בכל מדינה נבחנו בין 4,500 ל- 10,000 תלמידי כיתה י' בהבנת הנקרא, מתמטיקה ומדעים. בהבנת הנקרא דורגו תלמידי ישראל במקום ה-36 מתוך 64 מדינות. בתחום המתמטיקה והמדעים המצב גרוע יותר: תלמידי ישראל דורגו במקום ה-41.
במבחן בינלאומי אחר (PIRLS 2011) ישראל מדורגת בהבנת הנקרא במקום ה-18 מבין 45 מדינות:
והנה הישגי תלמידי ישראל במדעים 2011, בהחלט שיפור יחסית לעבר, מקום 13:
וההישגים במתמטיקה (מקום 7 בדירוג העולמי):
מקור: משרד החינוך
למרות שאחת מהצדקות היסוד למערכת חינוך ממשלתית-ריכוזית היא "צמצום פערים" – הפערים בישראל הם מהגבוהים בעולם וזאת, לאחר שנים רבות בהן משרד החינוך משקיע משאבים רבים ב"צמצום פערים", "עזרה לחלשים" ומשאבים אפסיים לחיזוק תלמידים מצטיינים...
איך השתפרו פלאים הישגי תלמידי ישראל תוך שנתיים?
שואל הגולש הסָביר: כיצד ייתכן שיפור כה דרמטי בהישגי התלמידים תוך שנתיים? מה השתנה? המורים אותם המורים, תכניות הלימוד לא השתנו, אפילו התלמידים לא השתנו. כרגיל... פוליטיקה.
המונופול הממשלתי על החינוך העניק ל"הישגים" מימד פוליטי. גדעון סער כשר חינוך רצה מאד "להצליח", אבל לשנות את המערכת לא מתאים לו וגם אולי קשה מאד תחת אילוצי חוקי העבודה בישראל ושלל האינטרסים. הפתרון הקל הוא להנדס את המספרים.
כמעט רבע מתלמידי ישראל לא נבחנו – חרדים, אחרים שהוגדרו כ"חינוך מיוחד" ועוד. בנוסף הוקצו כ-5 שעות לימוד שבועיות לאורך תקופה ארוכה כהכנה מיוחדת למבחנים. כך קפצנו מהמקום ה-41 למקום ה-7 במתמטיקה.
שר החינוך גדעון סער אמר: "ההצלחה הגדולה הזו לא הושגה במטה קסם אלא בעבודה מאוד קשה". שרת החינוך שקדמה לו, יולי תמיר, לא פירגנה ל"הישגי" מחליפה בתפקיד והודיעה: "אין הרבה משמעות לתוצאות". "השיפור" המבושל של השר גדעון סער בוצע ב-2012. כשנתיים לאחר מכן פרש כבוד השר מהחיים הפוליטיים (באופן זמני?) כדי "לעשות לביתו". זיוף המספרים נפסק ובשנת 2015 חזרה ישראל ל"מקומה הטבעי" בטבלת ההישגים. למרות שאנחנו בתחתית הטבלה, אם מפרידים בין הישגי תלמידים ערביים לבין הישגי תלמידים יהודים – "דוברי העברית" ממוקמים כמעט באמצע הטבלה. אם נפריד מ"דוברי העברית" את החרדים אז כנראה שנתברג ברבע העליון של הטבלה.
תכנית הלימודים נקבעת על ידי קומץ פקידים ("מפקחים") במשרד החינוך. מרגע שנקבעה היא מחייבת את כל המורים בישראל. למורים או מנהלים כמעט שאין סמכות להוסיף או לגרוע. אי אפשר לטעון כנגד משרד החינוך שלא נעשים ניסיונות חדשים, או ששינויים אינם מיושמים. הבעיה טמונה בעצם המונופול הממשלתי בהכתבת תכניות הלימודים כפי שיוסבר בהמשך.
כאשר המודיעין טעה – פרצה מלחמת יום-כיפור. כאשר משרד החינוך טועה – צומח דור שלם של בורים – מקום רע בין לטביה לאינדונזיה. טעות בחינוך מתגלה תמיד בסוף. המונופול הממשלתי שמכתיב תכנית ושיטה אחידים, הופך את הכישלון לכלל ארצי. |
ריכוז כל סמכויות החינוך בידי משרד ממשלתי גורר השפעה פוליטית על ההחלטות המתקבלות כי כמעט ואין החלטה ממשלתית שאינה מושפעת משיקולים פוליטיים לא-ענייניים. אין החלטות ללא מאבקים פנימיים, או ללא מישהו במערכת שמפיק מכך רווח.
