דר' ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשרד האוצר, הוא בהחלט אישיות ציבורית חיובית שהעז בעודו עובד מדינה למתוח ביקורת גלויה ולא שגרתית על החלטות ממשלה ובנק ישראל אשר גרמו נזק לכלכלת ישראל. חבל לדוגמה, שתוכנית ההפרטה שלו, באמצעות חלוקת מניות לציבור של חברות ממשלתיות בוטלה. ראש הממשלה אריאל שרון העדיף כמובן "הפרטה" דרך מכירת גרעיני שליטה ריכוזיים.
דר' זליכה – הרצאה שמופצת וזוכה לאלפי צפיות ביו-טיוב. בהרצאתו הזכיר דר' זליכה את אדם סמית שאמר לכאורה: "אם תתנו לכל השחקנים להתחרות בתחרות חופשית ללא התערבות הממשלה, תגיעו למקסימום רווחה ומינימום עוני ובלבד שכל השחקנים שווים בכוחם". ומי, לדעת זליכה, תפקידו למנוע מצב שיש שחקנים חזקים יותר? הממשלה, כמובן. "כך גם תפקידה לדאוג לכך שייחלשו! כמו שהממשלה יודעת לאפשר מיזוגים היא צריכה לדעת לאפשר פיצולים. לא שחקנים חדשים שיכנסו! תחרות עושים מזה שלוקחים חמישה שחקנים והופכים אותם לעשרה."
הרצאתו של דר' זליכה זוכה לכיסוי תקשורתי נרחב אך ללא כל ביקורת. ספק אם זליכה תרגם או סיכם נכון את דבריו של אדם סמית (הקטע שהדגשתי). סמית לא גרס שכל המתחרים "יהיו שווים בכוחם" – אין שום דרך שבשוק תחרותי לכולם יהיה "כוח שווה" ולא תיתכן רגולציה שמסוגלת למדוד או לכפות זאת. ובכלל – למה "כוח שווה" זה טוב? ומי צריך להבטיח את ה"כוח השווה"? אבל ייתכן שזו סתם פליטת פה, או טעות ניסוח של דר' זליכה.
דר' זליכה בהחלט צודק באבחנה שהמשק הישראלי מייצר תוצר נמוך מידי. עוגה קטנה מידי שמניבה רמת חיים נמוכה משמעותית מאשר במערב כאשר יוקר המחיה גבוה מאשר במערב. אבל את זה גם יודעים הצעירים בשדרות רוטשילד ואת זה כבר ידענו לפני שלושים שנה.
אוקי, יש בעיה. המחלוקת היא על הפיתרון. זליכה אינו חלק ממחאת האוהלים ויש להניח שאינו מצדד בהעמקת ההטבות ומדיניות "החלוקה מחדש" שמנהיגי המחאה דורשים. אך הוא בהחלט אינו רואה את הממשלה כבעיה, אלא כאחראית לפיתרון. הוא מאמין שממשלה צריכה "לעודד תחרות" ולשמור על התחרות באמצעות מפקחים "חזקים". לדוגמה – להעצים את כוחה של הרשות להגבלים עסקיים.
דר' זליכה גורס שהממשלה צריכה לפצל בכוח את חברות כרטיסי האשראי, את חברות הביטוח, את הבנקים וכך גם חברות בענפים אחרים. הממשלה צריכה לדאוג שפלח השוק של כל עסק לא יהיה גדול מ-7 עד 10 אחוזים מהשוק ולא לאפשר מיזוגים בין חברות. זליכה הוא חסיד ממשלה ש"מנהלת נכון" את הכלכלה באמצעות רגולציה הדוקה.
"המודל האמריקאי" לפיצול חברות
חברות החשמל הגדולות בארצות הברית פוצלו כבר בתחילת המאה העשרים. ההיסטוריה הכלכלית מראה שדווקא הטייקונים של אז, בהנהגת סמואל אינסול שעמד בראש חברת אדיסון להפקת חשמל בשיקגו, הם שלחצו על הממשל "לפצל" את החברות ו"לעשות סדר". משנת 1882 ועד 1905 הייתה בארצות הברית תחרות "רצחנית" וחופשית בין יצרני חשמל. חברות קטנות וחדשות מיהרו לאמץ כל חידוש טכנולוגי וכרסמו בגדולים. בערים רבות פעלו במקביל 5 או 6 רשתות חשמל מתחרות. המחירים צנחו חדות וכושר הייצור צמח במהירות. בעקבות לחץ של חברות חשמל ותיקות קמו גופים רגולאטורים (PUC – Public Regulatory Commissions) אשר כצעד ראשון בהשלטת "סדר"... חילקו אזורי שרות בלעדיים. לחברות החשמל הותיקות הובטחה בלעדיות אזורית (הן "פוצלו" לאזורים), הובטחו מחירים ומתח רווחים נדיב. מסתבר שה"מונופול הטבעי" כלל לא היה טבעי... אלא פוליטי.
