הביטוח הלאומי: הסיוע למשפחות שאינן עובדות אינו מספיק לקיום בכבוד דו"ח מוסד הביטוח הלאומי קובע כי הרמה הנמוכה של קצבאות הקיום גוזרות עוני על מי שאינם מסוגלים להשתלב בשוק העבודה – ועל ילדיהם.
בכותרת של הכתבה בדה-מרקר מובלעות ארבע הנחות יסוד מקובלות: האחת – שניתן להגדיר אובייקטיבית מהו "קיום בכבוד", שלכל אחד מגיע "קיום בכבוד" – גם אם אינו נוקף אצבע לעזור לעצמו; ההנחה השלישית – אם כבר מגיע "קיום בכבוד" אז המדינה היא הגוף שצריך לדאוג לכך; ההנחה הרביעית – המדינה שולטת ברמת העוני באמצעות קצבאות – אם רק תגדיל אותן ימוגר העוני וכולם "יתקיימו בכבוד".
המונח "קיום בכבוד" אינו מובן מאליו
הנה שתי דוגמאות המוכרות לי אישית:
דוגמה ראשונה: משפחה בת חמש נפשות בדירת "שיכון" של חדר וחצי בשטח של כ-45 מ"ר. בדירה אין מקרר חשמלי ולכן מעולם לא ליקקו גלידה בבית, מטבחון זעיר ללא גז – כיריים חשמליות קטנות בלבד. אין טלוויזיה, ללא טלפון קווי או אלחוטי, על מכונית או נסיעה לחו"ל – אין מה לדבר, אין מזגן ואפילו לא מאוורר. תפריט המזון בסיסי למדי: בשר, לחם אחיד (לפעמים חצי לחם כדי לא לבזבז), סוג אחד של גבינה, יוגורט, ירקות, פירות זולים. ביגוד – לפעמים אפילו יד שנייה.
דוגמה שנייה: משפחה בת 11 נפשות בדימונה מתגוררת בדירה בשטח של כ-80 מ"ר. רק אב המשפחה עובד – ובשתי עבודות. יש מקרר חשמלי, אין מזגן, אין מכונית, אין טלוויזיה, אין חופשות משפחתיות, אין קולנוע, ואין בריכת שחיה, או תיאטרון. בגדי חג – תפירה עצמית ומעבירים מילד לילד. המזון: בסיסי.
הדוגמה הראשונה היא משפחתי – כך גרנו בשנות החמישים ותחילת שנות השישים. כך גרו גם שכנינו וידידי המשפחה. הדוגמה השנייה לקוחה ממשפחת אשתי שעלו לארץ בשנת 1961 ממרוקו.
בשנים האחרונות עולה הטענה, כמעט בכל שיח "חברתי", שהיו ימים – "פעם היה קל יותר". איך היה קל יותר? הרי לא היו אז דמי אבטלה, ולא קצבת הבטחת הכנסה ולא שלל הקצבאות האחרות. מדינה ריכוזית ומסוגרת בה כל מוצר, שווה לכל נפש היום, הוגדר רשמית כ"מצרך מותרות". לימודים בתיכון היו במחיר מלא – למרות זאת, אף אחד לא טען שאין "קיום בכבוד".
למשרד הרווחה קראו אז בשם מתאים יותר: "משרד הסעד", או "עזרה סוציאלית". אבל המילים "סעד" ו"עזרה" פוגעים בנפש הנזקקים, אז השם שונה בשנים מאוחרות יותר ל"רווחה" – למען התקינות הפוליטית. המדינה חדלה לספק סעד של "רשת ביטחון", המדינה צריכה לדאוג ל"רווחה", ל"קיום בכבוד".
השופטת דורית בייניש, נשיאת בית המשפט העליון, קבעה שגם מי שבבעלותו רכב יהיה זכאי לקצבאות הביטוח הלאומי. בהחלטות אחרות נקבע שאין לשלול קצבאות רווחה גם אם הנתמך נוסע לטיול לחו"ל מעת לעת. כלומר, בעלות על רכב ונסיעות לחו"ל הם חלק מה"קיום בכבוד" לעניין הקצבאות.