הכישלון אינו נובע רק מבחירה שגויה של שיטת הוראת המתמטיקה או הבנת הנקרא. הבעיה אינה במנהל רע, שר כושל, מפקח תמהוני או מחסור בתקציב. אשמה ה"שיטה". זו גורסת בעלות ממשלתית על מערכת החינוך ומונופול ממשלתי חזק וריכוזי ששולט בכל.
המונופול אינו מאפשר התמודדות חופשית בשוק בין מגוון שיטות הוראה ותוכניות לימודים. אילו היה מגוון, תחרות וחופש בחירה למנהלים ולהורים, אז טעות בבחירת שיטת הוראת מתמטיקה בבית ספר מסוים הייתה מתגלה בשלב מוקדם (על ידי השוואת הישגים לבתי ספר אחרים המשתמשים בשיטות שונות), ובמקרה הגרוע הייתה משפיעה על מספר קטן של תלמידים שנחשפו לה. בשיטה הבולשביקית-ריכוזית השלטת, כולם חייבים ליישר קו עם דוקטרינת משרד החינוך. אם זה טעה – דור שלם ניכשל במתמטיקה.
הערה (6/10/2011) של ניר קוזלובסקי:
הייתה לי שיחה עם קולגה בעבודה. זה התחיל בגולדראט והגיע לרפואה. דיברנו שלכל רופא יש גישה קצת שונה לטיפול. נוצר תהליך כמו אבולוציוני, שבו גישות שמצליחות יותר מאומצות ומשתפרות. ובמשך הזמן נוצרים שיפורים משמעותיים ברמת הרפואה. איך זה קורה – פשוט אין מי שימנע את זה. ואז חשבתי על משרד החינוך. יושב במשרד בירושלים מפקח בולשביק שקובע איך ללמד חשבון. הוא לא מרשה לגישות שונות להתפתח. אין תהליך שיפור אבולוציוני. רק תחשבו על השינויים שעוברים בתי החולים (ואפילו קופות החולים) לעומת האין-שינוי בבתי הספר.
בניני המשרדים בישראל שונו ללא הכר בעשורים האחרונים, אולמות התעשייה הם עולם חדש, ואפילו מוסכי הרכב שינו פניהם. לעומתם, בתי הספר קפאו – הם בבעלות ממשלתית. כמעט שלא קיימת תחרות בין בתי הספר על משיכת תלמידים ולא מאבק על גיוס כוחות הוראה. חדר המורים עדיין מזכיר את המקלחת המשותפת בקיבוץ... וחדרי השירותים מהווים מפגע תברואתי וסביבתי כבר אחרי שעת הלימודים השנייה... למעט מספר בתי ספר חריגים (כגון בית הספר לאומנויות או לטבע בתל אביב) לא חל שינוי מהותי בתשתית הפיזית לעומת שנות החמישים. לחלקם אמנם נוספו מזגנים...
הממסד קובע היכן יקום בית ספר, הפקידים מחליטים על מספר הכיתות ומאיזה אזור יגיעו התלמידים. אין לאף גורם תמריץ לחשוב על שינוי ושיפור. וגם אם יחשוב... מי יממן?
למנהל בית הספר יש מרחב תמרון בערך כמו למפקד מחלקה בבסיס הדרכה בצבא הרוסי בתקופה הקומוניסטית. הרכב התלמידים לא נקבע על ידו, תכנית הלימודים נקבעת על ידי הקומיסרים במשרד החינוך. האם הוא יכול לגייס מורים כרצונו? האם עליו לשווק את בית הספר להורים? (כלומר, למשוך "לקוחות" על ידי הצעת שירותים טובים?).
החלפת מורה היא משימה כמעט בלתי אפשרית, שלא לדבר על פיטורים. סילוק תלמיד מבית הספר נדיר והרחקת תלמיד בגלל בעיות משמעת היא נושא לוועדת חקירה ממלכתית. גיוס מימון נוסף מההורים הוא חטא בל יכופר וקבלת תרומות מגורמים מסחריים אסורה.
מדוע שמנהל יתאמץ? גם אם יצליח להפיח רוח חיים והצלחה בבית הספר בכוח אישיותו וכושר מנהיגותו – מה יהיה שכרו? האם יתוגמל על הצלחה? או לחילופין, האם יפוטר בגלל כישלון?
