ההנחה שכדאי למדינה לקחת כסף מהעשירים ש"רק חוסכים את הכסף" ולפזר לעניים ש"צורכים" את כל כספם – וכך יגדלו הביקושים ותגבר הצמיחה – היא מיתוס סוציאליסטי.
סמכויות יתר בידי המדינה הן סיכון לא מגודר. הזוועות הגדולות ביותר מתרחשות כאשר המדינה רומסת את זכויות הפרט. תמונה מהעבר השווייצרי.
סוציולוגים שוברים את הראש בניסיון להסביר את התופעה. כרגיל יש הרבה סיבות, אך העיקרית: תרבות הקצבאות.
רפורמת ענק בתחום הנפט והגז במקסיקו - ביטול המונופול הממשלתי על ה"נפט ששייך לעם".
בתזונה, כמו בתחום הכלכלה והאקלים, המדענים וויתרו לרוב על שלב הניסוי וההוכחה (בגלל הקושי), ומציגים כל השערה כאמת מדעית. 60 שנים של מאות אלפי מאמרים, מחקרים והמלצות - אבל אחוז השמנים והסוכרתיים רק גדל.
העולם הכלכלי מסובך מידי להצגה בנוסחה ולחיזוי העתיד באמצעותה. הוא מסובך, בלתי צפוי ויקר מידי לניסיונות ניהול מרכזי על ידי פקידי מדינה ופוליטיקאים. הנזק הוודאי גדול בהרבה מתועלת מקרית.
ממשלה שמאלצת את הבנקים להעביר את הרזרבות שלהם אל הבנק המרכזי ולקבל על יתרות אלה "ריבית שלילית", למעשה מחרימה כסף מהבנק. השימוש בכינוי "ריבית" בהקשר זה נעשה לשם התקינות הפוליטית. החרמה אינה "תשלום".
גם הבריטים אימצו בחום את הרעיון: מעתה "יצמח" התמ"ג הבריטי כתוצאה מהכללת זנות, יבוא-יצוא, יצור וצריכה של סמים בלתי חוקיים כמו קראק והרואין. אבל מי בכלל צריך את נתוני התמ"ג ואת שאר החשבונאות הלאומית?
התוצר של איטליה צפוי לזנק ב-2 אחוזים שלמים הודות להכללת "הערכות" על היקף המסחר בסמים, זנות והברחת סיגריות. הפעם זה נעשה רשמית, בהנחיית הרגולטורים של האיחוד האירופאי בבריסל. מי מרוויח מהתעלול?
