פרופ' לורנס קוטליקוף, כלכלן מאוניברסיטת בוסטון כותב בבלומברג שארצות הברית היא מדינה בפשיטת רגל, חדלת פירעון – גרועה מיוון. לדעתו לא יעזרו תרגילים פוליטיים של הגדלת ההוצאה, או הקטנת המיסוי (ל"עידוד הצמיחה").
פרופ' לורנס מגיע למסקנה זו, לא רק על סמך מחקרים שלו, אלא מצטט חישובים שנערכו על ידי גוף פוליטי, מוכר ושמרן כמו קרן המטבע הבינלאומית (IMF). המספרים חד-משמעיים בהווה ובעתיד: קיים פער תקציבי גדול בין ההוצאות של הממשלה הפדראלית לבין ההכנסות שלה (גירעון). המחקר בדק את תחזית ההכנסות העתידיות של הממשלה ואת הגידול הצפוי בהוצאות הממשלה (רק על סמך תוכניות הרווחה הקיימות והמאושרות). לורנס חישב שהערך הכספי הנוכחי של כל הגירעונות העתידיים מגיע לסכום דמיוני של 202 טריליון דולר. גבוה פי 15 מהחוב הרשמי של ארצות הברית כיום.
חיסול הגירעון מחייב "התאמה תקציבית" בשיעור של 14 אחוז מהתוצר הכולל של המשק האמריקאי. "התאמה תקציבית" משמעותה העלאת מיסים וגם קיצוץ הוצאות במקביל. כדי להבין ולהמחיש נתון זה, ראוי לציין שמדובר בסכום שכמעט שווה לכל ההכנסות של הממשלה בשנת 2010. כלומר, אם רוצים לחסל את פצצת הגירעון העתידי (והקיים) רק באמצעות הגדלת המיסים, צריך להכפיל כל מס ואגרה שהאזרח האמריקאי משלם כיום. כן, המס צריך לגדול פי 2!! המדהים בנתון – חיסול הגירעון מחייב "התאמה תקציבית" זו כל שנה, באופן רציף, מעתה ועד עולם. כל דחייה רק תגדיל את העול על האזרח.
הממשל האמריקאי צריך ליצור מידי שנה עודף תקציבי של 5% במקום הגירעון הנוכחי של 9% (יחד 14%), כבר ממחר בבוקר ומידי שנה בעתיד.
לורנס שואל: האם קרן המטבע הבינלאומית נדפקה בשכל (Is the IMF bonkers?). "לא", הוא עונה. החישובים נכונים, גם ועדת התקציב של הקונגרס הגיעה ביוני 2010 למסקנות דומות ואף קשות יותר.
הממשל האמריקאי מריץ מזה 60 שנה משחק פירמידה מאסיבי שמבוסס על גביית מיסים מצעירים כדי לשלם קצבאות למבוגרים וקשישים, תוך הבטחה לצעירים בהווה שצעירי העתיד יממנו את הקצבאות שלהם בבוא היום.
המשחק יסתיים במפח נפש לכל 78 מיליון קשישי הבייבי-בום (הילדים שנולדו בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה) שעומדים כיום על סף פרישה לגמלאות והוצאות בריאות שלהם הולכות וגדלות. ההטבות והקצבאות לעת זקנה יקוצצו דרסטית, והמיסוי האסטרונומי על צעירי העתיד יקטין את התמריץ לעבוד ולחסוך. בהעדר אפשרות פוליטית לקיצוצים משמעותיים בהוצאות, תיאלץ עניבת החנק את הממשלה להדפיס כמויות דולרים כדי לשלם את החשבון המתנפח.
שום פעלולים מבית מדרשו של קיינס להמרצת הכלכלה לא יועילו. אין לבעיה האמריקאית פיתרון של WIN-WIN, אין נתיב מילוט קל – הבחירה לפניה ניצבת אמריקה היא בין אפשרויות גרועות בלבד.
צפו בריאיון וידאו קצר עם פרופ' קוטליקוף.
ושוב, טוב מראה עיניים: שלושת הגרפים הבאים מציגים את השתלטות "הממשלה הגדולה" על המשק האמריקאי, שמשמעותה דיכוי הסקטור הפרטי היצרני – התרנגולת שמטילה את ביצי הזהב.
משרות ממשלתיות מול משרות בסקטור היצרני
ראוי להעיר כי ירידה בהיקף המשרות "היצרניות" (משרה שמעורבת ישירות בייצור מוצרים חדשים) יכולה לנבוע גם מגידול בפריון העבודה. הבידול בין "תעשיה" ל"שירותים" היה ברור יותר לפני 100 שנים. בגרף זה כדאי להתרשם בעיקר מצמיחת הסקטור הממשלתי.
הגרף הבא מציג את תקציב ההוצאות השוטפות של הממשל הפדראלי (לא מתואם לאינפלציה)
מוטי היינריך