מוגנים. השכר אחיד והקידום, אם ישנו, כלל אינו תלוי בהצלחה. מורה גרוע מרוויח כמו מורה טוב – הוותק עושה את שלו. לפטר מורה כושל? הס מלהזכיר. מדוע להתאמץ? האם כתוצאה ממאמציו יתדפקו על דלת הכיתה תלמידים נוספים? האם מנהל בית ספר אחר יציע לו משרה מפתה? יש גם יתרונות בעבודה – מספר מועט של שעות עבודה (פחות מ-20 שעות שבועיות) וחופשות אין-קץ.
בשנת 2011 היו כ- 1,567,000 תלמידים בבתי הספר (לא כולל גני ילדים ואוניברסיטאות), מספר עובדי ההוראה עמד על כ- 161,000. המספר הממוצע של תלמידים בכיתה עמד על כ-28. כלומר, מדובר בכ- 56,000 כיתות לימוד. מכאן נובע שיש בישראל כמעט 3 מורים לכל כיתה!! "משהו" לא מסתדר במספרים, אלא אם בממוצע כל מורה עובד בפחות מחצי משרה.
לפי חישובנו (בהמשך), גם אם נשלם למורה משכורת כפולה, ויהיו רק 25 תלמידים בכתה, נוכל להסתפק במורה ורבע לכתה. כיום, אם כך, יש לפחות פי-2 מורים מהנדרש. היכן הם? מה הם עושים שם??
קיימת תחושה שרוב ההורים אינם שבעי רצון ממערכת החינוך. ההורים מנותקים מהמערכת ואף מנוכרים לה. ברוב המקרים הם לא בחרו את בית הספר וגם אינם רשאים להחליפו. תוכן הלימודים מוכתב מלמעלה. אם במקרה, המנהל כושל או המורה בלתי מוכשרת בעליל, אין להם דרך לגרום להחלפתם.
משבר האמון של ההורים במערכת בא לביטוי בשכבות מבוססות בהוצאה כספית נוספת על שיעורי עזר, מורים פרטיים וחוגים משלימים ואף בלחצים להקמה והרחבה של בתי ספר "ייעודיים" לאמנות, טכנולוגיה, תקשורת וכו'. בשכבות הנמוכות מתבטא חוסר שביעות הרצון, בין היתר, בנהירה למערכת החינוך האלטרנטיבית של ש"ס שפרחה בעיקר בשנות התשעים.
הורים אחרים מגיבים במעורבות גסה, כמעט אלימה, עד כדי כניסה לשיעור, או לחץ על המנהל לפרוטקציה (כך נוהגים הורים בוגרי מערכת החינוך בארץ. הורים שהתחנכו בחו"ל לא נוהגים כך).
הניכור מתבטא גם בחוסר נכונות לתרום לבתי הספר אפילו סכומים בסדר גודל הנמוך מתקציב הסיגריות החודשי של ההורה, תוך ניצול חוסר האונים של המנהל לכפות תשלומים על ההורים לצורך שיפור תשתית בית הספר והענקת שירותים נוספים לתלמידים.
הרוב הדומם של ההורים פשוט מרים ידיים – מופיע פעמיים בשנה לאסיפות הורים ומקווה לטוב.
התלמידים מגיעים למערכת במסגרת חוק חינוך חובה; הם לא נדרשים למאמץ כלשהו כדי להצטרף לבית הספר בו הם משובצים. הם לא מתלבטים יחד עם ההורים לאיזה בית ספר להירשם. הם לא חוששים שמא יידחו על ידי בית הספר, או חלילה ימשיכו לכיתה הבאה "אך לא בבית ספרנו" (בדיחה מימים רחוקים).
התלמיד יודע שבמערכת החינוך הוא ה"מלך". המורה, למרות שנאסר עליו, יכול "להוציא אותו מהכיתה" וגם זה לא נורא. ה"עונש" המרבי – רישום, ללא כל סנקציה, במזכירות בית הספר. בכיתה יושבים כ-30 תלמידים ונוכחים כיצד "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" – מהר מאד מתברר שהמורה "מתחשבת" עד אין קץ בכל תלמיד מופרע וחריג. התלמיד מבין מהר מאד, בחושיו הטבעיים, שבית הספר הוא "נמר של נייר". מערכת כזאת אינה יכולה לעורר כבוד והנטייה הטבעית לתוהו ובוהו מנצחת.
