פרס ישראל נחשב לפרס היוקרתי ביותר הניתן במדינת ישראל. מדי שנה מגישות וועדות השופטים לשר החינוך את המלצתן להענקת הפרס בתחומים שונים ומגוונים בהווית העשייה והיצירה בישראל. הזוכים הם אזרחי ישראל – יחידים, קבוצה או תאגיד שגילו הצטיינות מיוחדת, מצוינות ופריצת דרך בתחומם או שתרמו תרומה מיוחדת לחברה בישראל.
למעלה מ- 500 יחידים זכו בפרס מאז שנת 1953 וביניהם ניתן למצוא מדענים מכל התחומים, אנשי אקדמיה רבים, עשרות מתחום האמנות, עשרות אדריכלים, אנשי רפואה וספרות רבים. אין ספק בחשיבות תרומתם לחברה ולמדינה של רוב זוכי פרס ישראל – כל זוכה והקטגוריה אליה הוא משתייך. יש גם קטגוריה כללית שנקראת "תרומה מיוחדת", במסגרתה קיבלו את הפרס שני תעשיינים בלבד: סטף ורטהיימר ואלי הורביץ.
עקרונית, ספק אם המדינה היא שצריכה להעניק את הפרסים על חשבון משלם המסים (למרות סכומם הזניח כ- 75 אלף ₪). מעשית, מוסד פרס ישראל הפך לטקס לאומי יוקרתי שלא אליו נפנה את חיצי הביקורת – לא חסרות מטרות אחרות יותר משמעותיות. אבל, אם כבר מחלקים פרס לאומי, בולטת בחסרונה קטגוריה אחת קבועה: פרס ישראל ליזמות ולעסקים.
עשרות אלפי היזמים הישראלים העלו את רמת החיים של כולנו – את התועלת שכל אחד מאתנו מפיק בחייו. הם שמייצרים את מקומות העבודה, ומהם גובים את עיקר המסים. יוזמותיהם הברוכות מחזקות את השקל הישראלי. יצוא מוצריהם והאקזיטים פרי כישרונם הם המקור למטבע החוץ שזורם לישראל שמאפשר לנו ליהנות ממוצרי יבוא, לנפוש בטיולים בחו"ל ולצה"ל להצטייד במערכות נשק משוכללות. כישרונם לפתח מוצרים ושירותים שנמכרים בכל העולם מממן את האקדמיה, את השירותים הממשלתיים, את תקציב הביטחון וגם את פרסי ישראל. הם הקטר הקפיטליסטי של מדינת ישראל.
גדולתם, בכישרונם להצליח ולהגשים בישראל את טבעו הייחודי של האדם באשר הוא: שאיפה אנוכית בלתי נלאית לשיפור חייו ואושרו. הדרך לעושר מחייבת את היזם לשפר את תועלתם של מיליוני אנשים שכלל אינו מכיר אישית – למכור להמוני לקוחות.
שיר העבודה והמלאכה של חיים נחמן ביאליק שר הלל לעובדי הכפיים:
מי יצילנו מרעב?
ומי יאכילנו לחם רב?
ומי ישקנו כוס חלב,
ומי ישקנו כוס חלב?
למי תודה, למי ברכה?
לעבודה ולמלאכה!
מי ייתן לנו כסות בקור?
ומי בחושך ייתן אור?
מי יעל מים מן הבור,
מי יעל מים מן הבור?
למי תודה, למי ברכה?
לעבודה ולמלאכה!
אכן, די בעבודת כפיים כדי להשיג לחם וכוס חלב, אבל כדי ליהנות משירותי חינוך ומבתי חולים משוכללים, מרכב משפחתי ומטלפון סלולארי, מטלוויזיה וממקרר ענק במטבח – צריך כבר יותר מעבודת כפיים; כדי ליהנות מפירות תוצר לנפש של 30 אלף דולר בשנה צריך יזמים מוכשרים.
למי תודה ולמי ברכה? ודאי שלא לממשלות ולפוליטיקאים; בטח שלא לשיטת המשטר שמקבעת עשרות מונופולים ממשלתיים בתחומי המים, החשמל, הנמלים ועוד. לא בזכות החקיקה שמעודדת קיום על קצבאות ותמיכות. ולא הודות לשכר העבודה ההזוי שנקבע על פי הכוח להזיק באמצעות השבתת שירותי מדינה מונופוליסטיים.
התודה והברכה מגיעים ליזם הישראלי. הוא שהצליח להביא אותנו הלום, למרות אבני הרחיים התלויות על צווארו בדמות של מיסוי כבד, רגולציה מכשילה, ביורוקרטיה מסובכת ומאות אלפי "אוכלי חינם" שעליו לפרנס. רוח היזמות הישראלית דוהרת קדימה למרות חוסר הפרגון שגובל לעיתים בעוינות ובהסתה פופוליסטית. ועל אף האידיאולוגיה הרווחת שרואה במשקיעים כמעט אויבי העם – "טייקונים", וביזמים שמוכרים ב"אקזיט" את פרי רוחם ועמלם כמעט בוגדים. על רקע העדר ההבנה "למי תודה, למי ברכה" – אין פלא איפה שלא קיים פרס ישראל ליזמות ולעסקים.
מוטי היינריך
