הדפס עמוד זה
ראשון, 26 אוגוסט 2012 07:20

כן יצוא גז, לא יצוא גז - ויכוח מיותר

ויכוח מיותר בניצוח ועדה מיותרת. אירופה לא מחכה לגז הישראלי. שיקולים פוליטיים הם שיקבעו בעתיד את מבנה משק הגז ולא ועדה ש"מתכננת" ל-25 השנים הבאות...

הויכוח הציבורי התורן האחרון הוא האם לאפשר לחברות הגז לייצא חלק מהגז, ואם כן איזה חלק?
 
מחיר השוק של גז בארצות הברית הוא כשביעית ממחיר חבית נפט, כאשר משווים תכולת אנרגיה שווה (כלומר נפח גז שווה ערך אנרגטית לחבית נפט) – זאת בזכות גילוי מאגרי גז אדירים ושימוש בטכנולוגיות הפקה חדישות. ככל שגדל המרחק הגיאוגרפי מבארות הגז, קטן היחס משמעותית – הגז מתייקר.
 
מסיבה דומה, גם בישראל, השוק הטבעי לגז שנמצא בים התיכון – הוא המשק הישראלי. מכירת הגז לצרכנים בישראל היא האפשרות הכדאית ביותר לכל הצדדים המעורבים. כולם ירוויחו מעסקי הגז – חברות הקידוח, בעלי מתקני הקליטה, חברות תשתית הצנרת – וכמובן, הצרכנים.  
 
מה היה קורה אילו המדינה לא הייתה מתערבת בשוק הגז לאחר חלוקת זיכיונות הקידוח?
 
חברות הגז היו מנהלות מו"מ עם צרכנים פוטנציאלים. תחילה עם הצרכנים הגדולים כגון חברת חשמל, חברות תחנות כוח פרטיות, ומפעלים גדולים. הסכמים לאספקה ארוכת טווח היו נחתמים – כל הצדדים מעוניינים. יזמים אחרים היו מקימים צנרת הולכת גז (נתעלם לרגע מקשיי רישוי), ובשלב הראשון אל הצרכנים הגדולים. לאחר מיצוי שוק הצרכנים הגדולים, הכדור היה עובר אל הצרכנים הבינוניים והקטנים. פערי המחירים היו עושים את העבודה וחברות הסעות והובלות היו משקיעות בהסבת ציי רכב להנעה בגז במקום בבנזין. ייתכן שיזם היה מציע לשכונת מגורים להקים צנרת גז לבתים שתסתעף מאחד הצינורות הראשיים במדינה (שוב נתעלם מבעיות רישוי). התחייבות הדדית, לטווח ארוך מספיק, הייתה מאפשרת אספקת גז זולה לבתי מגורים. גם מבנה צריכת האנרגיה של המשפחה היה משתנה עם הזמן: במחיר די נמוך, מייבשי כביסה ודודי חימום מים היו מוסבים לגז, ואולי גם חימום בחורף, היה עובר ממזגנים לגז. צריכת החשמל בישראל הייתה יורדת, אפילו אם חברות החשמל היו בעצמן מוסבות לגז. בתנאי תחרות חופשית, כלל לא בטוח שמחיר הגז היה אחיד בכל הארץ – ייתכן שבאילת וברמת הגולן הגז היה יקר יותר. זהו תהליך התפתחות טבעי שמונע משיקולי כדאיות.
 
שפע הגז שהיה משווק לשוק הישראלי, רווי הגז, היה מוריד את המחיר לצרכן למינימום האפשרי. בנקודה מסוימת, ייתכן שהיה נוצר פער בין המחיר הזול שחברות הגז מצליחות לקבל מהצרכן הישראלי לעומת מחיר גבוה יותר שניתן לקבל באירופה. כל זאת בהנחה שאירופה לא תהיה מוצפת בגז רוסי, גז מקפריסין או גז מלוב ואלג'יריה. אולם אירופה לא מחכה בכיליון עיניים לגז הישראלי. ראו בציור הבא את מגוון ספקי הגז לאירופה (בצינורות וגם גז מונזל ממקורות רחוקים יותר):

1301
מקור: כתבה באתר של  World Energy Council (WEC)         
 


מחיר הגז לצרכן תלוי במרחק מאתרי ההפקה. וככל שמדינה מרוחקת מאתרי הפקה – כדאי אפילו לייצא אליה גז נוזלי. הנזלת גז (דחיסתו לנפח של 1/600 ממצבו כגז) היא תהליך יקר שמצריך מפעל הנזלה יקר, מיכליות מיוחדות ומפעל שיחזיר את הנוזל למצב צבירה גזי בקרבת הצרכנים.
 