הצעדים נומקו כרגיל ברצון להגן על הצרכנים... אך התוצאות הגנו על יצרני החשמל... וכך שומר הממשל עד היום על מתח הרווחים של חברות החשמל בארצות הברית... חברות החשמל הפרטיות הגדולות ידעו כבר לפני מאה שנים כי למועצות הפיקוח, שהמינוי שלהן פוליטי, יהיה אינטרס מובהק בשמירת איתנות ויציבות החברות המפוקחות. כך גם קרה – התרגיל הצליח והתחרות שותקה.
פיצול ענק הטלפונים "בל" בארצות הברית לחברות קטנות "בייבי בלס" מהווה מופת לכל חובבי כפיית פיצול על ידי הממשלה. מעטים יודעים שהפיקוח הממשלתי ההדוק על ענף הטלפונים פשוט "הוזמן" על ידי "הטייקונים" ובשנת 1918 הולאמה כל רשת הטלפונים על ידי המדינה. בדו"ח השנתי לבעלי המניות (1917) הופיעה הצהרה מוזרה של נשיא החברה לפיה "שרות הטלפון המתקדם, היעיל והכלכלי ביותר לציבור יכול להתקיים רק תחת פיקוח ממשלתי הדוק ולא תחת מערכת תחרותית". שנה לאחר מכן הולאמה רשת הטלפונים על ידי הממשלה הפדראלית בנימוקים של "ביטחון לאומי". (שימו לב: מלחמת העולם הראשונה, שבכלל התרחשה באירופה, ולא על אדמה אמריקאית – עומדת להסתיים... אבל הנימוק הביטחוני תמיד עובד ונשמע טוב...).
ההלאמה בוטלה די מהר, ולאחר הליכים משפטיים ארוכים פוצלה חברת "בל" הגדולה ל- 7 חברת בייבי בל שהמשיכו להחזיק בבלעדיות אזורית מוגנת שהבטיחה מתח רווחים ומנעה תחרות בזכות הנימוק המנצח – היותן "מונופול טבעי". רק בשנת 2006 אושרו מחדש מיזוגים והתאפשרה תחרות בגלל לחץ מטכנולוגיית הסלולר.
חברת מייקרוסופט מחזיקה כמעט במונופול על מערכות הפעלה למחשבים, ובשליטה כמעט מוחלטת בתוכנות אופיס כבר למעלה מעשרים שנה. חברת גוגל היא כמעט מונופול על תוכנת חיפוש תכנים באינטרנט כבר מזה עשור. המונופול שלהן נובע מעדיפות טכנולוגית. אילו הממשל היה "מפצל" את חברת מייקרוסופט לפני 15 שנה – ספק אם ענף המחשוב בעולם היה נמצא כיום ברמתו הנוכחית. מונופולים פרטיים אלה קידמו את האנושות בצעדי ענק. כוחות השוק דאגו לכך שהם לא יגזימו במחיר המוצרים. מייקרוסופוט כמונופול, גם יכלה לדרוש 5000 דולר עבור תוכנת חלונות – אבל במחיר כה גבוה הכנסותיה היו מצטמקות ומאות מתחרים היו רואים במחיר הגבוה הזדמנות כדאית לכרסם בה – כך שולט השוק גם במחירי המונופול. בהעדר מגבלות ממשלתיות על מערכות מחשוב ושירותי אינטרנט – צצה עם הזמן גם תחרות לחברות אלה.
הטעות של ירון זליכה
הארכתי בתיאור "המודל האמריקאי" כדי להקדים תרופה למכת "הטיעון המנצח" שגם באמריקה היו פיצולים כפויים... באמריקה "הקפיטליסטית"...
אין לממשלה, או ל"מומחה" כלכלי, שום כלי שיכול לעזור לו להחליט מה צריך להיות הגודל האופטימאלי של חברה במשק, או מה צריך להיות פלח השוק "הסביר" של מתחרה בשוק, או אפילו כמה מתחרים "צריכים להיות" בכל ענף. בשוק תחרותי ופתוח (ללא זיכיונות ממשלתיים בלעדיים, וללא חסימת יבוא מתחרה) ייתכן שהמציאות הכלכלית תגרום לשנים מתוך שלושה מתחרים להתמזג. אם הם בחרו כך סימן שהתועלת הכלכלית מפעילות ממוזגת גבוהה יותר – יעילותן הכלכלית לאחר המיזוג תעלה. אם בתנאים אלה הממשלה תאסור על המיזוג – החברות הנפרדות ימשיכו לפעול באופן פחות יעיל וירתקו אליהן הון מיותר וכוח אדם מיותר שיכול היה להניב תוצר נוסף בענפים אחרים במשק שזקוקים לאותו הון ולאותם משאבי האנוש. ייתכן גם שכושר התחרות נגד המתחרה השלישי יקטן כתוצאה מהפיצול הכפוי (כי החברות יפעלו באופן פחות יעיל). קשה לקבוע אם כפיית פיצול תגרום לירידת מחירים, או אולי דווקא תתרום לעלייתם.