למרות הכל, תלמיד יכול להצליח. עליו להגיע ממשפחה מבוססת בעלת הכרה בחשיבות השכלה ולימודים, ולספוג זאת מגיל רך. למרבית הצער, יש התאמה בין מיצובה הכלכלי של המשפחה לבין מסורת משפחתית שמעריכה השכלה ומעודדת ילדים ללמוד. רובם של ילדים אלה יצליח למרות המערכת ולא בזכותה – ההורים ידחפו, יגלו מעורבות, ישקיעו במורים פרטיים ובחוגי העשרה. דרך אחרת להצליח במערכת הקיימת היא להיות ילד בר-מזל. שיבוץ לכיתה בה מלמדת מורה כריזמטית, בדרך כלל מחנכת תרתי שמע, משכמה ומעלה. דמות חינוכית כזאת יכולה, אם הכיתה לא גדולה מידי, להשפיע על ילדים ולהעניק להם בסיס טוב וחיסון מחוליי המערכת. אפשרות נדירה ומקרית אך בהחלט קיימת.
גם המורה המוכשר ביותר צריך להתמודד "במגרש בוצי" וקשה, בו התלמיד חשוף להשפעות חינוכיות שליליות מהסביבה, מהשכונה, מהמדינה – וכולן משתקפות באופן זמין בתקשורת – "ישר לווריד"... אישי ציבור שמועמדים לדין, תרבות כנסת ישראל, אלימות מילולית ופיזית ברחוב, שביתות עובדים אלימות ואווירת "כולם גונבים"...
"הרחוב" הוא חלק בלתי נפרד ממערכת החינוך הלא-רשמית. "רחוב" כאן הוא כינוי כולל לאוסף הגורמים שמחוץ לבית ולמערכת החינוך הממוסדת. הרשמים נקלטים על ידי הילד ממקום עבודת הורים, משיחות עם מכרים ובני משפחה, מהתנהגות המבוגרים, תמונות מהתקשורת וכל יתר מרכיבי האווירה השלטת במדינה. לכל אלה חשיבות חינוכית מחלחלת ומכרעת. ההשפעה הסביבתית בישראל שלילית בחלקה הגדול.
לכאורה, צריכים היינו להשמיט פרק זה הואיל ו"הממשלה לא אשמה" בהתנהגות הרחוב והסביבה. אכן, האשמה אינה בממשלה מסוימת, אלא במשטר הסוציאליסטי שטופח בידי כל ממשלות ישראל.
סוציאליזם בנוי על חלוקת כסף לבעלי "זכאות". הפוליטיקאים מחליטים מי "זכאי". מהר מאד מתדרדר סוציאליזם למשטר כמו בישראל: חיי היום-יום סובבים סביב מאבק ה"מגיע לי" – זכאות לכסף שלא תמורת עבודה. כמעט כולנו שטים בסירה זו – החל מהאם החד-הורית, דרך עובדי הנמלים וכלה בתעשיין שמעביר את המפעל לאזור פיתוח...
קשה להסתיר מנער ש"אימא חולה" על סמך הצהרה כוזבת לביטוח לאומי כדי לקבל קצבת נכות... קשה עוד יותר להסביר לנערה כי אסור לספר שאבא גר בבית למרות שאימא בכלל רשומה כאם חד-הורית ויש לה "זכאות"... מהחבר לכיתה הילד שומע שאבא מקבל קצבת אבטלה אבל "על באמת" עובד... שני ההורים משננים לילד בכתה א' שלא יעז לספר למורה היכן הם גרים באמת כדי שלא תיחשף תרמית זיוף הכתובת בעת הרישום לבית הספר... התקשורת משלימה את התמונה מהווי המדינה, החיים הפוליטיים ותרבות נבחרי העם. הקרקע החינוכית בשלה להשתלבות בתרבות השקר וה"מגיע לי"...
התחנה האחרונה במערכת החינוך הממוסד בישראל הוא השירות הצבאי. כמחצית מבני הנוער חולפים בתחנה זו לאורך חודשים רבים.
עיקר הערכים החיוביים בצה"ל מוקנים בחודשים הראשונים של השירות הצבאי, בבסיסי ההדרכה: משמעת, סדר, ידע, עמידה בלוחות זמנים ועוד. עם היציאה מבסיס ההדרכה משתלב החייל בצבא האמיתי – וכאן, נראה על פניו שברוב היחידות ההיבט החינוכי שלילי. כאן נוכח החייל שניתן "למרוח זמן", לעשות את המינימום רק כדי לא להיענש במקום לשאוף למקסימום ולזכות בתמורה (שאיננה...). לא ליזום, ו"לשחק אותה ראש קטן".
