בתוכנית הבוקר עם דן שילון בערוץ 2 (3/2/11 שעה 07:17) רואיינו חיילים במדים לדעתם על ההחלטה לפסול את יואב גלנט כרמטכ"ל. רשמתי את דברי אחד מהחיילים המרואיינים: "גלנט מתאים להיות רמטכ"ל... מה כבר עשה?... לקח כמה קרקעות שלא שייכות לאף אחד...".
חייל צעיר זה מבין, טוב מרוב אזרחי ישראל ונבחריהם, את המשמעות המעשית של "בעלות העם". מדבריו משתמע שאילו הקרקע הייתה כן שייכת למישהו, אז מעשה גלנט כן היה "בעיה". אילו אותם מאות המטרים או הדונמים היו קניינו של אדם פרטי – אין ספק שיואב גלנט, ולא רק הוא, לא היה מעז לפלוש אליהן. האדם הסביר חש באופן טבעי מתי יש הפרה של הזכויות הטבעיות של הזולת שאחת מהן היא זכות הקניין. קרקע של "כולם", של "הלאום", היא קרקע של אף אחד.
93 אחוזים מהקרקעות במדינת ישראל אינם בבעלות פרטית. שלוש סיבות עיקריות לכך: האחת – השלטון הטורקי והבריטי הקשו רוב הזמן על מכירת קרקעות ליהודים, הסיבה השנייה – חלק ניכר מהקרקעות שנרכשו על ידי יהודים לא נרכש באופן פרטי, אלא על ידי הקרן הקיימת ומוסדות ציוניים אחרים אותם ירשה למעשה מדינת ישראל. המקור השלישי והעיקרי לקרקע הממשלתית הוא הכיבוש בכוח הנשק של קרקעות (זה של 1948), מעבר לגבולות החלוקה של האו"ם. רוב הקרקעות היו בבעלות "אף אחד" גם תחת השלטון הטורקי והבריטי – אותם ירשה מדינת ישראל. בניגוד למדינות "גן העדן הסוציאליסטי" בברית המועצות ומזרח אירופה, בהן הולאמו כל הקרקעות הפרטיות והפכו בכוח הזרוע ל"אדמת הלאום הרוסי" – בישראל לא הולאם קניין פרטי, הקרקע "נולדה" ציבורית. התרגלנו למצב זה בגיבוי האידיאולוגיה ששלטה ביישוב היהודי. החותם האידיאולוגי בהלך הרוח בישראל הוטבע בציבור החל משנות השלושים של המאה הקודמת, עת שלטו בהסתדרות הציונית ובמדינת ישראל, מפלגות בעלות אידיאולוגיה מרכסיסטית-סוציאליסטית. אותם "אבות מייסדים" האמינו באמת ובתמים באידיאולוגיה המבטיחה שנשבה ממוסקבה. עיקרה – עליונות הקולקטיב, "העם" על פני זכויות הפרט ושלילה של זכות הקניין הפרטי. ממשיכיהם כבר פחות האמינו, אבל המשיכו באותה רטוריקה; ומשיקולי כוח פוליטי, הרגל ונוחות אישית המשיכו גם הם להגן על רעיון "קרקעות הלאום".
"הלאום" הוא גוף ערטילאי – אי אפשר לדבר אתו, להקשיב לו או להזמינו למסעדה, גם לאף אחד אין זכות קניין בו או בחלקו. לכן, מישהו צריך לפעול בשם אותו גוף מופשט – לתכלית זו ברא אלוהים ביום השמיני פוליטיקאים ועסקנים. אלה מחזיקים בקרקעות בשם "הלאום". אחיזתם חזקה ועיקשת כי היא נותנת בידם את הכוח לחלק קרקעות בשם "הלאום" למי שהם חפצים ביקרו. בעבר הרחוק יותר חולקו קרקעות בעיקר לפי מפתח מפלגתי-פוליטי; ומכיוון שהתנועות הסוציאליסטיות שלטו כמעט בלעדית ביישוב היהודי במשך כ- 60 שנים, אז עיקר החלוקה של קרקעות הייתה "למגזר" שלהם – "לחברנו". לכן לא קמה מאז שום מושבה חדשה או כפר יהודי – רק יישובים קולקטיבים (מושבים וקיבוצים) שלמתיישבים בהם אין זכות קניין בקרקע. "הקצאת קרקע" שימשה כמנוף לחיזוק העורף הכלכלי של מפלגות הפועלים לביצור שלטונם ביישוב היהודי ובמדינה, וכמובן – ליצירת תלות של המתיישבים במנגנונים הפוליטיים.
לאחר קום המדינה החל הממסד הפוליטי "להקצות" קרקעות גם ליזמים פרטיים, ובעיקר אם היו "משלנו". בעשורים האחרונים עברה מדינת ישראל לעידן "הסבך הביורוקראטי" – קשה יותר להקצות קרקע, סתם כך, כתמורה פוליטית או כטובה אישית לעסקן בכיר. הפכנו ל"מדינת חוק" מסודרת וביורוקראטית: ועדות מקומיות מחוזיות וארציות, מאות תקנות וחוקים, בתי משפט ובג"ץ, לוביסטים ורגולטורים, ארגוני "זכויות" וארגונים "ירוקים", אינטרנט ופייסבוק – מאבק של כולם בכולם תקע את העגלה עמוק בבוץ. מי שהשתלט – כבר השתלט ונהנה, ומי שקיבל קרקע בחינם – לא יזוז. כבר 30 שנה מפַנים קומץ יהודים מכפר שלם ומשכונת סומייל בלב תל אביב ובאורח פלא צצים "בעלי זכויות" חדשים; כבר 20 שנה דנים בקרקעות הלא-מעובדות של קיבוצים ומושבים; שרי שיכון בקושי "מפשירים" קרקעות. ככל שהזמן חולף, קשה יותר לנהוג כימים ימימה – רמת התחכום והתחמון הנדרשים עולה וגם הסיכון – הולך ונעשה קשה לגנוב... אבל רק ליהודים... בדואים וערבים מצליחים להתמיד בזחילתם לעומק "קרקעות הלאום".
