התקשורת לגווניה חוגגת את "נצחונו" של מני נפתלי בבית הדין האזורי לעבודה מול אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו. משפטית, הנתבעת היא מדינת ישראל (פסק הדין המפורט כאן). ציבורית, שרה נתניהו היא שעמדה לדין והפסידה.
נניח שכל הטענות על התנהגותה של שרה נתניהו נכונות. בוסית שלא קל לעמוד בדרישותיה הקשוחות, המשתנות ויוצאות הדופן. בוסית שמגיבה קשה על כל סטייה קלה מדרישותיה ה"מטורפות". מני נפתלי, הרי ידעת מראש על "המוניטין" של אשת ראש הממשלה כמעסיקה. למה הצטרפת לצוות העבודה שלה? ולאחר שהצטרפת ו"הופתעת" – למה לא עזבת מייד את מקום העבודה שכה מנוגד לאופי שלך?
הנה שאלה שבית הדין לא שאל: "מני נפתלי, אתה בחור נבון ובעל כושר ביטוי מעולה. אם הבוסית כה רעה, למה המשכת לעבוד תחתיה במשך שנה וחצי? יתר על כן – למה ביקשת ביוזמתך להאריך את עבודתך ולקבל 'תקן קביעות' (ובהודעת ההתפטרות שלך ציינת שאתה עוזב כי לא קיבלת 'תקן' – סעיף 2ח' בפסק הדין)".
הרושם הוא שלגב' נתניהו אין תומכים בציבור. גם "מקורבי ראש הממשלה" מתבצרים בעיקר בעמדות הגנה משפטיות הנוגעות להתנהלות התובע ואופיו: מהימנות התובע, התנהגותו הנלוזה, אופיו האלים וטענות טכניות שהוצגו על ידי ההגנה במשפט (כגון "התובע לא התלונן בפני הגורמים המתאימים, לא טען שהוא זוכה ליחס מזלזל ולא ביקש עזרה...").
ההגנה נמנעה מלטעון לפגיעה בזכויות הפרט של שרה נתניהו: למעסיק, כמו לכל אדם אחר, עומדת הזכות להתנהג "לא יפה". זכותו של העובד לעזוב את מקום העבודה. טענה כזו הייתה נפסלת מיד ומראש לנוכח הפסיקה "החברתית" המקובלת והחוק ההזוי החדש שבדרך – "החוק למניעת התעמרות בעבודה". הצעת חוק שהשופטת בבית הדין ציטטה (סעיף 20 בפסק הדין).
בית הדין לעבודה הוא בית דין אידיאולוגי
מערכת בתי הדין לעבודה וחוקי העבודה מבוססים בעיקר על אידיאולוגיה "חברתית" קיצונית (סוציאליסטית) המנוגדת לחופש הפרט. המערכת אינה מכירה ב"חופש החוזים" – הזכות להסכמה מרצון בין שני צדדים, אלא אם החוזה מתאים לאידיאולוגיה. העובד מוגדר מראש כצד "החלש". המעסיק הוא "האויב" הפוטנציאלי, "החזק". לפיכך, מותר ל"צד החלש" להפעיל "אלימות מתקנת". היקף האלימות המותר, "המידתי" ו"הסביר" – נתון לשיקול דעת השופט ולפירוש של בתי הדין לעבודה.
לעובד נתונה הזכות לפעול באלימות, להשתלט בכוח על רכוש המעסיק, לגרום נזק למעסיק. מעסיק ועובד אינם רשאים להגיע ביניהם להסכמה על תנאי עבודה מוסכמים מראש – את רובם קובע החוק. הנימוק ה"חברתי" שברקע מציאות זו הוא הצורך "לאזן" את כוחו הרב של המעסיק. לתת בידי העובד כוח שלכאורה אינו מצוי בידו בתנאי "שוק חופשי".