כבר כיום קיימים צינורות גז תת ימיים מצפון אפריקה לאירופה (דרך ספרד ואיטליה), מספר צינורות מרוסיה, צינורות מהים הנורבגי וצינור שחוצה את טורקיה שמקורו בשדות הגז של הים הכספי. צינורות נוספים בתכנון. לעומת זאת, הגידול בצריכת הגז החזויה באירופה – אינו מרשים.
 
אז האם מתווכחים אצלנו על עור הדוב בטרם ניצוד? לא בטוח. ייתכן שאינטרסים "זרים" כבדים בוחשים בויכוח. חברות ההפקה מעוניינות לשלב בתשקיפים למשקיעים תחזיות אופטימיות להכנסות – אז צריך פרק שיתאר את "פוטנציאל הייצוא". המתנגדים הרגילים – דב חנין, שלי יחימוביץ, ועוד – מעוניינים בהגברת השליטה הפוליטית על יצוא הגז והם מציעים חוק ששר האנרגיה יבצע "הערכות" ויחליט כמה מותר לייצא מעת לעת. כלומר, חוק שייצור אי וודאות מוחלטת ל"טייקוני הגז", כך שתמיד יהיו נתונים לחסדי השר התורן.
 
"הטייקונים" רחוקים מלהיות חסידי הכלכלה החופשית, כך שייתכן אפילו שלחברות הגז ייצא מתוק מעז. הגבלת הייצוא תשמש כאמצעי לחץ על הממשלה להשתמש בכוחה להכתבת מחירי מינימום, בעתיד, לגז שמשווק בארץ. אם תחזיות הפקת הגז יתגשמו, מחיר הגז בארץ יילחץ למטה. הניסיון הישראלי מלמד שהחברות יפנו אל הפוליטיקאים (באמצעות לוביסטים) כדי לעשות סדר ב"שוק הפרוע" שכופה עליהן מחירים נמוכים מידי. האיום בקריסת חברות גז ואיום לנטוש באר או שתיים – די בהם כדי להתחיל לגלגל חוק שיקבע מחירי מינימום לגז ומשטר של חלוקת מכסות ייצור על ידי הממשלה לחברות הגז "לחלוקה צודקת" של השוק. בחקלאות הפטנט עובד כבר 60 שנה, והציבור משלם מחיר מפולפל עבור מוצרי חקלאות – אז למה שלא נשלם מחיר גבוה עבור הגז – הרי הוא "נכס אסטרטגי". ומה יגיד הממונה על ההגבלים העסקיים? הוא ישתוק, כי מונופול וקרטל ממשלתי הם ל"תכלית ראויה".
 
"הגבלת היצוא" יכולה להיות גם מנוף לחברות הגז לדרוש מימון ממשלתי למתקן הנזלת גז (שעלותו בערך 10 מיליארד דולר) – לפחות ערבויות מדינה או השתתפות ממשלתית, אחרת הייצוא המוגבל לא יהיה כדאי. הנימוק: אם אתם לא מאפשרים לנו לייצא כרצוננו, אז לפחות תעזרו לנו. ואם המתקן יקום בקפריסין בגלל התנגדות הירוקים וראש המועצה של חוף אכזיב, אז יתווסף הנימוק ה"לאומי" – הידוק יחסי ישראל עם האי השכן. בקיצור – סובסידיה ליצוא גז, כדי שאפשר יהיה להתחרות מול יצואנים אחרים לאירופה. הלוביסטים יסבירו לחברי הכנסת שלהם, שגם שליט קטאר מסבסד לחברות הנפט את מתקן הנזלת הגז. לבסוף נוכיח לעולם, איך מדינה עשירה בגז יכולה אפילו להפסיד ממכירת גז...
 
אז בשביל מה צריך היה את ועדת צמח "לקביעת מבנה משק הגז"? כי כך מקובל במדינה שבוחשת בכלכלה –  לפעמים הממסד צריך כיסוי של "ועדה מקצועית". גם מסקנות הועדה מנוסחות באופן שכל שר אנרגיה, בכל זמן, יוכל לקבל החלטות כרצונו... הועדה "תכננה" את משק הגז ל-25 שנים כאשר ממשלה רגילה בישראל בקושי מסוגלת לתכנן את השנה הבאה... הרשאת יצוא מתבססת על "רזרבות מוכחות וגם רזרבות צפויות" – כלומר אפשר לכתוב כל מספר שנדרש...
 
מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שבת, 13 אוגוסט 2016 14:42

פריטים קשורים

3000 תוים נשארו