"גלובליזציה" דומה למזג האוויר – אף אחד לא המציא אותה ואף אחד לא מתכנן אותה – זה פשוט קורה – כמו מים שזורמים למפלס הנמוך ביותר. בעבר הרחוק כל עיר הייתה "מדינה" עם מלך, ארמון וצבא – ובין חמשת אלפים הנסיכויות באירופה הייתה "גלובליזציה". מסחר "בינלאומי" התקיים בין הדוכס של פירנצה לבין נסיכות ונציה. המסחר היה דל יחסית כי 97 אחוזים מהמוצרים שהאדם ייצר היו מוצרי חקלאות – ואלה סיפקו בקושי את הקיום הפיזי של משפחת החקלאי. הטכנולוגיה הפרימיטיבית, ופריון העבודה הנמוך שנבע ממנה, לא אפשרו למשפחה החקלאית לייצר עודפי תוצרת משמעותיים בהם אפשר לסחור תמורת מוצרים אחרים. כדי לסחור צריך פריון עבודה גבוה מהצריכה העצמית אבל לא רק. גם אילו נוצרו עודפים מסוימים עדיין לא קל היה לסחור – צריך גם לאחסן אותם, לשמור עליהם ממזיקים ומשודדים, ולשנע אותם למרחקים. אחר כך צריך לעשות גם את כל הדרך חזרה הביתה עם מוצרי החליפין שהתקבלו כתשלום. גם המערכת הפיננסית הייתה למכשול – אי אפשר לקבל מכתב אשראי, או להפקיד כסף בבנק בפלרמו, ולבצע העברה למלך בווריה. המסחר היה מוגבל ואיתו הגלובליזציה של אז. המוגבלות של הסחר הבינלאומי נוצרה בגלל רמת התפתחות טכנולוגית נמוכה יחסית של האנושות ולא בגלל שהיה חוק נגד גלובליזציה או שהיה ויכוח אם זה טוב או רע.

ההתפתחות הטכנולוגית המואצת ב-250 השנים האחרונות, אפשרה לאדם לייצר בהדרגה יותר מכפי הצריכה השוטפת שלו, קיצרה מרחקים, הוזילה שינוע והקלה על הסחר. קל היום פי כמה וכמה לבצע עסקה בין ניו יורק לשנחאי מאשר לפני ארבע מאות שנים בין ונציה לפלרמו – שתיהן בשטחה של איטליה המודרנית. הגלובליזציה התפתחה לא בגלל שהתקבלה החלטה באו"מ שכך צריך להיות. "גלובליזציה" היא מילה לועזית במקום "סחר חופשי עולמי" – לא יותר ולא פחות. אולי קצת יותר, אם כוללים תחת כנפיה גם חלחול של סממני "תרבות עולמית" שמיוצאת בעיקר מארצות הברית (תוכניות טלוויזיה, אופנה, שפה וסגנון). 

הבעיה אינה בסין אלא באמריקה ואירופה

כל מסחר מבוסס על עסקת חליפין, למרות שאנחנו נעזרים, לנוחיותנו, בכסף כגורם מתווך. כדי שאמריקאי בבוסטון יוכל לקנות מקרר של סמסונג הוא צריך להציע לסוחר הקוריאני מוצר אמריקאי אחר תמורתו – אחרת לא תתבצע עסקה. מוצר שהקוריאני מעריך שיפיק ממנו תועלת הוגנת. 

אם פריון העבודה באמריקה יורד בגלל שהממשלה האמריקאית גובה יותר מיסים מתושביה ובגלל שהממשלה מקשה ברגולציה על פעילות של אנשי עסקים – אז העובד האמריקאי צריך לעבוד מספר שעות גדול יותר כדי לייצר את אותם המוצרים הנדרשים לביצוע עסקת חליפין תמורת המקרר של סמסונג. כלומר, ההכנסה הריאלית ורמת החיים של האמריקאי צריכה לרדת. רמת החיים באמריקה צריכה לרדת לא בגלל יצרן המקררים בקוריאה, אלא בגלל שהאמריקאי מצליח לייצר פחות בכל שעת עבודה. פריון העבודה היחסי של האמריקאי יורד בגלל שהוא צריך לקיים ממיסיו עדר הולך וגדל של פרזיטים באמריקה; בגלל שאסור לו לקדוח בארות נפט חדשות; בגלל שתהליך אישור תרופה חדשה התארך ל-12 שנים; ובגלל שאיגודי העובדים, בגיבוי החוק, אוסרים על בנאי לתקן ברז כי הוא לא שייך לאיגוד האינסטלאטורים. 