ה"צדק" שנעשה בבתי הדין לעבודה הוא על פי אמות מידה המבוססות על אידיאולוגיה מרכסיסטית. עליונות "מעמד העובדים" מול קפיטליסטים "הוֹלְכֵי בָּטֵל", נגדם צריך "לַבֵּה הָאֵשׁ וְהַךְ בְּכֹחַ" כדברי ההמנון הקומוניסטי – האינטרנציונל.
פסקי הדין של בתי הדין לעבודה מלאים פרשנויות יצירתיות והתבססות על "תקדימים" משפטיים אידיאולוגיים שהם עצמם קבעו. הם מחליטים מתי הסכם עם קבלן עצמאי (שמתוגמל כנגד חשבונית מס) תקף ומתי הקבלן זכאי לזכויות של שכיר בניגוד להסכמה המוקדמת. הם שמעניקים "זכויות" לעובד גם אם הוא יזם את ההתפטרות ממקום העבודה – כי צריך "לרחם" עליו. הם החליטו בפרוש שבית הדין הוא "מכשיר חברתי" להשגת "יעדים חברתיים" (צמצום פערים, קידום נשים, ריסון "בעלי הון", אפליה מתקנת ל"מוחלשים"), הם מחליטים מתי אי קבלה לעבודה היא "אפליה", מתי שכר הוא "שכר מפלה". מתי ידע, שהוא קניין של המעסיק, הופך לנחלת העובד שמותר למכור למתחרים, וכמובן – "זכות ההתאגדות" ו"זכות השביתה" הבלתי מעורערות. בתי הדין אפילו שוללים במקרים רבים את זכות הביטוי של המעסיק – אסור למעסיק להתבטא נגד התאגדות עובדים.
כאשר מקבלים מערכת ערכים אידיאולוגית זו, המבוססת על הפעלת כוח ו"זכויות" חד צדדיות של העובד בלבד – אין לשרה נתניהו כל הגנה למעט הטענות "הקלושות" שההגנה העלתה במשפט במסגרת "כללי המשחק המקובלים", וכן נימוקים לערעור מהימנותו של מני נפתלי שצוטטו בערעור שהוגש לבית הדין הארצי לעבודה.
טענה במישור של זכות הפרט להתנהג "לא יפה" לא הייתה מתקבלת – למעסיק כפרט יש זכויות מאד מצומצמות. שרה נתניהו לא יכולה לטעון בבית משפט: "נכון, 'הפתיל' שלי קצר מאד. לפעמים אני לא מצליחה להתאפק ואולי מגזימה בהתפרצות. כזו אני, מי שלא יכול להסתגל – שלא יעבוד אצלי".
הציבור כולו, על עיתונאיו, שטוף מוח באידיאולוגיה "החברתית", אותה אנו יונקים מילדותנו. לכן, שרה נתניהו מפסידה ציבורית ולא רק משפטית.
לאדם חופשי מותר להתנהג "לא יפה"
במדינה חופשית המבוססת על עליונות זכויות הפרט לחירות ולקניין – חוקי המדינה לא צריכים להתערב בהסכם מרצון בין שני צדדים, ובכלל זה הסכם עבודה. המדינה רשאית להתערב באכיפת הסכם מרצון – אם אחד מהצדדים מפר אותו. במדינה חופשית מותר לאדם להתנהג "לא יפה" ואפילו לקלל ולהיות גס רוח. לא מוצא חן בעיניכם? התרחקו מהגס, על תהיו חברים של הבוטה, המשפיל והמזלזל. אל תעבדו אצלם.
נניח שהבוס במקום העבודה קשוח בדרישותיו, מרים את קולו "בגסות" על עובדים שמאחרים לחזור מהפסקת הצהריים, נניח שהוא "צרח" על עובדת שנתפסה מורחת לק על ציפורניה. נניח שהעיר לעובד על ריח גוף וזיעה דוחים והמליץ לעשות הכרה עם תכשירי הפלא הקרויים דאודורנט ובושם – שיימינג בפרהסיה. נניח שהבוס מלא חימה ללא הצדקה. לעובד במדינה חופשית שמורה הזכות הטבעית לעזוב את מקום העבודה שמנסה לכפות סביבת עבודה שאינה מתאימה לו.