כאן מתחילה תעשיית האישורים והפטורים: הורדת פרופיל רפואי, בקשות קל"ב (שירות קרוב לבית) יצירתיות, הטבת תנאי שירות באמצעות "קשרים", תשלומי משפחה לנזקקים ועוד.
המערכת הצבאית נכפית על הצעירים – הם אינם מתנדבים לצבא ובשלב מסוים – לאחר התלהבות ראשונית, חלק ניכר מהחיילים מתחיל "לבעוט" במערכת במגמה "להסתדר". החיילת רואה את קציני הקבע במפקדה "טוחנים מים", את הנהג הצמוד ממתין בחוסר מעש, את חברותיה הבטלות. היא עדה למאבקי הקידום בדרגה ורואה את הבזבוז על כל צעד ושעל. את תרגילי ה"פתע" עליהם יודעים כולם מראש ואת חיילי המילואים שזומנו רק כדי לנצל את מיכסת ימי המילואים של היחידה... ואת כל יתר התסמונות של גוף ציבורי ענק ומסורבל.
לא יתכן שאין לכך השלכה חינוכית מרחיקת לכת.
מטרתה העיקרית של מערכת ההשכלה הגבוהה היא הקניית התמחות מקצועית צרה – רכישת מקצוע כדי להתפרנס ממנו. הסטודנט רוכש מידע מעמיק במקצוע בו בחר. תעודת הגמר והתואר האוניברסיטאי מעידים על כך. מוניטין המוסד, מעניק התעודה, מסמן למעסיקים כי מחזיק התעודה רכש מיומנות התחלתית מספקת במקצוע אותו למד. את המיומנות האמיתית ירכוש הבוגר תוך כדי עבודה וצבירת ניסיון, המשך רכישת ידע ועדכונו. זה אכן המצב בשוק הפרטי במקצועות כגון עריכת דין, רפואה, הנדסה ועוד. במקרים רבים אחרים, מהווה התואר האקדמי זכאות אוטומטית לקבלת כסף. התופעה רווחת בעיקר בסקטור הציבורי. שוטר שלמד לתואר ראשון כלשהו, מורה בבית ספר, או עובד ברשות ממשלתית אחרת, זכאי להעלאה בשכר, מייד עם הצגת התעודה וללא קשר לתועלת שמפיק המעסיק מהתואר שקיבל העובד שממשיך להיות מועסק בתפקידו הקודם, ללא שינוי... זהו הרקע לצמיחת עשרות מוסדות אקדמיים כגון שלוחת אוניברסיטת דרום מקדוניה בישראל. משלמים, ובהליך מזורז כלשהו מקבלים "תואר".
רכישת השכלה היא רק אחת מהדרכים להשקעה בהון אנושי. כך גם התמחות בספורט או פיתוח כישרון אומנותי. כמו בכל השקעה, גם ברכישת השכלה קיים "סיכון" – סיכויי ההשתכרות בתחום שלמדתם. יש שהשקעה בלימודים אקדמים אינה משתלמת – הביקוש בתחום קטן, השכר נמוך, אם בכלל יש תעסוקה. במשק חופשי, בו עלות הלימודים באוניברסיטה ריאלית – סיכוי קטן למציאת עבודה מסמן לאחרים לא להשקיע בלימודים באותו תחום (אלא אם לומדים מתוך התעניינות אישית בתחום, מי שיכול להרשות לעצמו כלכלית).
לעיתים, השקעה בלימודים באוניברסיטה עלולה להיות בזבוז של משאבים; סבסוד השכלה גבוהה פועל לעדוד הבזבוז. אין ספק שהשקעה בחינוך תורמת להתפתחות הכלכלית – אבל בהחלט לא כל תחום של לימודים. כאן המקור להעיר שתומס אדיסון שהמציא את נורת החשמל, האחים רייט ממציאי המטוס, וביל גייטס ממייקרוסופט – לא למדו באוניבריסטה או לא השלימו את לימודיהם האקדמאים. כך גם מיליוני אנשי מחשבים ומתכנתים שרכשו את השכלתם בבתי ספר מקצועיים פרטיים שמלמדים רק את מקצועות המחשוב.