עולמה של נערה בת 15 יחרב אם לא תקבל ג'ינס אופנתי או נעלי מותג. אוי לבושה ולכלימה – חייה ממש יהיו בזבל – נעדרי כבוד.
"חיים בכבוד" זו תחושה סובייקטיבית שקשה לכמת ולהגדיר. חיים בעוני הם ללא ספק קשים, אך בהחלט אין חפיפה בין עוני לבין "אי קיום בכבוד".
"קיום בכבוד" – רק מי שמקיים את עצמו
הדרישה ל"קיום בכבוד" נותנת הכשר מוסרי ומעשי לחלק מהציבור לפגוע (באמצעות המדינה) בזכויות הפרט ובזכות הקניין של אחרים בשם "הצרכים שלהם". מכבסת המילים החברתית הוסיפה את הביטוי "בכבוד" להגדרה, כדי להלבין את שוד האדם העובד באמצעות המדינה. את החרמת רכושו באמצעות מיסוי כדי לתת לאחרים, על פי קביעה פוליטית ש"מגיע להם". זה נשמע חיובי.
אין שום כבוד בחיים על חשבון אחרים בכפייה. כלל לא חשובה ההגדרה של "קיום בכבוד" – לאף אחד אין זכות לכפות על שכנו שיממן את חייו, גם אם השכן עשיר. חוקי הכפייה של מדינת הרווחה המודרנית אינם מוסריים.
חוקי הכפייה גם אינם הכרחיים. העוני של שנות החמישים והשישים אינו "קיום בכבוד" על פי התפישה הקיימת. למרות זאת, לא רעבנו לא חשנו שכבודנו נרמס. למדנו, עבדנו ונחלצנו מעוני ללא קצבאות. מיליוני מהגרים חסרי כל הגרו באניות לארצות הברית בגלי הגירה עצומים מאירופה. כמיליון וחצי יהודים עניים נחתו בחוף המזרחי בתחילת המאה העשרים. על הרציף בניו יורק לא היו דלפקים של עובדים סוציאליים, לא משרד רווחה, לא משרד שיכון, לא שכר מינימום, לא קצבאות וגם לא סל קליטה. במדינה חופשית עובדים ונחלצים מעוני. זה כבוד.
"מיגור העוני"
עוני הוא מצבו הטבעי של האדם. כדי לא להיות עני צריך להתאמץ. מכיוון שבני האדם שונים זה מזה הם מצליחים להתרחק מעוני כל אחד בהתאם ליכולתו, כישוריו ומזלו. אילו אפשר היה "למגר" את העוני באמצעות קצבאות ותשלומי העברה, מחלק אחד של האוכלוסייה אל החלק האחר, הרי שמזמן כולם היו מאושרים ו"מתקיימים בכבוד".
מזה עשרות שנים, חלקו הגדול של תקציב המדינה (למעלה מ-60%) מיועד לתקציבי העברה. חלק מהציבור מממן את עלויות הבריאות, החינוך, והקיום היום-יומי של החלק האחר. למרות זאת, שדולת העוני זועקת מהכותרות: הטילו עוד מיסים!
בכל צורת משטר – לעולם יהיו עניים, כפי שתמיד יהיו עשירים.
"לא גומרים את החודש"
מידי פעם מראיינים בתקשורת משפחה "נורמטיבית", זוג עם שנים-שלושה ילדים ששני ההורים עובדים ולמרות זאת – "לא מצליחים לגמור את החודש". המסקנה המתלווית לכתבה היא בדרך כלל דרישה להכביד את עול החרמת הרכוש הפרטי על יתר האוכלוסייה (באמצעות מיסוי) ולהגדיל את העברת הגזל הממשלתי ל"נזקקים".
מתווסף לכך הכינוי התקין-פוליטית החדש: לא עוד "שכבות חלשות", אלא למען "הכבוד": "שכבות מוחלשות". מוחלשות על ידי מי? מי האשמים? יש כאן ניסיון לשוני (מוצלח) להצביע על יתר האוכלוסייה כאשמים בעוני המיעוט. ואם אתם אשמים – אז אל תבכו על המיסים הגבוהים שמטילים עליכם.