במדינה חופשית, התנהגות "לא יפה" של אשת ראש הממשלה הייתה מוקעת בתקשורת, אבל לא הייתה בסיס לתביעה משפטית. במדינה חופשית ללא "בתי דין לעבודה", תביעתו של מני נפתלי הייתה נדחית על הסף. על השופט היה לשאול את התובע שתי שאלות בלבד: מדוע אדוני לא עזב את המקום העבודה שאינו מוצא חן בעיניו? האם מישהו כפה בכוח על אדוני להישאר ואזק אותך בשלשלות אל בית ראש הממשלה?
ואולי... מני נפתלי "שיחק אותה"?
להערכתי האישית, שאינה מבוססת על עובדות ידועות (הסתייגות שאני חייב לציין כדי שלא אתָבַע על הוצאת דיבה...), מני נפתלי ידע מראש על דרישות העבודה בבית ראש הממשלה, העריך שיצליח "להסתדר", ושקל את כל היתרונות והחסרונות של מקום העבודה הנכבד. בשלב מסוים הוא החליט לבנות את "הקייס" לתביעה עתידית בבית הדין ה"חברתי". הוא קיווה להגיע למעמד המיוחל של עובד "עם תקן". מעמד שיאפשר לו להתנחל לעד ב"שרות המדינה" ואולי אפילו להגיע למעמד מיוחל של עובד מדינה ש"אף אחד לא רוצה להתעסק אתו".
מני נפתלי הצליח להגיע למעמד המיוחל, לשמחת "הארגונים החברתיים". מעכשיו הוא מוגן "עד קץ כל בשר" (ביטוי של אפרים קישון ז"ל). השופטת ה"חברתית" פסקה, בין היתר: "...להשיב את התובע לעבודתו בשירות המדינה במשרה תקנית". מעכשיו, אפילו לא בטוח שהוא יצטרך בכלל לעבוד במקום העבודה האחר...
מוטי היינריך
התמונה מורכבת יותר
בלי להתייחס למקרה הספציפי הזה מחקרים [ראה Robert Hare פסיכופתיה במקומות העבודה, ספרים ומאמרים] מראים על נוכחות של כ-1% מהחברה ועד כ-4% אחוז במוקדי כוח (מנכ״לים למשל) הם אנשים המאובחנים כפסיכפתים, חלקם גם אנטליגנטים מאד.לאדם רגיל רציונלי קשה להבין את רמת המניפולציה הקיימת במצב שכזה, את ההדרגתיות בהם הדברים קורים, את האיומים לעיתים, האשמה עצמית ואת הזמן שלוקח להתפקח - וגם לא את הנזק שנגרם.השאלה ״מדוע אדוני לא עזב את המקום העבודה שאינו מוצא חן בעיניו״ היא שאלה טבעית מאד לשאול אבל בהרבה מקרים היא חוכמה בדיעבד. במקרים אלא קל להאשים את הקורבן.אני לא מכיר את פרטי המקרה הספציפי ואולי מני נפתלי ״שיחק אותה״ - אבל יש להזהר זהירות יתרה במקרים מסוג זה.אז איך מתגוננים מפגיעת המעביד
