אתם כאן: עמוד הבית
אנחנו שמחים שה"פיינשל טיימס" "מצטרף" לעמדתנו שנגידי הבנקים המרכזיים לא כל כך חשובים.
טועה מי שחושב שלמדיניות "העשייה" המוניטארית של בנק ישראל יש תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלית של מדינת ישראל. "מדיניות נבונה" של בנק מרכזי אינה מסוגלת להביא לצמיחה כלכלית או "להבריא" כלכלה.
כלל לא קשור לפרופסורים הנכבדים פרנקל וליידרמן: המושג "גרעון בהון העצמי" בהקשר של בנק ישראל – מטעה. הגדרה שנלקחה מהעולם העסקי, אך אינה מתאימה לבנק מרכזי.
שופטת מחוזית פסקה כי על הבנקים מוטלת אחריות לפעילות הפיננסית ולסיכונים שלוקחים לקוחותיהם. אם לקוח פועל באופן שגורם לו להפסיד את כספו, על הבנק לנקוט פעולות מניעה כאילו היה אפוטרופוס שלו. הציבור ישלם.
קיימת אמונה תמימה ש"אין לדאוג לפיקדונות בבנק" כי המדינה מגינה עליהם, המדינה הכול יכולה. הקפריסאים נדהמים כאשר "המדינה" חסרת אונים. למרות שהבנקים שם עמדו בכל תקנות הרגולציה הנדרשות על ידי הבנק המרכזי.
למה לא ייתכן שכל חנויות הנעליים יקרסו, אבל כל הבנקים גם יחד כן יכולים לקרוס? המבנה "המקובל" של מערכת הבנקאות, בה משלם המסים הוא מחלצם האולטימטיבי של הבנקים – נכפה על האזרחים, זה אינו חוק טבע.
למה הבנקים חדלו מהשכרת כספות פרטיות ללקוחות? ואיך בכל זאת הצלחתי "להשיג" כספת בבנק.
אם הציבור, פוליטיקאים ופקידים – דורשים יותר רגולציה – אז אנחנו מקבלים אותה. ייתכן שבנקודה מסוימת מערכות המדינה יסתיידו מרוב חוקים, בחישה, ביורוקרטיה ושחיתות ואז יתחיל תהליך הפוך של דה-רגולציה.
הרגולציה הכי טובה היא הרגולציה הטבעית – בנק שכשל צריך לפשוט את הרגל ולהיעלם. "הצלה" של בנקים בכספי ציבור היא חטא (בזבוז כסף) ופשע – מנציחה את הכשלים במערכת הכלכלית – מנציחה את הריקבון.
פרק אחרון: מסתרי המערכת הבנקאית והכשל המובנה בה. איך מתפקדים הבנקים כזרוע הארוכה של הממסד ומה סוד "יציבותם", בינתיים. כיצד יכולה מדינת ישראל להקדים תרופה ל"סערה המושלמת" הצפויה, ולהנהיג בנקאות חופשית.