הכשל
בנימין נתניהו חש מאז "ניצחון הליכוד" בבחירות האחרונות שכיסא ראש הממשלה רעוע. כל ראשי הממשלות לפניו חשו כמוהו. בדמוקרטיה הישראלית נדיר שכיסא ראש הממשלה יציב. רק 3 ממשלות מאז קום המדינה סיימו קדנציה מלאה של 4 שנים (גולדה מאיר, מנחם בגין, וממשלת נתניהו הקודמת). דוד בן גוריון עמד בראש 8 ממשלות; משך הכהונה הממוצע לממשלה היה כשנה וחצי – עד שפוזרה. ודוד בן גוריון עוד נחשב לראש ממשלה "חזק".
התקשורת מציגה זעזוע מחילופי הכיסאות בממשלה, אך נתניהו הציג תמונה נאמנה למציאות הפוליטית: "השינוי בחלוקת התיקים לא נבע ממשבר אמון בינינו, הוא נבע מן הצורך להרחיב את הממשלה, וזאת כדי להביא יציבות...". "יציבות" בשפה הפוליטית? היא שמירה על הכיסא.
האם בוגי יעלון שונה מנתניהו בהקשר זה? איך בוגי אמר: "זו לא תנועת הליכוד שהצטרפתי אליה – הליכוד של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין..." מתי יעלון הצטרף לליכוד? לפני 80 שנים? האם עד לפני כשנתיים הליכוד כן היה "...הליכוד של בגין?...". בוגי גילה לפתע שיש לו "מחלוקות בסוגיות ערכיות" עם שרים אחרים... אך למרבית הפלא הוא העדיף להישאר בכיסא עד לאחרונה למרות "המחלוקות"... עד שגילה, שממש לאחרונה, בגין וז'בוטינסקי נעלמו מהליכוד.
גם ח"כ אורלי לוי פרשה ממפלגתו של ליברמן – כמובן, רק בגלל "סוגיות חברתיות ערכיות"... עוד הצהירה "מעולם לא ביקשתי לעצמי משרה"... אבל סביר שאילו התמנתה לשרה של משהו ה"סוגיות החברתיות" היו מסתדרות.
הבה נעניק אשראי נדיב לפוליטיקאים (אל תנסו את זה בבית ללא נוכחות הורים...), נניח שחלקם באמת מאמין שטובת הציבור קודמת לפוליטיקה "הקטנה". אבל אם הפוליטיקאי יעדיף עכשיו את "טובת הציבור" על פני "תרגיל" פוליטי שיבטיח את הישרדותו למחצית השנה הקרובה, הרי שיסכן את הכיסא שלו; ובצדק ישאל עצמו: האם המתחרה שיתפוס את הכיסא יהיה טוב ל"ציבור" ממני? לכן, למרות הדאגה ל"טובת הציבור" – כל פוליטיקאי מכהן יעשה את כל האפשר כדי לשמור על הכיסא. יש הצדקה "אידיאולוגית".
ח"כ לשעבר אמנון לין, שהיה חבר "בכל המפלגות" (עבודה, ליכוד, לעם, ואולי עוד) הסביר בזמנו (בשנות השמונים), בחוג סגור בו נוכחתי: "בשבילי, חברות בכנסת היא שליחות, ולכן אתמוך בכל צעד שלא יפגע בשליחות זו"... קשה לדעת אם הוא באמת האמין בכך, או שמא נדבק למנעמי הג'וב היוקרתי. זה גם לא חשוב. חשובה התוצאה: הכיסא מעל לכול כי רק באמצעותו אממש את "השליחות".
נתניהו מאמין שדרכו עדיפה וטובה לעם ישראל על פני החלופות. נניח שבוגי יעלון טוב לעם ישראל על פני ליברמן כשר ביטחון (השערה בלבד). האם התקשורת והאופוזיציה באמת ציפו מנתניהו שימשיך להיות תלוי על בלימה בהצבעתם של ח"כ חזן ו"נציג האתיופים" ח"כ אברהם נגוסה?
נתניהו סבור ש"חוסר האחריות" במינוי ליברמן לביטחון מתגמד לעומת "חוסר האחריות" שבקירוב שלי יחימוביץ, ציפי ליבני וזהבה גלאון לשלטון.
