אתם כאן: עמוד הבית
Game over לגבי "גוש היורו". שלוש הנחות היסוד עליהן התבסס "האיחוד האירופאי" אינן מתקיימות כעת. לא הפוליטיקאים יחליטו "להרוג" את "הגוש", אלא שוקי ההון - המציאות הכלכלית. מהי המשמעות של מות היורו?
קריסה של מניפולציה (דהיינו מצב בלתי אפשרי לאורך זמן בכל תחום שהוא) שנעשית על ידי שלטון ו/או בחסות השלטון, אינה נגרמת בגלל שהשלטון מחליט לסיים אותה. היא נגרמת בגלל שהציבור או גורם חיצוני כופים את הסוף.
הבנק האירופאי ביצע ביולי "מבחני לחץ" ל-91 הבנקים הגדולים ביבשת. הדוברים הודיעו בסיפוק – "סקטור הבנקים יציב ועמיד ומסוגל לעמוד בזעזועים". אם מצבם היה כה טוב רק לפני 4 חודשים אז על מה המהומה עכשיו?
מה שעלול להתגלות לציבור בגוש היורו הוא שלמעשה השלטון אינו יכול להבטיח את כספם שניתן למתווכים פיננסיים, בייחוד לבנקים. אם הממשלה אינה יכולה לפרוע חובות שלה, מדוע שתוכל לערוב לחובות של בנקים לציבור?!
אחרי כל הקשקשת אנו חוזרים למה שכל אחד מבין בשכל פשוט והוא, שממשלות גרמניה וצרפת תצטרכנה ליטול על עצמן את החובות של ממשלת יוון ואין זה משנה באיזו תחפושת הם ינסו להסתיר זאת.
אפקט הדומינו היווני יתחיל מחיתוך חד של רמת החיים ביוון. בהמשך ייפגעו בנקים באירופה ומוסדות אמריקאים. ישראל עלולה "להידבק" דרך פגיעה ביצוא ובהשקעות זרות. הפגנות לא יועילו - רק עבודה יוצרת רווחה.
הצרות של יוון לא מסובכות להבנה – השאלה אינה האם יוון תגיע לחדלות פירעון, אלא רק מתי תגיע. "אירועים מכוננים" לעיתים אינם כה פשוטים, ומאחורי הקלעים מתנהל סרט שונה לגמרי. כך מסתבר גם בסיפור היווני.
המשבר ביוון חוזר לכותרות: שוב נגמר להם הכסף. "הלכו" 145 מיליארד דולר שקיבלו כ"חילוץ" לפני כשנה בלבד. הפוליטיקאים היוונים, כמו בישראל, מוכשרים בחקיקה חברתית - לא הייתה בעיה לקחת הלוואות ולפזר את הכסף.
מנהיגי הדמוקראטיות משועבדים למערכת פיננסית שאינה מאפשרת קיום של "כלכלה חופשית" אמיתית. זאת בגלל המניפולציות שעושים בנקים מרכזיים וממשלות בריבית, שערי חליפין, מחירי אג"ח ותמיכה במוסדות כושלים.
איך הופכת מדיניות רווחה לקש ששובר גב גמל, ומפוררת "אחוות עמים". כיצד דווקא מדיניות "חברתית", המתיימרת לייצר "סולידאריות" ו"צמצום פערים" מעמיקה את הקיטוב עד לפירוקה של מדינה. בלגיה כדוגמה ייחודית.