בנקודה זו נכנסו הפוליטיקאים לתמונה ובמערכות הבחירות הם מבטיחים לציבור קסם: למרות שאתם עובדים ביעילות פחותה ואין לכם די מוצרים (בשעת עבודה) להחלפה במקרר של סמסונג – נוכל לדאוג שרמת החיים שלכם לא תרד ותוכלו להמשיך לקנות את הסמסונג "כאילו" שאתם יעילים ועובדים כמו בעבר. ל"קסם" קוראים "אגרות חוב מדינה". הממשלה מדפיסה אגרות חוב, לוקחת הלוואות ומחלקת את הכסף למשפחות האמריקאיות שמצליחות כך להמשיך לקיים רמת חיים "כאילו" שהם עובדים כמו בעבר. המשפחה האמריקאית לא שמה לב שהיא פחות יצרנית, כי רמת החיים שלה אפילו עולה קצת עם השנים. הכסף לבתי האב האמריקאים לא ניתן תמיד כהלוואה – לפעמים המשפחה פשוט מועסקת על ידי רשות פדראלית מיותרת שמשלמת משכורות מיותרות למאות אלפי שכירים, לפעמים הכסף מגיע לשכיר שמועסק בפרויקט אנרגיה סולארית מסובסד, או בצורת אשראי בגיבוי ממשלתי לרכישת דירה, או שלל קצבאות רווחה. 

והפוליטיקאים – אינם יכולים להפסיק לקחת הלוואות כי אז יפרוץ "מיתון עכשיו" והלכו הבחירות. אז מגלגלים קדימה את הר החובות – הכול כדי להמשיך ולקנות מקרר של סמסונג מבלי לעבוד קשה יותר או יעיל יותר.

הבעיה אינה בסין או במלזיה, אלא באמריקה ובאירופה. אילו ממשלת סין הייתה מתירה את הרסן ופחות מנהלת לסינים את החיים – הסינים היו הרבה יותר יעילים מכפי שהם כיום – הרבה יותר מוצרים סינים היו מציפים את אמריקה, הרבה יותר מפעלים אמריקאים היו נודדים לסין. "העבדות" הסינית אינה מועילה לתחרותיות של סין.

גם אילו סין הייתה נשארת מדינה קומוניסטית-מאואיסטית מסוגרת, או נעלמת מהעולם – רמת החיים באמריקה הייתה צריכה לרדת. המפעלים האמריקאים לא היו נודדים לסין במקרה זה, אלא נשארים בארצות הברית, אבל התוצרת שלהם הייתה יקרה בגלל הירידה בפריון העבודה. תהליך הירידה ברמת החיים האמריקאית היה קורה גם אילו אמריקה הייתה המדינה היחידה בעולם ללא כל "סחר חוץ".

האם רק הסינים "עבדים" למשטר?

הסינים אינם "עבדים מודרניים". הם היו עבדים כ-30 שנה תחת המשטר הקומוניסטי. כעבדים הם בקושי הצליחו לייצר שרוכי נעליים עבור עצמם ולא ייצאו אפילו כפתורים לחו"ל. היום הם מצליחים לייצר ולייצא כי הם חופשיים יותר.

ממשלת סין מגבילה את אזרחיה בצורות שונות. חלק מהמגבלות קשות לאכיפה (כמו איסור הגירה "ללא רישיון" מהכפר לעיר). אבל גם ממשלות המערב מגבילות את אזרחיהן במאות איסורים לתועלת "החברה". צעיר גרמני לא יכול להחליט שהוא רוצה לעבוד כשרברב או כספר במספרה – סתם כך. כדי לפתוח עסק או לעבוד במגוון מקצועות – ממשלת גרמניה דורשת לימודי חובה, סטג', רישיון ואגרה. יש לי ידיד צעיר, אוליבר. אזרח גרמני שחי בתל אביב. הוא פנה למכון גטה בתל אביב, שבבעלות ממשלת גרמניה, והציע שירותי תרגום עברית-גרמנית. השאלה הראשונה שנשאל היא האם יש לו רישיון עבודה גרמני כ"מתרגם מורשה", הוא גם נדרש לשלם "אגרת מקצוע" של בערך 3,000 ש"ח... 