אלה כללי המשחק מאז כינון "הדמוקרטיה הישראלית". מלחמת שרידות מתמשכת היא עיקר עיסוקו של כל ראש ממשלה בישראל. משך כהונת ממשלה ממוצעת עומד מאז קום המדינה על כ-23 חודשים... והופ – בחירות (ברוב המקרים). למרות זאת, במהלך הסערה התורנית האחרונה לא פורסמה אף כתבה בתקשורת על שינוי שיטת המשטר, אין פוליטיקאי או איש אקדמיה שהשמיעו קול בעניין. אין סעיף כזה על סדר היום הפוליטי.
לנו זה עולה יותר
עלות התפעול של מערכת בחירות עומדת על כחצי מיליארד ₪. השבתת יום עבודה אחד עולה גם היא בסדרי גודל אלה. אבל עיקר ההוצאה והפגיעה במשק נובע מההסכמים הקואליציוניים שלאחר הבחירות. הסכמים אלה הופכים למפגע תקציבי מתמשך של מיליארדים רבים לשנה בתקצוב ישיר. נזק כבד נוסף נגרם מחקיקה "חברתית" חדשה שמתלווה לכל הסכם קואליציוני. ממש "עליית מדרגה" בהיקף החקיקה – כוחה של המדינה גדל על חשבון חופש הפרט: הסקטור הציבורי צומח, ועיוותים כלכליים מעמיקים. לדוגמה: ההסכם הקואליציוני של בחירות 2015 כלל את העלאת שכר המינימום, תכנית "מחיר למשתכן" ועוד. הרחבת הקואליציה 2016, עם ליברמן, תעלה לפחות "בהסדרת הפנסיה" לעולים ולקשישים אחרים, ואולי גם צמיחה בתקציב הביטחון כדי למצוא חן בעיני לובשי המדים (ניחוש שלי).
המחיר המשולב של חילופי ממשלות נמדד בתוספת הוצאה ממשלתית של מיליארדים רבים מידי שנה, ואולי עשרות מיליארדים. הוצאות "חברתיות" וחקיקה "חברתית" קשה פוליטית לבטל. ההוצאות מתקבעות ונערמות עד לקריסת המערכת.
הסחף "החברתי" הוא ברירת המחדל הדמוקראטית
בשיטת המשטר הנוכחית ראש הממשלה חסר כוח להוציא לפועל מדיניות שחותרת נגד הזרם הטבעי של "הבאג הדמוקראטי". סחף חברתי לכיוון של "סוציאליזם בימינו" אינו דורש כוח משילות – זו ברירת המחדל הדמוקראטית. זה קורה מאליו.
כדי להיבחר מחדש כולם יבטיחו כסף תמורת פחות עבודה: קיצור שבוע העבודה, הגדלת קצבאות, חופשת לידה לגברים, העלאת שכר מינימום, פיקוח על מחירי מוצרים, בריאות חינם, אוניברסיטה חינם, טיפולי הפריה חינם. תמיד יימצאו עוד "חינמים" שאפשר לחלק כדי לחזור ולהיבחר.
כדי להיות "חברתי" לא צריך להתאמץ. התחרות ה"טבעית" בין פוליטיקאים היא מי יותר "חברתי". זו המגמה הטבעית בדמוקרטיה, זהו "הבאג הדמוקראטי".
חוק ההתמדה של ניוטון הוא חוק טבע בסיסי שניוטון זיהה וניסח. החוק קובע שגוף יתמיד במצבו כל עוד אין כוחות חיצוניים שפועלים עליו. הבאג הדמוקראטי הוא תופעה חברתית טבעית, בלתי נמנעת, בשיטת המשטר הדמוקרטית. הפופוליזם ינצח אם לא פועל נגדו כוח בלימה.
"ינצח"? מה רע?
אין טוב ממראה עיניים – וונצואלה הסוציאליסטית. ניצחון של הבאג הדמוקראטי מסתיים בהתפרקות המדינה, בסבל. המדינה עם עתודות הנפט הגבוהות בעולם קורסת. מחסור במזון, חשמל, מים, תרופות, מזון. בריחת האנשים היצרנים, ריסוק חופש הפרט. בתי כלא. מוות.
ראו כתבה על וונצואלה בעיתון הארץ. אף מילה על סוציאליזם. אף מילה על הרפורמות "החברתיות" שם.
עושרה של ארצות הברית לא יעמוד לה אם הזרם החברתי, בראשות המועמד הדמוקראטי ברני סנדרס או ממשיכיו יגיע לשלטון בארצות הברית. אם ייחלשו מערכות הבלימה שבשיטת המשטר האמריקני.
