ממשלות העולם מתקשות להעלות מיסים כי הכסף מתנהג לפי חוק הכלים השלובים ונודד לפינות עולם בהן המיסוי נמוך, או לא קיים. הממסדים הפוליטיים ממצים בתקופה האחרונה את יכולתם לקחת הלוואות ולהגדיל את החוב הריבוני. מנגד, ה"צרכים" הפוליטיים של הדמוקרטיה המודרנית דורשים תקציבי ענק שתופחים בהתמדה וכל קיצוץ בהם מסוכן פוליטית. הפוליטיקאים "שוברים את הראש" מהיכן יגיעו תקציבי הענק הנדרשים להמשך "השיטה"?
המשכיות השלטון במדינות הדמוקרטיה המערבית נשענת על שלוש רגליים: "סוציאליזם לעשירים" במסגרתו מועברים כספי מדינה אל תאגידים (בישראל: תמיכה באינטל, מענקי המדען הראשי, סיוע ליצוא ועוד), הרגל השנייה – "סוציאליזם לקבוצות לחץ" במסגרתו מועברים כספי ציבור אל קבוצות לחץ חזקות פוליטית (בישראל: הוועדים הגדולים, שדולת האנרגיה הירוקה, חרדים ועוד), והרגל השלישית – "סוציאליזם לעניים" שמורכב בעיקר ממערך הקצבאות המסועף (דמי אבטלה, אבטחת הכנסה, חד-הוריות וכו'). האבחנה בין הקבוצות אינה חדה כי "סוציאליזם לעשירים" מנומק לרוב ב"צרכי העניים" – צריך לעזור לאינטל להקים מפעל בבית שאן כדי לתמוך בעניי הפריפריה...
מחשבי הקץ למיניהם (וגם אנחנו לעיתים), מופתעים מכוח החיות של "השיטה" – הרי כבר מזמן משחק הפירמידה צריך היה להתמוטט. עד כמה אפשר למתוח את החבל? מתי הבועה היפנית תתפוצץ, הרי חוב הממשלה שם כבר מגיע ל- 230 אחוזי תוצר? מהו גבול רמת החוב שארצות הברית תוכל לשאת? למה האינפלציה לא מתפרצת למרות הדפסת הכסף האדירה?
בניגוד לניסיונות לנבא את רעידת האדמה הגדולה הבאה, שתקרה מחר או בעוד 100 שנה – "סוף המשחק" של השיטה הכלכלית הקיימת – יותר קרוב מאשר רחוק. קשה לענות לשאלה – מתי? מסתבר שלפוליטיקאים יש עדיין "שפנים" בשרוול שדוחים את הקץ. אנחנו נמצאים בעיצומו של השלב בו המדינות מנסות לפזר את נזק החובות הריבוניים על פני בסיס רחב ככל האפשר, בניסיון לרפד את המכה לציבור הבוחרים. באמריקה לקח הממשל על עצמו את החובות של הבנקים למשכנתאות, יצרני המכוניות, הבנקים הגדולים, חברת הביטוח AIG ועוד. חוב פרטי של "הגדולים מכדי ליפול" הפך לחוב של המדינה. באירופה הסכימו להציל את יוון ואחיותיה באמצעות פיזור חובותיהן בין כל יתר הממשלות.
בינתיים מצליחים להמשיך לגלגל את הפחית במורד הכביש ונבואות הזעם נדחות. בימים אלה ממש מתבשל התרגיל הבא. אומות העולם יתאחדו ויילחמו כאיש אחד בטייקונים הפיננסים – הבנקים, הבורסות, חברות ההשקעה ו"הספקולנטים". המגזר הפיננסי סומן כ"אויב המעמד" וכאשם היחיד במשבר העולמי – עליו לתת את הדין.
שכם אל שכם יתאחדו המדינות למען "העמקת הגביה" והטלת מס גלובלי חדש – "מס רובין הוד" יקרא שמו (The Robin Hood Tax). מדובר בתנועה עולמית שמתפתחת ככדור שלג – מס זעיר שיוטל על כל עסקה פיננסית בעולם בשיעור "בלתי מורגש" של 5 מאיות האחוז 0.05%. המס צפוי להניב מאות מיליארדי דולרים בשנה. רק היקף המסחר בנגזרים (חוזים עתידיים, אופציות על ריביות, סחורות ומניות ועוד – עולה על 15 טריליון דולר ביום – בעיקר תודות למסחר האלקטרוני). יוזמי המס כבר מייעדים את התקבולים לשלוש "מטרות מועילות": 50% לצמצום הפערים החברתיים במדינה בה נגבה המס, 25% למלחמה בעוני בעולם המתפתח, 25% למאבק גלובלי בשינוי האקלים.
האפיפיור הביע את תמיכתו במס החדש, סרקוזי ומרקל תומכים, גם המיליארדרים ג'ורג' סורוס וביל גייטס וכמובן פול קרוגמן, כלכלן וחתן פרס נובל שכותב טור בעל גוון אדום בניו יורק טיימס (שמו המלא הוא במקרה פול רובין קרוגמן...). לא פלא שהעיתון ידיעות אחרונות הגדיר את המס בכותרת: "0.05% של צדק חברתי".
הממשל האמריקאי, בחיפושיו הנואשים אחרי מקורות תקציביים, כבר נמצא בעיצומו של מצוד גלובלי אחרי אזרחים אמריקאים שניסו להגן על פרי עמלם מחוץ לגבולות אמריקה. לחץ כבד הופעל על כל הבנקים בעולם להסגיר לקוחות אמריקאים – אפילו השוויצרים נכנעו לאיום. בישראל קיבלו כל לקוחות הבנקים, בעלי דרכון אמריקאי, הודעה כי עליהם להצהיר לשלטונות המס בארה"ב על אחזקותיהם בבנק (באמצעות טופס מס אמריקאי שצורף להודעה!) עד סוף נובמבר הקרוב, או לסגור את חשבונם. בנק ישראלי שלא יעביר את המידע הנדרש לשלטונות המס האמריקאים יוענש קשות על פעילותו בתוך ארצות הברית.
קרל מרקס קרא לפועלי כל העולם להתאחד, במסגרת השיוך המעמדי שלהם, לקראת "מלחמת המעמדות" להשלטת הרעיון המרקסיסטי בעולם. העניין לא כל כך הצליח, פועלי העולם לא התאחדו, וכבר במלחמת העולם הראשונה קרה "הלא יאמן" והפועלים הגרמנים-צרפתים-אנגלים טבחו אלה באלה – למגינת ליבם של חסידי האוטופיה, הפועלים משום מה לא הבינו שהם שייכים למעמד עולמי משותף.
פועלי העולם לא התאחדו, אבל נראה שבוזזי העולם יצליחו. אני מניח שיוזמת מס רובין הוד תצליח לבסוף. הפיתוי הפוליטי שטמון בה גדול. שיעורו הנמוך של המס זמני, גם מס ההכנסה הפדראלי שהוטל בשנת 1913 באמריקה התחיל ב-1%. צריך להבהיר שמס זה אינו שונה מכל מס אחר – כל מס אינו טוב וראוי לצמצם את כולם; אך זו עליית מדרגה משמעותית במלחמתם של הפוליטיקאים בזכות הקניין של הפרט ו"שפן" נוסף בניסיונות הנואשים לדחות את התמוטטות משחק הפירמידה של "מדינת הרווחה".
מוטי היינריך