במדינת חופש - המקדשת את הזכויות לחרות ולקניין - ההיבטים של יחסי העבודה בין עובדים למעבידים, מוגדרים בהסכם מרצון בין הצדדים. רגולציה של יחסי העבודה היא הפרה של הזכויות הללו.רגולצית יחסי העבודה בישראל, "דיני עבודה", ויישומה - דרך בתי הדין לעבודה - היא תחום עתיר רגולציה מהכבדים. דיני העבודה דינמיים, ובכיוון אחד - הרחבה. הנה לקט של הצעות חוק אחרונות: - התעמרות בעבודה- הארכת החופשה השנתית- יציאה מוקדמת מהעבודה לצורך הנקה ל... אבות- בקשה לקבלה לעבודה עם מספר תעודת זהות בלבד, וללא שם (למניעת אפליה של מזרחיים, ערבים, וכו')הטענה העקרונית שבבסיס רגולצית יחסי העבודה: מעמד המעביד חזק לעומת העובד החלש. מכאן הוא ראוי להגנת החוק.נבחן טענה עקרונית זו ...האם ביחסי משפחה אין צד מהשני? האין בקרב ילדי המשפחה ילד דומיננטי מהשאר?האם בגן הילדים או בבית הספר אין "מלכת כתה" או "מנהיג" עם כח עודף על שאר הילדים? כך עם "מלכת המסיבות" וה"חתיך הגבוה והעשיר"?האם אין למבוגרים עמדת כח עודפת על הצעירים?אז אולי נדרוש רגולציה של היחסים במשפחה? ובין הילדים בגן ובכיתה? אולי חסר לנו "חוק העל לאסדרת היחסים עם הזולת"? אם מעביד פוגע בעובד עומדות לעובד שתי הגנות:1. אם הפגיעה פלילית - מעביד שהכה עובד, או החרים לו את הטלפון הנייד - העובד יכול להגיש תלונה במשטרה.2. אם מעביד לא שילם את מלוא המשכורת, או הפר סעיף אחר בהסכם העבודה - העובד יכול לתבוע אזרחית על הפרת הסכם. במדינת החופש - אין הבדל בין יחסי עבודה, יחסים עסקיים אחרים (שותפים, קונה- מוכר), משפחה, חברים, וכו'.בית הדין לעבודה - סוכנות זרה
כבר כתבתי במקום אחר שהתוצרים ההזויים של בית הדין לעבודה (הארצי מתעלה על כולם!) לא מוצאים הסבר הגיוני זולת היותם של השופטים שם סוכנים זרים שגמרו אומר לחבל בכלכלה במדינת ישראל בשלב ראשון. השלב השני המתבקש הוא אנדרלמוסיה חברתית.יש תרופה אחת למעסיקים שאינם ציבוריים: התעלמות מבית הדין הזה.אחוז הפסיכופטים... לא רציני
"מראים על נוכחות של כ-1% מהחברה ועד כ-4% אחוז במוקדי כוח (מנכ״לים למשל) הם אנשים המאובחנים כפסיכפתים"ומהו אחוז ה"מאובחנים כפסיכופטים" בין העובדים? האם העובדים הם מחוסנים נגד "פסיכופטיה"?הנימוק הזה לא רציני...בכול אופן למה לערב פסיכופטיה ויחסי עבודה? אין קשר.איפה השוויון ?