"קטר ההי-טק" הישראלי והיצירתיות הישראלית הברוכה יתנדפו כלא-היו, אם מעט הבלמים ה"אנטי חברתיים" שעדיין נותרו בשיטת המשטר הישראלית יישחקו.
ה"רע" מוקרן בבהירות על הקיר – וונצואלה.
הנה ניסוח ראשוני של חוק חברתי חדש, לא-מדעי:
עושרה של מדינה ואיכות חיי תושביה נמצאים ביחס ישר לכוחות הבולמים פופוליזם חברתי; מנגנון בלימה שמוטמע בשיטת המשטר שנהוגה במדינה.
שיטת המשטר האמריקנית המבוססת על נשיא, קונגרס וביזור למדינות נפרדות בלמה בהצלחה חלקית למדי את הסחף החברתי בארצות הברית. כך התפתחה המדינה הגדולה, המשגשגת והחזקה בעת המודרנית. שיטת המשטר השוויצרית המבוססת על משאלי עם, שלטון מרכזי חלש וביזור לקנטונים בולמת במידה רבה פופוליזם חברתי ויצרה עושר חריג בהצלחתו. מושל בריטי בהונג קונג ללא יישום חוקים בריטיים, חופש כלכלי מירבי ללא ממשלה נבחרת – הביאו לשגשוג מדהים של הונג קונג.
אין ערבות ששיטת משטר אחרת תמנע שלטון של הוגו צ'אבס ישראלי. אבל זחילה לכיוון צ'אביזם קיימת בכל מקרה, בגלל הבאג שבשיטה הנוכחית. לעומת זאת – רפורמות לכיוון חופש כמעט בלתי אפשריות בשיטה הנוכחית.
מדינת ישראל יכולה להיות המדינה העשירה בעולם אם ננהיג שיטת משטר שתשלב משטר נשיאותי אמריקאי, משאלי עם שוויצרים וצמצום מרבי בכוחם של הפוליטיקאים להטיל מיסים לצורך העברת כסף למי ש"מגיע להם".
מוטי היינריך
אהבתי את הנוסחה/ כלל שכתבת.
אני יאמץ אותו. בעזרת ה'כסוציאליסט שפוי אני מסכים איתך
כסוציאליסט שרוב חייו היו הגשמה מעשית . אני מסכים לחלוטין עם הניתוח ועם המסקנות .לצערי יש קיבוע מחשבתי ואירוזיה של הרצון להתאמץ ולהשיג.התלות בבחירת העם היא חיובית
זה טוב ורצוי שהשליט ינסה לקנות את לב העם, זה טוב שיש חרב דמוקלס תלויה מעל כסאו של השליט, כך שאם יפשל או ייכשל או לא יתחנף מספיק לבוחריו הוא יאבד את כסאוהבעיה אינה בשיטת הממשל, הפופליזם אינו נובע מהשיטה, אלא משליטת פלג מסוים על התקשורת, על מה שהציבור יודע.לכן עיתונים כותבים רק סנסציות ולא מאפשרים לראות את המציאות, אין דיווח על מי שממנו יקחו את הכסף כדי לשלם לנכים או לניצולי השואה, אין חשיבה כוללת אלא רק התמקדות בפיקנטי, צהוב, ואנטי יהודי.דמוקרטיה היא שיטה טובה, זה טוב שהציבור מחליט, וזה טוב שהשליט תלוי בתמיכת הציבור. אך כמו בפרשיית הקבינט האחרונה של בנט, היכולת של השרים או של הציבור לקבל החלטה נכונה מותנית בקבלת המידע הנכון והמלא והמשוקלל כיאות. יש לכן לקבוע חוק עיתונות, המקביל לחוק שופטי הכדורגל למשל. שאסור בשום פנים ואופן ששופט יחליט לשרוק לפי הקבוצה היותר אהודה עליו אלא עליו לשפוט ללא משוא פניםוכפי ששופט כדורגל ייאסר אם ייוודע שהעניק לקבוצה יתרון בשל אהדתו או הכנסתו, כך צריך להיות לגבי אנשי תקשורת ההמונים.כאשר הציבור יידע את האמת על כל צדדיה בשיקלול הנכון גם ההחלטות של השליטים תהיינה נכונות והיציבורת תגדל והשיפור יהיה בכל תחוםבתיה, הציבור יודע