אם המשפחה "לא גומרת את החודש" (ולא נדון כאן בסיבות לכך) – שתחזור לרמת ההוצאות שהייתה לנו בשנות החמישים. שימכרו את הדירה ברמת גן ויעברו לגור בשכירות נמוכה בדירת שיכון זולה, צפופה, ורועשת מעל נתיבי איילון דרום. במדינה חופשית קיים סיכוי גדול שהם או ילדיהם ייחלצו משם. אין להם זכות לכפות על הזולת לממן את "צרכיהם" – אין "כבוד" בקיום על חשבון האחר.
שקר המוני הרעבים בישראל
אילו הביטוח הלאומי היה מפרסם באינטרנט את רשימת מקבלי הקצבאות, בשמם המלא, היינו מגלים שם את בעל המספרה השכונתית שגורף 40 אלף שקל בחודש, את הירקן הערבי מהשדרה, את עוזרת הבית שמחייבת אותנו ב-50 שקל לשעה, את "ניצול השואה" שגר בדירת 4 חדרים בצפון תל אביב.
אין 900 אלף אנשים רעבים בישראל (ביניהם 360 אלף ילדים) כפי שכותב מבקר המדינה. לא בדימונה, לא בבני ברק, לא בכפרים הערביים ואפילו לא ברובע האפריקני בדרום תל אביב (הם כלל לא בסטטיסטיקה של המבקר). אין המוני אדם לבושים בלויי סחבות שמחטטים בפחי אשפה. יש עניים, יש גם פה ושם הומלסים חולי נפש, אבל זה סיפור אחר. יש כמובן מוכי גורל – קשיש ללא רכוש ומשפחה, ילד נטוש, נכה חסר כל – לשמחתנו מדובר במיעוט זעיר ביותר. עזרה נדיבה למוכי גורל אלה יכולה בקלות רבה להתבצע על ידי עמותות לעזרה הדדית ואפילו על ידי המדינה תחת קריטריונים מחמירים.
אם המדינה מחלקת כסף "של אף אחד" – אין פלא שמספר העומדים בתור לקבלת כסף – תמיד צומח. מערכת הסעד הפוליטית תמיד תעדיף העברת כספים "לכל הזקנים", "לכל הילדים" ו"לכל הנכים" – כלל לא חשוב אם הקשיש הגלמוד, הנכה וניצול השואה גר בדירת 4 חדרים בצפון תל אביב.
בשנת 1982 קיבלו הבטחת הכנסה כ-9,900 אנשים. בשנת 2003 עמד המספר על כ-160,000 (מאז ירד המספר לכ- 112,000 "בגלל" נתניהו כשר אוצר). בשנת 1992 נספרו כ- 10,000 אימהות חד-הוריות זכאיות לקצבה, ב-2009 המספר כבר צמח ל-121,000.
על פי סקרי ההכנסות וההוצאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הוצאות העשירון התחתון גבוהות פי 2.5 ויותר מההכנסות המדווחות שלו. קסם ישראלי.
לא קיים כסף שמתגלגל ברחוב או צומח על העצים ומחכה שהממשלה תחלק עליו "זכויות". את הכסף מייצרים אנשים עובדים – אין כסף שמקורו אינו באנשים עובדים. לכן, חלוקת "זכויות" שלא תמורת עבודה היא תמיד על חשבון שוד של אדם עובד. קיום על קצבאות הוא "קיום" – אבל לפחות אל תוסיפו לזה את המילה "בכבוד".