ממשלת סין מנהלת "מדיניות מוניטארית" ושומרת על ערך נמוך של היואן, אבל כך גם עושים "מבוגרים אחראיים" בירושלים ובוושינגטון. כלל לא בטוח היכן העובד חופשי יותר לעבוד כרצונו: בשנחאי, בברלין, בבוסטון או בפריז.

שורש הבעיה – אגרות החוב "הריבוניות"

מה היה קורה אילו אסרה החוקה האמריקאית על הממשלה לקחת הלוואות, כלומר – כל הוצאות הממשלה צריכות להיות ממומנות אך ורק ממיסים? 

התהליך בראשיתו לא היה שונה: הירידה ביעילות העבודה בארצות הברית הייתה מייקרת מוצרים אמריקאים. סחורות סיניות זולות יותר היו נשלחות לארצות הברית, המפעל בסין היה מקבל דולרים תמורת היצוא שלו. אבל המפעל הסיני זקוק ליואנים כדי לשלם את השכר ואת יתר עלויות הייצור ולכן הוא חייב למכור את הדולרים תמורת יואנים – כמו כיום. התעשיין הסיני יכול למכור את הדולרים בשוק המטבע החופשי – או לנהוג כמו היום ולמכור דולרים לממשלת סין שמציעה את המחיר הגבוה ביותר (מדפיסה יואן וקונה דולרים) וכך מורידה את ערכו של היואן. 

ומכאן, שימו לב, מתחיל ההבדל: מה הייתה עושה ממשלת סין עם טריליוני הדולרים, בהעדר אפשרות לקנות אג"ח של ממשלת ארצות הברית? הם היו נאלצים להשקיע את יתרות מטבע החוץ במניות ובאג"ח של חברות אמריקאיות (וגם אחרות). הכסף הסיני היה חוזר כהשקעות בסקטור הפרטי באמריקה. אבל עוד משהו היה קורה: עודפי הדולרים היו מורידים את שערו של הדולר יחסית למטבעות אחרים והיבוא לארצות הברית היה מתייקר. התוצאה: התייקרות המוצרים בארצות הברית הייתה מורידה את רמת החיים ומשקפת את אי-היעילות היחסית של עבודת האמריקאי. פחות מפעלים אמריקאים היו נודדים לסין כי גם מוצרי היבוא היו מתייקרים, לא רק אלה המיוצרים באמריקה. גם עודפי הסחר של סין היו מתרסנים. 

אבל הדוגמה ההיפותטית בלתי אפשרית. אם לממשלה אסור היה לקחת הלוואות (להנפיק אג"ח), אז לפוליטיקאים לא הייתה דרך לממן את "מדינת הרווחה" האמריקאית (הזמנית...) ואת שלל רשויות הרגולציה הפדראליות – ואז פריון העבודה באמריקה לא היה כה מתדרדר, מפעלים היו נשארים באמריקה ומייצאים אפילו גם לסין. 

התמוטטות הכלכלה באירופה ואמריקה, והר הדולרים הסיניים שמושקע באג"ח של ממשלת ארצות הברית נובעים מ"משבר החובות הריבוני". הכלכלה "סוגרת חשבון" ומתיישרת לפי מאזן "השווי" הכלכלי הריאלי של השחקנים. החוב והמשבר לא נוצרו בגלל "גלובליזציה", אלא בגלל באג חוקתי שמאפשר לפוליטיקאים ללוות כסף (חוב שמישהו, בקדנציה אחרת, יצטרך לפרוע). הלוואות שמדינה לוקחת נועדו לחלוקת הטבות להמונים, לכיסוי תקציבי מדינה גירעוניים ולהבטחת הניצחון בבחירות הקרובות – כאן ובאמריקה. סָדְנָא דְאָרְעָא חַד הוּא. 

מוטי היינריך