אני לא בטוח ששינוי שיטת המשטר הוא הפתרון לבעיות של פופוליזם.הבעיה היא את מי שולחים לשלטון.כדוגמה, נבחרים כמשה פייגלין הם בעלי תודעה ממשית של חופש הפרט וכל מה שנגזר מכך.לעומת זאת, תראו איזה ליצנים העמידה השיטה האמריקאית לבחירות לנשיאות.הבעיה של רעיונות החופש היא בעיה שיווקית. נורא קל לדבר לציבור במושגים של "מגיע לך" ו"צדק חלוקתי" ו"צדק חברתי". משום מה אין מתלהבים רבים מידי לחשיבות של חופש הפרט.את זה צריך לשנות.כח ההצבעה של האזרח צריך להיות ביחס לישר לכמות המס שהעלה
הרעיון הוא שעל כל שקל מס יקבל האזרח מניה, וכח ההצבעה שלו יהיה לפי מספר המניות שבידו.המטבע יהיה דיגיטלי ככה שניתן יהיה לזכות את הצרכן במניות לפי המע״מ ששילם מבלי שהאזרח יאלץ לשמור ולהגיש קבלות על כל ארטיק קרח שהוא קנה.לצורך העניין שירות צבאי בסדיר ומילואים יחושב כמס על פי הסכום שחייבי גיוס אחרים היו מוכנים לשלם כדי להפטר מן השירות וסכום זה יקבע בשיטת המכרז.חוזר: המכנה המשותף לשמאל-מרכז-ימין: דבקות בשיטת משטר דפוקה
מר היינריך הוא אדם מסקני, והוא מבין שכדי לקדם מדיניות מנוגדת לאינטרסים של רוב גדול מבעלי זכות הבחירה, צריך לפגוע במימוש של הזכות הזאת, פרקטיקה מקובלת בארה"ב. וגם דרושים "איזונים" מבניים אליטיסטיים נוסח מערכת הבחירות המקדימות בארה"ב או המגבלות של הקונגרס על יכולת הפעולה של נשיא שנבחר עם מנדט לבצע ביטוח בריאות עממי, ר"ל. הזחילה החברתית שהיינריך חושש ממנה כל כך היא לא תולדה של מבנה, אלא של אינטרסים. מה לעשות, אנשים לא רוצים שיפגעו בהם. הם מתארגנים. בניגוד לדברי תאצ'ר, יש דבר כזה הקרוי "חברה" והוא נוצר מתוך התארגנות של אנשים שיש ביניהם שותפות של אינטרסים. כדי למנוע את זה תזדקק ליותר משינוי שיטה. תזדקק לדיכוי אלים.להפר, גוטה, להפך
מר היינריך אינו מחפש מדיניות מנוגדת לאינטרסים של רוב גדול מבעלי זכות הבחירה. הוא מחפש מדיניות שתמנע ממיעוטים קטנים לסחוף את המדינה אל האבדון.אני מודה, שחינוך הולם ומערכת תקשורת פתוחה יכולים היו להקל על הבעיה. למשל, אם כל האנשים שהעלאת שכר המינימום מסכנת את מקום העבודה שלהם היו מודעים לכך, אני בספק רב אם היו תומכים בו בכזו התלהבות.יתר על כן, הפעלת משאל עם דווקא יכולה לוודא שלא יפעלו בניגוד לרצונם של בעלי זכות הבחירה. למשל, אם הממשלה תחליט לממן פרוייקטים שהבוחרים אינם רוצים בהם (ישיבות, תיאטרונים, התנחלויות, קיבוצים, מה שלא יהיה), משאל העם יוכל לסכל את המזימה.ההתארגנות של אנשים היא דבר ברוך. אבל גם אנשים מאורגנים צריכים לשאת באחריות להחלטותיהם, ואם הם מחליטים להזיק לזולת (למשל, על ידי שביתה), הם צריכים לפצות אותו. לכל הפחות צריך לאפשר לנפגע לצמצם את נזקו (למשל, על ידי פיטוריהם של השובתים). כשהאנשים המאורגנים משתמשים בכוחם כדי להזיק לאחרים (ואפילו הם מעטים) מבלי לשאת בתוצאות, זה סוף החברה. אבל די ברור שלכל חברה מגיע סוף. שיטת משטר טובה היא שיטה שדוחה את הסוף הזה ככל האפשר.