מוטי היינריך
רוב "העובדים" תועלתם נמוכה מעלותם
אך המדינה באופן עקיף או ישיר יוצרת את הכנסתם. כמה דוגמאות נפוצות. נחצ'ה מקיבוץ מתנשאי הגליל למשל, מתפרנס מכך שנאסר על האיכר התאילנדי לשווק את תוצרת הכפר שלו בישראל ובאירופה, ונחצ'ה הוא ש"מלבין" את פירות עמלו.מר זלמנוביץ למשל, הוא עורך דין שמתפרנס מכך שהוא (והמערכת כולה), מסרבלים את התהליך המשפטי שאורך שנים וכסף רב זורם לכיסו.אלפי אנשים בארצנו מתפרנסים במליונים רבים מאחר והמדינה החליטה להעביר את גזל חולשת ההימורים (טוטו), לידי בעלי השרירים והגובה ושפע עסקניהם. אם המדינה היתה מחליטה להעביר את הממון לידי הלמדנים למשל, הם היו העשירים והזוכים "לכבוד".רוב המתפרנסים מתקציבי המדינה והרשויות השונות, העירייה והחברות הממשלתיות ונלוותיהם אינם באמת מביאים תועלת, אך המערכת משלמת להם שכר גבוה - כי "העבודה היא חיינו".העברת עיקר הייצור לסין ודומותיה, והטכנולוגיה המודרנית המייעלת, הביאה לכך שרוב העובדים הם מיותרים ותועלתם נמוכה מעלותם. ולכן אין הצדקה להמשיך ולחבר בין ההכנסה לבין "העבודה". וכדי להקטין את העול המוטל על המועילים באמת, יש להעדיף לתת מענקי אבטלה - לימוד - ילודה - זקנה - וכדומה בסכומים נמוכים על פני המצב הנוכחי בו אנו משלמים סכומי עתק עבור "עובדים" שעיקרם מפריע, מסרבל, ויקר הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט האקולוגי.בעולם הפנטזיה המן יורד מהשממים
בעולם הפנטזיות של בתיה, המן יורד מן השמיים, והקב"ה דואג לכול צרכינו.כול מה שנותר לעשות הוא להתפלל, ומי שמתפלל הכי חזק מקבל הכי הרבה (בעזרת הח"כים שלו בכנסת שמעבירים לו כסף של אחרים).בכלל, לקחת כסף מכופרים ועמי ארצות כדי לתת לתלמידים חכמים זו מצווה, יש אישור לכך מלמעלה.זול יותר לקיים מובטל מעו"ד מיותר
עלות אברך היא 3 אלפי שח. עלות רובץ נמל, היא 50 אלף לחודש. אחזקת שחקן ועסקן כדורסל שוות ערך לאחזקת 50 משפחות, ואחזקת עו"ד (מספר 15) מטעם התביעה או ההגנה על אולמרט עולה לא פחות.כיום רוב העובדים בעולם המערבי המשוכלל אינם מועילים, אינם מייצרים ואינם שותלים לא עץ ולא סוללים כביש, הם מושכים את השמיכה זה מזה. בזמנו ברוסיה הקומוניסטית רבים סברו בתמימות שעצם העמידה בתור היא שיוצרת את האוכל (כי זו היתה צורת החלוקה), ואילו אצלנו השמרנים סבורים שהעברת מסמכים מפקיד א ל ב וחזרה היא שמביאה תועלת, ו"העבודה" גם זו המנופחת והמיותרת היא שיוצרת את הנכסים.עלינו להפנים את העובדה שכפי שאין צורך בצבא המוני לצרכי בטחון, אין צורך בהמונים לצרכי פרנסה.כפי שיש הצדקה לחוות סוסים בודדות לצורך הנאה, אך אין צורך בחיל פרשים. כך יש צורך במספר עובדים קטן המביאים תועלת, ואילו רוב הציבור עדיף שישב בביתו בעלות נמוכה על פני התרוצצות במשרדים בעלות גבוההצריך להגדיל ייצור על חשבון שירותחם