השקעה של צעיר בלימודים גבוהים כמוה כהשקעה בעסק פרטי. את הפירות קוצר המשקיע. לצעיר שמשקיע בהקמת מספרה או בית תוכנה, אין זכות לכפות על גב' כהן מחדרה להשתתף בהשקעה בעסק. אך אם אותו צעיר יחליט לפתוח עסק אחר – בתחום הרפואה, עריכת דין, או הנדסה – יוכל, בגיבוי המדינה, לכפות על גב' כהן מחדרה לממן מכיסה הדל את ההשקעה. משפחת כהן תשלם מכיסה, כ- 15% מכל קניה שמתבצעת בסופרמרקט כמס-ערך-מוסף כדי לממן, בין היתר, את לימודיו של סטודנט כלשהו באוניברסיטת תל אביב.
הרכב העלויות ברוב המקצועות האקדמאים, דומה לבית הספר התיכון: מורה-גיר-תלמידים-כיתה. שכר המרצה האקדמי גבוה יותר, אך לעומת זאת, הרצאה באוניברסיטה יכולה להינתן גם לפורום של 300 סטודנטים, בהשוואה לכיתה הקטנה בבית הספר. הלימוד האקדמי מבוסס במידה רבה יותר על לימוד עצמי ותרגול בקבוצות קטנות בעזרת איש סגל זוטר ששכרו נמוך יחסית. יתכן שלימודים במקצועות המצריכים מתקני עזר כגון מעבדות (הנדסה, כימיה, רפואה וכדומה) יקרים במקצת.
יוקר הלימודים האקדמאים נובע כיום מגורמים שאינם קשורים ואינם הכרחיים להוראה עצמה: מנגנון ביורוקרטי עצום ובזבזני; שטחים ומרחבים ללא סוף (הדשא יפה אך אין לו קשר להוראה עצמה); אולמות נוצצים ומבנים יקרים בניצולת נמוכה; שכר אחיד לסגל ותנאי עבודה נדיבים שאינם פתוחים לתחרות חופשית, שעות עבודה נוחות, שבתונים, חופשות ארוכות, נסיעות לחו"ל, מענקי מחקר וקביעות בעבודה; שכר ללא קשר לביקוש למקצוע ולביקוש מהסטודנטים לשירותיו של המרצה; העדר הפרדה בין עלויות מחקר לבין עלויות הוראה.
במכללות מכשירים מורים וגננות לבתי הספר היסודיים ולחלק מחטיבות הביניים. תקציב המוסדות להכשרת המורים כולל תוכניות קידום הוראה שונות עומד על כ- 1 מיליארד ₪ לשנה (2004). להלן מספר המכללות בישראל וחלוקתן:
מכללות למורים לחינוך הממלכתי הכללי: 15
מכללות למורים לחינוך הממלכתי-דתי: 12
מכללות חרדיות: 23
מספר התלמידים בכל זרם חינוך (2003):
החינוך הממלכתי-כללי: 673,000
החינוך הממלכתי-דתי: 191,000
החינוך החרדי: 144,000
כיצד ייתכן שככל שיש פחות תלמידים בזרם החינוך, יש יותר מכללות להכשרת מורים באותו זרם? אך זו אינה החידה היחידה: בשנת 1990 למדו בבתי המדרש למורים וגננות כ- 4,618 סטודנטים. חלפו 11 שנים, ובשנת 2001 זינק מספר הסטודנטים להוראה יותר מפי ארבעה ל- 20,299. מספר התלמידים גדל באותה תקופה במעט יחסית, ומספר הכיתות עוד פחות. מי לומד שם ולמה? הרי חלק ניכר מהבוגרים כלל לא ממשיך להוראה.
הסבר סביר מספקת נילי מנדלר (גלובס 4.12.03):
"...מכללות ממלכתיות-דתיות... מזכרת נאה מתקופת המפד"ל במשרד החינוך. בכל מכללה הרי יש מנגנון מנהלי, ומרצים ומשכורות. שיטה ידועה לצ'פר את מקורבינו...
במגזר החילוני, רבים מהבוגרים אפילו לא דורכים על מפתן בית הספר, וכשליש מהמורים החדשים נושרים מהמערכת בשנת עבודתם הראשונה. גם כאן פרחו מוסדות מיותרים בחסות אינטרסנטים במשרד החינוך ומחוצה לו. עוד מנגנונים נפוחים, עוד מרצים, עוד תקציבים...
הכול מתגמד מול [שפע] הסמינרים החרדים: הכשרת המורים הייתה לכר נרחב לפעילות פוליטיקאים ועסקנים חרדיים..."
התחשיב הבא נערך בשנת 2015, תחשיב קודם נערך בשנת 2004. בעקבות העדכון ל-2015 נוכחנו שהמסקנות תקפות גם עכשיו.