ה"חברתיים" ה"מתקדים" מתהדרים בדאגתם לשיוויון.איפה השיוויוניות בחוקי העבודה?ברור לכולם שאין שיוויון ולא יכול להיות. בני האדם הם שונים זה מזה. אי אפשר לכפות על כולם להיות שווים.אבל - לפחות ביחס לחוק עומד עקרון השיוויוניות: שוויון בפני החוק הוא כלל ברזל של משטר תקין.אז להמ מפלים עובדים לטובה באמצעות תחיקה מיוחדת ובאמצעות מערכת משפט הבנויה במיוחד כדי להתעלל במעסיקים (גם אם המעסיק הוא המדינה, כמו שזה קורה במרבית המקרים וגם במקרה פרטי זה).עצם קיומם של בתי הדין לעבודה הוא הפרה בוטה וחמורה של עקרון השיוויון בפני החוק, הוא אספקט של עריצות בעלת יסוד אידאולוגי.קבב באיטליה
קראתי שבעיר ורונה ראש העיר אסר על הקמת דוכני קבב וזאת כדי לשמור על הצביון התרבותי של העיר הזו מול המהגרים המוסלמים שמציפים אותה.מה דעתכם? אסור לו? מותר לו? ראוי? לא ראוי? הייתם מחוקקים חוק שאוסר התערבויות כאלו?נכון - אך לא כשהמדינה היא המעסיק
התביעה הייתה כנגד מדינת ישראל כמעסיק ולא כנגד שרה נתניהו. בעוד שמעסיק "רגיל" יכול לטעון כי ההסכם נכפה עליו ע"י חוקי מדינת ישראל , מדינת ישראל אינה יכולה לטעון להגנתה כי ההסכם כפוי - הלא המדינה ניסחה את תנאיו . כך שמקרה זה הינו בדיוק המקרה של מי שחתם על הסכם עבודה לפי התנאים והכללים שהכתיב המעסיק ( המדינה כמחוקק של חוקי העבודה ) , ולכן חוקי העבודה מחייבים את המדינה מבחינה מוסרית ( מבחינה חוקית הם מחייבים את כל המעסיקים במשק - אבל בלית ברירה ) , ומני נפתלי זכאי מוסרית לתבוע את מחוקקי החוקים על שאינם עומדים בכללים שהם קבעו.באשר לתקשורת , היא חוגגת את ניצחונו הציבורי של מני נפתלי על התנהגותה של הגברת נתניהו.לאפרים
חולק על דעתך לגבי "הבחינה המוסרית".המדינה כמעסיק אכן אינה זכאית להשתמש בטיעונים שלנו על חוקים המפרים את זכויות החרות והקניין, היות והיא זו שחוקקה אותם, בכובעה השני כמחוקק.ועל כך נאמר בתהילים: "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל".אבל זה לא נובע מסיבה "מוסרית". חוקי העבודה הם בלתי מוסריים, ללא תלות בתובע ובנתבע.לאפרים ולוי
האם פסק הדין היה שונה אילו המעסיק היה חברה פרטית?קרוב לוודאי שלא. לכן כלל לא חשוב שבמקרה זה המדינה היא המעסיק.במדינה חופשית על פי תפישת "קו ישר" – חוקי העבודה אינם מוסריים.פסיכופתים אירגוניים
בוודאי שהעובדים לא מחוסנים - יש כנראה כ-1% פסיכופתים בינהם -- כשיעורם בחברה (וגם נרקסיסטים ומקיאוולינטים) - ויותר מכך במוקדי הכח (כן, כולל ועד העובדים...)זה מאד קשור ליחסי עבודה ומאד רציני, פסיכופתים אירגוניים במוקדי הכח פוגעים לא רק באנשים אחרים אלא גם באירגון ובסופו של דבר גם בבעלי המנייות. - שמות כמו אנרון עולים כדוגמה.הדברים מתועדים במאמרים רבים ובספרים, מטבע הדברים אלה דברים שלא נבדקים (למרות שיש מבחנים דיי מהיימנים) עד שמאוחר מידי. והמודעות לבעיה נמוכה מאד.לא כל מקרה הוא כזה כמובן - אולם נדרשת זהירות לפני שחורצים משפט.לא מאמין לתיועד הזה
"הדברים מתועדים במאמרים רבים ובספרים"בול שיט.כול מחברי המאמרים במדעי החברה נגועים בדעות קדומות. מה זה פסיכופאט? ענין של הגדרה והשקפה - לא עניין אובייקטיבי.לכול אנשי האקדמיה, בייחוד במדעי החברה, יש דעות קדומות שמאלניות. לפי השקפה זו, ההשקפה המרקסיסטית, כול בעל הון הוא בהכרח רשע (כי הוא מתעשר מניצול החלשים), ולכן קרוב לוודאי גם פסיכופאט.לסיכום: אם אתה טוען שיש בעיה שבהנהלה של חברות גדולות יש אחוז גבוה במיוחד של פסיכופאטים - אני אומר: זה בולשיט.פסיכופטים יש בכול מקום, אני חושב שבהנהלות של חברות גדולות יש פחות מאשר באוכלוסייה בכלל. באשר למחקרים ה"חברתיים" הם לא שווים כלום, הכול בהם הוא על טהרת האידאולוגיה.פסיכופטים אירגוניים??