אפילו אם בתנאי תחרות חופשית ומלאה ייווצר מונופול בענף מסוים - הוא יוכל להאריך ימים אך ורק אם יקפיד על מחירים כה נמוכים שלא יהיה כדאי להתחרות בו - מה רע? בינתיים, כל המונופולים נוצרו ונוצרים בלעדית בחסות הממשלה או בבעלותה.
אם אנחנו רוצים מחירים נמוכים ושכר גבוה אז אין מנוס מתיקון יסודי של הכלכלה הישראלית. אם נבסס תיקון כזה על תקווה והנחה שיימצאו "רגולטורים חכמים" – העניין אבוד מראש. עוגת התוצר במשק אכן קטנה מידי והיוקר מרקיע שחקים. אבל, המציאות אינה נובעת מהעדר "רגולציה חכמה ויעילה", אלא מהעדר די תחרות ברוב התחומים.
הממשלה וחוקי המדינה הם שמונעים תחרות באמצעות חוקי עבודה שאינם מאפשרים פיטורים, "קביעות בעבודה", חוקים שמקדשים את נשק השביתה והפעלת הכוח, על ידי מערכת מכסים ומגבלות יבוא, על ידי העדפת ענפים באמצעות סבסוד, על ידי הגנה על הבנקים באמצעות חסימת הקמת בנקים חדשים וכן באמצעות חוקים שיוצרים חסמי כניסה לענפים רבים באמצעות זיכיונות, רישיונות ודרישה ל"תקן ישראלי".
גם חופש העיסוק במקצועות שונים מוגבל חדשות לבקרים על ידי "הסדרה" של ענפי תעסוקה שמקשים על מתחרים חדשים להיכנס לתחום "המוסדר" – רישיונות למתווכי דירות, רישיונות לשיפוצניקים, בלעדיות הענקת רישיונות ללשכת עורכי הדין שמבטיחה להקשות עוד יותר על התחרות, ואפילו "הסדרת ענף הדוגמנות". הרגולציה הממשלתית על כל ענפי המשק מתהדקת מחודש לחודש. מומלץ לעקוב בעיתונות על שלל הצעות החוק שבדרך. יש אפילו דרישה לפיקוח על מחירי הפופ קורן בקולנוע... כל צעד "קטן" כזה מסבך ומייקר לנו את חיי היום יום בעוד עשרות שקלים שמצטברים ליוקר הגדול.
ירון זליכה טוען "שאינו מפחד מפיקוח על מחירים". אם קיים פיקוח ממשלתי על מספר המתחרים בשוק אז כמובן שצריך פיקוח גם על המחירים... צריך יהיה להבטיח לחברות "המפוצלות" רווחיות כי הרי הממשלה היא שמנהלת אותן בפועל בהכתיבה את גודל פלח השוק. מי שייהנה מהפיקוח של זליכה הן החברות כי תהיה להן טענה מוצדקת – אם אתם מכתיבים לנו כמות המכירות אז אתם, הממשלה אחראיים גם לשרידותנו הכלכלית ולכן נגיש "תחשיבים" לועדת המחירים הממשלתית ו"נוכיח" לכם שדרישתנו מוצדקת. גם אגד ודן מגישים "תחשיבים" לממשלה להצדקת הסובסידיה לתחבורה ולהצדקת העלאת המחיר.
"פיצול" חברות הוא צעד חיובי – רק אם השוק יפצל, או יסגור אותן או יצמיח מתחרים חדשים. ביטול רוב החקיקה הכלכלית, פתיחת המשק לתחרות מלאה וסגירת משרדי הממשלה הכלכליים הם שיבטיחו זאת. זליכה אומר שהוא "לא מפחד מפיקוח" – אנחנו כן מפחדים. אנחנו גם מצטערים שאדם מוכשר כמו דר' ירון זליכה לא חופר שכבה נוספת ומגיע אל שורש הבעיה במשק הישראלי – בחישתן של ממשלות ישראל בכלכלה.
מוטי היינריך