כאמור, כ-93% מהקרקעות במדינת ישראל הן בבעלות ה"מדינה". המילה מדינה הוכנסה במירכאות כפולות הואיל והשאלה היא מי מפיק את התועלת מהקרקע ולא מי רשום פורמאלית כבעלים. קרקע היא משאב מסחרי שניתן להפיק ממנו רווחים; ורווחי עתק כאשר רק יחידי סגולה זוכים בהקצאה או במכרזים המוגבלים בתוקף שלל האיסורים הקיימים. השילוב של משאב יקר, יחד עם שליטה פוליטית על צינורות המכירה (או החלוקה) וההיתרים, יוצר מקור כוח פוליטי אדיר לאוחזים ב"ברז" וכן אינטרס פוליטי מובהק לשליטה במנהל מקרקעי ישראל וביתר ה"ברזים" בוועדות השונות. שחיתויות, הטבות למקורבים, קשרי הון-שלטון, ו"חריגה מנוהלים" מלווים את כל צומתי-הכוח הפוליטיים שמשפיעים על חלוקת קרקע והתרת השימוש בה מאז קום המדינה. לכן, למרות בעלות "המדינה" על רוב משאבי הקרקע – הבעלות המעשית היא בידי הממסד הפוליטי ולא בידי הגוף הערטילאי הנקרא "לאום".
פעם לא הייתה "שחיתות" בתחום הקרקעות כי מה שמכונה היום "שחיתות" הייתה אז הנורמה. היה ברור שקרקע בגליל "מקצים" לקיבוץ "משלנו" ולא לסתם קבוצה של אזרחים. ולכל היותר לקיבוץ של תנועת המזרחי (דתיים) במסגרת "השותפות ההיסטורית" בקואליציה; קרקע בתל אביב "מקבלים" חברי דן ואגד, וקרקע ברמת חן "מקצים" לקצינים בכירים בצה"ל וגם למספר "בכירים" אחרים (בתקופה שכל קצין בכיר היה גם מקורב למפלגה הנכונה).
יואב גלנט פעל בעיתוי שגוי – לפני חמישים שנה הוא היה מצליח גם לפלוש וגם להתמנות לרמטכ"ל – העניין היה נסגר בין מזכיר מועצת הפועלים של פרדס חנה לבין ציגלר מקרן קיימת. במחשבה שנייה, אולי "ציגלר" עדיף על פני "מדינת החוק" הביורוקראטית של היום בה הכול תקוע.
הקרקעות בבעלות מעשית של הממסד הפוליטי וממסד זה כיום תקוע – עורקי המערכת הולכים ומסתיידים בסבך הביורוקראטי. "עקירת" הפרוטקציה והשחיתות תגבה מאתנו מחיר כבד במחסור בתשתיות ציבוריות ובתשתית עסקית-פרטית. שוק המגורים סובל כבר כעת מהיעדר היצע של דירות נוכח הביקוש הגואה – והמחירים עולים. הפרטת הקרקעות משמעותה הפקעת הקרקע מידי הממסד הפוליטי. סילוק הפוליטיקה מתחום המקרקעין. זה רק צעד ראשון. כאשר תגדל כמות הקרקעות שבבעלות פרטית גם יגבר הלחץ של בעלי הקרקעות להתרת הסבך הביורוקראטי, סחירות הקרקעות בשוק תעלה, יגדל היצע הדירות והמחירים ימותנו.
מכירה פומבית לכל המרבה במחיר
כל הקרקעות שאינן שמורות טבע, אזורי ממשל או שטחי תשתיות ציבוריות – צריכות להימכר. יופרטו הקרקעות. אלה באזורי הביקוש הגבוה יחולקו למגרשים קטנים ובינוניים; קרקעות שהן כיום חקלאיות יוצאו למכירה בגושים גדולים יותר וכך גם קרקעות באזורים מרוחקים. המכירה תהיה גלויה ופומבית ולכל המרבה במחיר. כדי להפיג את חששם של הפוחדים מהשתלטות "עוינת" על קרקעות ניתן לסייג את ההפרטה ולאפשר החרמת קרקע אם מאחורי הרכישה עומד אזרח מדינת אויב, אזרח מדינה או ישות עוינת, או קונה הקשור לגורם עוין. די בחוק כזה "על הנייר" – כדי שלא יהיה צורך ליישמו לעולם.
רוכשים יוכלו לחלק מגרשים גדולים לחלקים קטנים ולמכור אותם, או לעשות בהם שימוש כרצונם ובכפוף לחוק. מאות אלפי ישראלים יוכלו להשקיע ברכישת מגרש בהתאם ליכולתם הכספית, אפילו אם היא מצומצמת. המסחר הער ושפע הקרקעות הנסחרות, יוזילו את מחירי הקרקעות בישראל לרמות נמוכות.
מוטי היינריך