בתיה לא לגמרי טועה, יש פה שוק פיקטיבי מנופח ובין היתר בגלל זה הפריון של העובד הישראלי נמוך (הפיריון בתחום הפיננסים והמשפט הוא נמוך). הפיתרון הוא לא בישיבה בבית, אלא בפיתוח תעשיה, תעשיה שקשה לחקות אותה ביצור המוני כמו שקיים בסין. תעשייה בתחום התוכנות, תעשייה שנוצרת מהידע הבטחוני הקיים בישראל ועוד... חדשנות מביאה לצמיחה, אבל שכולם בוחרים ללמוד לימודי מנהל, אין מי שימציא..אברך לא מחליף עו"ד או רובץ נמל
אם יכולנו לשלוח את רובץ הנמל או העו"ד להיות אברך, ולהרוויח 3000 ש"ח מקופת המדינה במקום מה שהוא מרוויח כעת - זה היה כדאי ורצוי.אם היית מצליחה להחזיר את כול עורכי הדין בתשובה - הייתי מברך על כך....אבל, מאחר ועורכי הדין ורובצי הנמל לא ששים לחזור בתשובה ולהיות אברכים (כולל הירידה ברמת החיים) - הדבר לא אפשרי.על ידי התמיכה באברכים אנו מקבלים גם עו"ד, וגם רובץ נמל, ו ***בנוסף*** אברך שמקבל כסף על חשבון אחרים. לא עסק טוב...הסיבסוד של האברכים אינו תורם לפתרון הבעיות האחרות שיש עם אנשים שממלאים תפקידים מיותרים ומתקיימים על חשבון הקופה הציבורית. הוא אינו תורם להפחתת הפונקציונרים המיותרים...הנסיון להציג זאת כאלטרנטיבה - או אברך או עו"ד הוא מופרך.פנסיה מוקדמת, נשים בבית, חצאי משרות
גם אלו פתרונות זולים לעומת השיטה הקיימת של "ייצור מקומות תעסוקה" מלאכותיים ואבטלה סמויה. יעקב, אינני מציעה שכולם ישבו בבית אני מציעה שאת האדם השולי נעודד להעדיף את הדת היהודית, על פני "דת העבודה". שנעודד נשים להשאר בביתן ולגדל את ילדיהן מאשר להצטרף למנגנון המנופח הדוהר בכבישים בדרכו למשרדים המיותרים.אני מציעה למדוד את האדם לפי הטוב שהוא עושה ולא לפי יכולתו לדרוך על אחרים במאבק לקריירה כעסקן טניס או פקיד בכיר.פולחן העבודה הממון והצריכה היו מתאימים לפני המצאת המחשב, הרובוט והעברת התעשיה לסין. היום ככל שנקטין את עול העבודה המיותרת, כך נקטין את העול המוטל על המועילים, כך נשפר את איכות החיים. אווילות להמשיך לדבוק בססמאות מתקופת הרמב"ם ואיין ראנד, תקופה בה הרוב עסקו בגידול מזון וייצור מוצרים נדרשים. היום צוואר הבקבוק של העולם המערבי הוא הצריכה המופרזת, להמשיך בימינו להטיף לדת העבודה והצרכנות כמוה כאותה סבתא פולניה הממשיכה לדחוף לנכד עוד ועוד אוכל כדי "שיעלה במשקל"עד לפני שנים מספר רבים זימרו השמרנים "נלבישך בשמלת בטון ומלט" כהוכחה לכך ש"אנו אוהבים אותך מולדת". היום