עיקר מרכיבי תשתית החינוך הם מבנים (בתי ספר וכתות), מורים, ותחזוקה שוטפת. ננסה להעריך עלויות של תשתית חינוך ברמה גבוהה מאד, כזו שאינה קיימת במציאות הישראלית. השאלה המוצגת: מה תהיה עלות התשתית (לתלמיד) בבית ספר ברמת "הילטון 5 כוכבים"? לא נעסוק כאן בתוכן החינוך.
נניח כתות לימוד בשטח של כ-50 מ"ר כל כתה ועוד כ- 150 מ"ר לכיתה חדרי ספח (פרוזדורים, מקלט, מעבדות, ספורט, ספריה, מנהלה וכו'. כיום עומד היקף שטחים אלה על כ-25 מ"ר לכיתה בלבד). לכל מורה יהיה חדר-משרד פרטי במקום "חדר-המורים" המשותף. נקפיד על בניה ברמה גבוהה, כולל ריצוף שיש... רמה המקובלת בבנייניי משרדים מודרניים. המבנים יצוידו במערכת מיזוג וחימום מרכזית. עובדי ניקיון יסיירו במשך כל שעות הפעילות ולא רק עם תום הלימודים... השירותים יהיו תמיד נקיים ומבריקים...
והמורים... שכיום מועסקים במשרה "מלאה", בממוצע כ-20 שעות הוראה שבועיות (שעות נוספות מוקדשות בבית), יועסקו במערכת העתידית בהיקף הדומה לכל מועסק אחר במשק, כ- 35 שעות שבועיות בכתה (יום עבודה של 7 שעות בכתה ועוד שעתיים בבית או במשרד, בהכנת מערכי שיעור ובדיקת מבחנים...). בנוסף, "יאלצו" המורים להקדיש מספר שבועות בשנה מתוך 14 שבועות החופשה השנתית להשתלמויות מתקדמות, העשרה עצמית ועזרה ממוקדת לתלמידים מתקשים. גם במבנה נורמאלי זה יפחת מספר שעות העבודה השנתיות של מורה מאלה של יתר העובדים במשק.
במערכת החדשה, שאת עלותה ננסה להעריך, ילמדו בכל כתה רחבת ידיים, 25 תלמידים בלבד, במקום התקן הנוכחי העומד על 40 תלמידים לכתה. כדי לגייס מורים מעולים שיעבדו במשרות כמעט מלאות, תוגדל משמעותית משכורת המורים: במקום כ- 9,000 ₪ ברוטו לחודש, יעמוד שכר המורה החדש על כ- 15,000 ₪ לחודש!!! כלומר, עלות שנתית של כ- 240,000 ₪ הכוללת הפרשות נדיבות לפנסיה, תנאים נלווים, ביטוח וכו'.
עוד נניח, שכדי להעניק תנאי חינוך של "5 כוכבים", צריך ½ עובד שרות על כל מורה (מנהל, מזכירות, אחות, שומר, יועץ וכו') – הרבה מעבר למקובל כיום. עלותם השנתית תעמוד על כ- 160,000 ₪ לעובד.
ועתה, ננסה להעריך את עלותו של בית הספר... בל נשכח... "5 כוכבים"...:
עלות עובדי ההוראה לכיתה אידיאלית:
כל כיתה אידיאלית זקוקה למורה אחד ועוד "חצי" מורה. זאת בהנחה של 10.5 שעות עבודת הוראה ביום לכיתה אחת. זו השקעת זמן נדיבה ליום הוראה וכוללת עבודת רקע של מורה שאינה מול הכיתה, מורה מחליף לעת הצורך וכו'. נוסיף להשקעה זו בכוח אדם עוד ½ עובד שירות לכיתה. דהיינו, עלות של כ- 520,000 ₪ לכתה לשנה, או: כ- 43,000 ₪ לחודש לכיתה.
עלות מבנה בית הספר מודרני
כדי להעריך את עלות מבני בית הספר העתידי, נניח שהעירייה הורסת בית ספר קיים ומאפשרת ליזם להקים, על אותו מגרש ועל חשבונו, בית ספר מודרני מדהים ברמה של בניין משרדים מפואר. המבנה החדיש יושכר לעמותה שתנהל את בית הספר בשכר דירה כלכלי שמותיר רווח ליזם.