ומה עם פסיכופטים אקדמיים? שיושבים באקדמיה (בייחוד במדעי החברה) וממלאים טונות של נייר במילים ארוכות חסרות משמעות. ואח"כ מציגים עצמם כמומחים ל"פסיכופטים"??באקדמיה יש כנראה יותר פסיכופטים ...
הטענה (לא שלי - אני מביא דברים בשם אומרם) היא כי במקומות מסויימים, בעיקר בעמדות כוח -- כולל באקדמיה -- יש יותר פסיכופטים מאשר באוכלוסיה הכללית...פסיכופאטים...
ובמערכת המשפט אין ??? ובבתי הדין לעבודה יש חסינות? שם לא חדרו הפסיכופאטים?אז איך נגן על ה"פועלים" המסכנים מפני הפסיכופאטים? נגייס לשם כך את אלוהים (כלומר המדינה)?הטענה על "פסיכופאטים" היא פסיכופאטית.כל עניין הפסיכופטים
דווקא נראה לי סביר שאחוז הפסיכופטים בשירות המדינה גבוה בהרבה מאחוז באוכלוסיה או בחברות...כל הכוח המצוי בידי המדינה לשלוט ולנהל את החיים של אחרים... זה צריך להיות החלום של כל פסיכו'בנוסף - אם הבוס שלי פסיכופט אני פשוט אתפטר, אם המוכר בשוק מנבל את הפה אני לא קונה אצלואצל המדינה אני לקוח/שכיר שבוי - ציית או שיבוא שוטר ( סיכוי גבוה שהשוטר יהיה פסיכופט גם כן...)יעקב, יואל
הדיון מעט חרג מהתגובה הראשונית (שהיתה פשוט שיש לנהוג בזהירות לא יותר לא פחות ...) יעקב - תגובות לעגניות ואגרסיביות שגם מעוותות את דברי (מתי אמרתי שיש חסינות היכן שהוא?) לא תורמות לדיון - זכותך לא להכיר בבעיה - וחובתי לכבד את דעתך.יואל אתה לגמרי צודק, גם לגבי המדינה וגם שכן, בסוף תתפטר - אבל זה לא קורה כ״כ מהר, לוקח זמן למצא עבודה חדשה, כנראה גם דחית הצעות אחרות כשקבלת את העבודה הזו, אתה אולי במצב כלכלי רעוע ולא יכול להרשות לעצמך תקופת אבטלה - ומעל לכל לוקח זמן לעכל מה קורה ולדעת שזה לא מקרה יחיד ושהדברים לא הולכים להשתפר. אבל כן זה לגמרי נכון, ותחלופת עובדים גבוהה היא חלק מהנזק שפסיכופתים אירגוניים גורמים לאירגון.(מדגיש לא מדובר בפסיכופת ״הוליוודי״ הוא לא חייב להיות אלים, או אפילו לצעוק - מדובר בהפרעה המאופיינת בחוסר יכולת להרגיש אמפטיה - הם יודעים בדיוק מה הם עושים, הם יודעים להעמיד פנים, אבל באמת - פשוט לא אכפת להם)."לאדם חופשי מותר להתנהג לא יפה"....
אתם שומעים מה אתם אומרים????אדם אשר מתנהג לא יפה מאי סיבה כולשהי מתנהג בתוקפנות ומול תוקפנות מותר להתגונן ולהשיב!בין אם זה במרחב ציבורי,פרטי במקום עבודה ועוד...בלי קשר למה שפורסם עם שרה נתניהו!