רבים מבינים שאהבה פירושה פחות בטון ופחות אבק ואזבסטוס. פחות שאיבת מעיינות ופחות דלדול נחליםיבוא יום והפנאטים של דת העבודה והצרכנות יבינו שתפוקת האושר השולית של כוח האדם המועסק היא אפסית, אך הנזק ממנו הולך וגדל. או אז אנו נגלה שכל מגזר שמוכן להסתפק במועט במובן החומרני ואינו אץ רץ להתנפל על שוק התעסוקה המנופח והיקר, עושה עימנו חסד.נראה שלא היה רעיון שהמיט רעה גדולה
יותר על האנושות מאשר רעיון העוועים של השוויון. בוודאי שלא היה רעיון אחר הנראה על פניו כטוב ושסופו של דבר המיט רעה כל כך גדולה. המפלצתיות של המשטרים בקוריאה הצפונית או אצל הויטקונג בויטנאם בהיקפו ועומק אכזריותו כלפי כולם אין להם דמיון, והכל בשם רעיון השוויון, נכון שמחנות ההשמדה של הגרמנים עלו עליהם באכזריות, אבל המשטר הנאצי לא התאכזר כלפי הגרמנים עצמם, רעיון השוויון מוליך לאכזריות כוללת כלפי כולם, המזויע במציאות הזו זו העובדה שמאחורי התופעה עומד כח מאורגן של מדינה, לראשונה בהיסטוריה האנושית.אהבת השווה פירושה שנאת השונה
יופיטר צודק, הסמל והבסיס של הרוע היא אותה מיטת סדום הידועה עליה מתחו את הקצרים וקיצצו את הארוכים, כדי שכל הבאים בשערי העיר "יהיו שווים".בארצנו כיום הרוע בא לידי ביטוי אכזרי תחת הכותרת "שוויון בנטל" שהינה למעשה תואנה ואמצעי להתעלל ביהודים השונים מאיתנו. תחת הכותרת ליצור "אחידות" חברתית.הכיוון צריך להיות הפוך, עלינו לעודד את השונה, לעודד ולשמר את השוני. גם במגוון בעלי חיים, ספרים ודעות וגם בדרכי ביטוי וסדרי עדיפויות.לעשות מכרז
אני מציע שבמקום לשלם 3000 שח לחודש לאברך נשלם 2990 שח לחודש למתפלל למולך לבעל ולאשתרות,גם יצא פחות כסף וגם נרחיב את מעגל התפילה (שלושה אלילים במקום אחד)!!!!בכלל כדאי לעשות מכרז - הבנתי שיש לא מעט אנשים שמוכנים להתפלל לאללה תמורת 2980שח לחודשיש ספק בכך שאבן צודקת באמירה,
שהתמיכות באברכים הם כסף קטן לעומת החלוקה והבזבוזים והשחיתות בהיקפים בלתי נתפסים בכל תחומי הפעילות הממשלתיים והעירוניים? המספר של 3000 ₪ מצוץ מהאצבע בקושי מדובר בכמה מאות ₪. נכון שברמת העיקרון יעקב צודק, תמיכה היא תמיכה, אבל בכל זאת ההיטפלות הקבועה לתמיכה העלובה באמת באברכים, רוכבת, ויסלחו חברי, על רגשות אנטישמייםאנו לא נטפלים לאברכים, בתיה מעלה
רק בתיה מעלה את הנושא כול פעם. במקום לשבת בשקט ולשתוק, ולתת להם ליהנות בשקא על חשבון אחרים, אולי לא ישימו לב לזה... היא מנסה לשכנע אותנו שכול אברך חוסך לנו עו"ד. הלוואי והיה כך - הייתי חותם...בינתיים יש לנו גם אברכים וגם עורכי דין וגם "רובצי נמל".עוד נקודה מעניינת בדבריה של אבן.