כדי להעריך עלויות, נבדוק את עלות השכירות בבניין משרדים מפואר בתל אביב, לאו דווקא במחירי מיתון: כ- 120 ש"ח למ"ר לחודש ועוד כ-25 ש"ח למ"ר לתחזוקה שכוללת מיזוג, ניקיון, ושמירה. לצורך החישוב נסתפק בשכר דירה ממוצע לכיתה של כ- 90 ש"ח למ"ר שהרי לא בכל הארץ המחירים כמו בתל אביב...אבל נעלה את עלות התחזוקה ל- 40 ש"ח למ"ר (כדי לספק שירות של חמישה כוכבים לתלמידים ולמורים).
שטח כיתה תקנית הוא כ-50 מ"ר. אבל אנחנו רוצים כיתות ושטחי ציבור (משרדי מורים, מעבדות, פרוזדורים, מקלט, אולם התעמלות) ברמה גבוהה, אז נניח בנדיבות שנצטרך לכל כיתה עוד כ-150 מ"ר בנויים. הגזמנו, אבל לצורך התחשיב אנו רוצים "הילטון". ועכשיו, נכפיל את שטח הכתה (כ- 200 מ"ר כולל חדרי הספח) בשכר הדירה, כולל התחזוקה. ננכה מהמכפלה כ-25% עבור החופשות לאורך השנה שבית הספר ריק מתלמידים. נקבל את עלות השכירות החודשית של כיתת לימוד חלומית: כ- 19,500 ₪ לחודש לכיתה.
עלות הבלאי החודשי
הבה נגזים, ונניח שבנוסף לעלות התחזוקה השוטפת החודשית הגבוהה, משפצים כל קיץ כיתות וחדרי ספח, מחליפים שולחן שבור ומחשב תקוע, מחדשים מלאי וציוד בעלות של כ- 3,500 ש"ח לחודש לכיתה. כך תתווסף עלות חודשית לכיתה של כ- 3,500 ש"ח.
אז כמה צריכה לעלות כיתת לימוד חלומית לחודש?
שימו לב, העלות כוללת מורים, מנהל, מזכירות, שכירות מבנה, תחזוקה, בלאי.
בסיכום נקבל את העלות החודשית לכיתה מפוארת:...... כ- 66,000 ₪ לחודש.
אם נחלק עלות זו ב-25 תלמידים נקבל עלות חודשית של כ-2,600 ₪ לתלמיד.
כמעט שכחנו – מעבר לשעות הלימודים, יעניק בית הספר החלומי פעילות העשרה ענפה. כיום משלמים הורים מאות שקלים לשנה עבור פעילויות נוספות בבית הספר. הבה נשתולל, נטיל את העלות על בית הספר. נגדיל את התקציב פי כמה באופן שיכסה פעילות נרחבת הכוללת שיעורי עזר, חוגים, טיולים, מסיבות וכדומה. דהיינו, 5,000 ₪ לשנה לתלמיד. הוצאה זו תעמיד את העלות החודשית הכוללת לתלמיד על כ- 3,000 ₪. פחות מעלות אחזקת ילד בגן פרטי או עלות מטפלת לתינוק. ראוי לחזור ולהדגיש שהסכום מבוסס על מערכת רווחית – בעלי הנדל"ן מרוויחים שכר דירה, קבלני התחזוקה מרוויחים והמורים נהנים סוף סוף בדרך לבנק...
זו עלותו של תלמיד בבית ספר פרטי חדש שנבנה מהמסד עד לטפחות. במערכת הנוכחית קיימים המבנים ואין צורך לשלם שכירות. לכן עלות חודשית לתלמיד בתשתיות משופרות לא צריכה לעלות על כ- 2,000 ₪ לחודש. אין כאן יומרה להציג "תכנית עסקית" – המספרים נועדו להמחיש סדרי גודל בלבד.
תקציב משרד החינוך עמד בשנת 2015 על כ-47 מיליארד שקלים. אם נחלק רק 80% מסכום עתק זה למספר התלמידים – נקבל תקציב לתלמיד בסדרי גודל שמאפשרים קיומה של מערכת חלומית כפי שתיארנו. אך מה אנו מקבלים עבורו כיום? תשתית ירודה, מורים לא מרוצים ונוער עם רמת ידע מאכזבת.
האם אלה כל ההוצאות? ומה עם הוצאות העתק של משרד החינוך עצמו? – מפקחים, לשכות, רכב צמוד, משרדים מחוזיים, כותבי תכניות לימוד, עובדי מחלקות החינוך בעיריות ועוד. הייתכן שרובם מיותרים? אולי אפשר לוותר על משרד החינוך ולתת את הכסף להורים שישלמו ישירות לבתי הספר? – על כך בהמשך, פרק "הפיתרון".