היא תוקפת את רעיון ה"שוויון בנטל" הטיעון הוא שמדובר בעצם באותו בלוף כמו ברעיון השוויון הכללי, ההשוואה מעניינת ואם נזכור לאלו מקומות קשים הוליך רעיון השוויון הכללי , גם הרעיון הזה, השימוש בו, מטיל צל כבד על רעיון החופש הנוגד את רעיון השוויון. מחר השוויון המבוקש יהיה "שוויון בדיור" ואכן למה שפלוני ידור ב6 חדרים ואחרים בפחות? ואח"כ במדרון התלול יעלה הטיעון של "שויון באורך החיים" ואכן למה שפלוני יחיה ולמשל ימשיך לקבל ביטוח לאומי עד גיל 90 ואילו חבירו לא שפר כך עליו גורלו? הצדק דורש את התערבות המשטר כדי להשוות את אורך ימיהם של בני האדםיעקב, האברך מגשים כלכלה חברתית נכונה
אני משתמשת באברכים כדוגמא מוצלחת ונכונה לפתרון בעיית עודף התעסוקה בעולם מחד ואזילת משאבי כדור הארץ מאידך.האברכים בכך שהם שמים דגש על ערכי רוח ולא חומר, ומעדיפים הגות על פקידות ושיעבוד תאילנדים, הם מוכיחים את הדרך הנכונה הן הכלכלית והן החברתית לעולם בר קיימא, חברה אנושית המשלבת איכות חברתית, עזרה הדדית ותמיכה בחלש, לכידות משפחתית וצרכנות נמוכה.למזלנו בארצנו יש דוגמא חיה ומצליחה המוכיחה את הדרך הנכונה, עלינו לנצל זאת וללמוד ולהרחיב את מעגל הצריכה הנבונה, והעדפת ערכי אדם על פני ערכי קריירה ותחרותיות.וודאי שישנם צדדים חיובים רבים
באורחות החיים של אברכים, אבל פשיטת יד היא פשיטת יד ואם היא נעשית בדרך של כפיה, וכל מה שהמדינה עושה הוא בדרך של כפיה אין זה חיובי. התלמוד הרי העלה על נס את ר פנחס בן יאיר שלעולם לא נהנה מסעודת אחרים כי אולי הנתינה אינה ברצון גמור, רק שצודקת אבן באמירתה שרוב גמור מעובדי הממשלה הם בעצם פושטי יד שכן הם מיותרים, וגרוע מזה הם גם פושטי עור של כולנו. אני בטוח שרובם של האברכים היו רוצים לחיות במדינה חופשית - ללא מיסים וללא קצבאות. הרי המעט שהם מקבלים אינו מכסה אפילו את תשלום המע"מ על המזונות הבסיסיים שהמשפחה הגדולה צורכתליופיטר, הלווים והכהנים הם מהתורה
וכך גם הלקט השכחה והפאה, ושנת השמיטה והיובל ועשרות ציווים של תמיכה בעני ובנזקק, "עידוד פשיטת היד" לכאורה.זאת אני מביאה כתשובה לציטוט הסיפור התלמודי בדבריך. אך האמת היא שאיני נדרשת לא לתורה ולא לתלמוד ולא לדברי חכמים אלא למציאות המודרנית. ולעובדה שהשכלולים וההתיעלות הטכנולוגית מחד, והעברת עיקר התעשייה לסין, ייתרו את רוב התעסוקות המועילות לאדם במערב. אך חרף זאת כפי שקנאי דת ישראל ממשיכים לדבוק במצוות המיקווה, גם לאחר שהמקלחת זמינה בכל בית, כך החילוניים ממשיכים להטיף לדת העבודה למרות שהשילוב של הרובוט, המחשב, והסיני ביטלו את רוב רובו של הצורך בעבודת אדם מערבי.אך בעוד העלות של המיקווה והשטריימל היא נמוכה, הרי העלות של רדיפת הקריירה וההתרוצצות הפקידותית היא עצומה.חשוב להבין, רובנו "פושטי יד" משמע חיים מכך שמישהו אחר יצר תועלות. אך הציבור החילוני מאמין שעצם העובדה שהוא התרוצץ באיזה משרד או רבץ באיזה נמל הפך אותו "לאדם מועיל", כי הוא "עבד". חרף העובדה שעלותו ונזקו גדולים פי כמה משל האברך שנמנע מליצור אבק ורעש וצפיפות בכבישים וכל זאת בעלות אפסית יחסית.דווקא הקומוניזם הרחמן אסר פשיטת יד
מצווה דתית של צדקה היא חלק מהקפיטליזם , מעולם מצוות צדקה לא פגעה בהתפתחות הקפיטליזם. השוויוניות היא שפגעה. חברת הכהנים והלווים צוו לוותר על חלקם בארץ ישראל , רכוש הקרקע עבר לשבטים אחרים שבתמורה העניקו מה שהעניקו לשבט הלווים שמילאו את הפונקציות של עבודת בית המקדש. בכל אופן התלמוד מלא בחובת הזהירות מקבלת מתנות ומענקים כאשר התחום הכללי הוא לא תגזוללבתיה
תפילה לא מייצרת שום דבר בעל תועלת חוץ אולי מאפקט פלסבו. וגם אם היא הייתה מועילה, למה בשם שבעת האלים שהם יהיו בחסות המדינה?במודיעין עילית חסכו בכלי רכב ודלק
חניות ופקחים ותאונות דרכים ובתי חוליםי ווזאת בזכות העובדה שבעיר זו לא גונבים את האופנים, ולכן אין צורך בכלי רכב "סגור". וכיצד זה שניתן בעיר זו להשאיר אופניים ללא השגחה וללא נעילה, כאשר אפילו בקיבוץ קטן עתיר סלקציה עם שמירה ואבטחה הדבר כמעט בלתי אפשרי? התשובה פשוטה: בעיר זו מתפללים ומקיימים מצוות הדת היהודית.אך אתה צודק, "התפילה" לכשעצמה אינה מייצרת נכסים חומריים, אך מי קבע שמטרת קיומנו היא ייצור נכסים חומריים. הטענה הבסיסית שלי היא שיש עודף ייצור של נכסים חומריים וחוסר פנאי להינות מהם, מהטבע, מהילדים מהספר והזוגיות. אך גם אם "נתפלל לפי הסידור שלך", הרי לא רק התפילה אינה מייצרת נכסים, גם הספורט התחרותי אינו מייצר מאומה ועלותו גבוהה פי כמה. וגם המוזיאון לאמנות, והמוזיקאים והסופרים והעיתונאים וכמובן וגם הגננים והסיידים הפסיכולוגים והזמרים לא "מייצרים נכסים" ובכל זאת אנו שמחים לפרנס את העוסקים בכך.התפילה היהודית מייצרת אנשים טובים יותר, בעלי ערכים שאינם רק אכול ושתה. כדאי לנו לקדם זאת ולהרחיב.תקציבי העברה
מהסתכלות באתר של הסדנא לידע ציבורי, שמנגיש את נתוני הממשלה לציבור:http://compare.open-budget.org.il/?00ראיתי שתקציב הביטוח הלאומי ל 2014 הוא 30 מיליארד ש"ח. מתוך 400 מיליארד זה פחות מ 10%.אתה ציינת שלמעלה מ-60% מהתקציב מיועד לתקציבי העברה. מה עוד אתה מכליל בקטגוריה הזו מלבד תקציב הביטוח הלאומי? הם אפשר למצוא סמך לטענה הזו באתר של הסדנא?בברכה, אוריאל.19, תקציב הביטוח הלאומי
הוא כ-70 מיליארד ש"ח בשנה. לזה יש להוסיף הוצאה על שירותים חברתיים ולכך מכוון היינריך. אשר למספר "400 מיליארד", לא מציע להתלהב ממנו, זה מספר מנופח שכולל גלגול חובות.היקף תקציבי ההעברה
תקציבי ההעברה במובנם הרחב הם כל הכספים הנגבים כמיסים ומועברים לאזרחים אחרים. ההעברה יכולה להיות בכסף או בשירותי "חינם" (כמו בריאות וחינוך).כמעט ואין סעיף תקציבי שלא מסתתרים בו תקציבי העברה (תעשייה, שיכון, מדען ראשי, השכלה גבוהה, תמיכות שונות מתקציב המדינה, המדען הראשי, וכמובן - משרד הרווחה). רק הביטוח הלאומי "משנע" למעלה מ-93 מיליארד שקל לשנה. הסכום המופיע בתקציב המדינה מהווה רק את ההוצאה מתוך תקציב המדינה, אבל לא כולל את הגבייה הישירה של הביטוח הלאומי שהוא מס לכל דבר. היקף תקציבי ההעברה הוא בהחלט בסדר גודל של למעלה מ-60% של תקציב המדינה לפני החזר חובות. גם "החובות" נובעים ברובם מהלוואות שהמדינה לקחה בעבר למימון גירעונות שנוצרו בעיקר מתקציבי העברה נדיבים בעבר.