דרעי שילם את חובו לבית המשפט, לא לחברה.
בית המשפט הוא גוף ביורוקראטי שפוסק עונשים על פי הפירוש שנותנים השופטים ל"כוונת המחוקק". מרווח שיקול הדעת של השופט אינו אחיד וקבוע – לעיתים הוא צר ולעיתים רחב יותר. הפסיקה והעונש תלויים גם בכישרונם של עורכי הדין לצמצם או להרחיב את מרווח שיקול הדעת של השופט. עורכי הדין מסתייעים לשם כך בתקדימים משפטיים ובטקטיקות אחרות שנועדו לתעל את השופט לזווית ראייה מסוימת – כזו שתטה את ראיית המציאות לתמונה שמועילה ללקוח. עורכי דין מוכשרים יודעים גם לטעת ספקות וסימני שאלה, איתם צריך השופט להתמודד. אוסף המשתנים שמובילים לפסק הדין מורכב למדי ולכן אפילו "מומחים" מתקשים לעיתים לנבא מראש, מה יהיה פסק הדין. ה"מומחים המשפטיים" טובים בעיקר בניתוח פסקי דין בדיעבד.
"המחוקק" היא הכנסת. המחוקק שלדעתו מכוונים השופטים, מורכב לעיתים קרובות מנאשמים שעומדים בשלב מאוחר יותר לדין בפני אותם שופטים וחלקם מורשעים... אהרון אבו חצירא, אהוד אולמרט, שלמה בן נזרי, אברהם הירשנזון, משה קצב, אשר ידלין, יאיר לוי, יצחק מרדכי, יאיר פרץ, רפאל פנחסי, חיים רמון וכנראה גם אחרים – נמנו כולם עם ה"מחוקקים" – אליהם בית המשפט מתייחס ביראת כבוד...
השופטים אולי "נכבדים" אבל אינם מלאכים, ו"המחוקק" שקובע את כללי המשחק לשופט לא ירד מהר סיני עם לוחות הברית – הוא לרוב מכור לאידיאולוגיה ולאינטרסים צרים. לכן, פסק דין או "הרשעה", גם הם נובעים מאותו מעיין ראשוני של אידיאולוגיה ואינטרסים צרים. נובע מכך ש"הרשעה" אינה מעידה בהכרח על פגיעה אובייקטיבית ב"חברה" וזיכוי אינו תמיד מנקה נאשם מרפש מוסרי.
מי שמנהל "הימורים בלתי חוקיים", נתפס ומורשע ישלם את חובו לבית המשפט, אבל להשקפתנו הוא לא גרם נזק ל"חברה". כך גם בעליו של "מכון ליווי" בתל אביב שנעצר על ידי המשטרה (בהנחה שלא הפעיל כוח וכפיה על הנשים המועסקות אצלו). אם האידיאולוגיה שאנחנו מייצגים הייתה שלטת, אז "המחוקק" היה מבטל חוקים אלה, והאנשים שבדוגמה כלל לא היו מגיעים לבית המשפט.
ובמקרה ההפוך – אהוד אולמרט זוכה מרוב ההאשמות, איך אמרו השופטים? – "... החלטנו לזכות את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו... וזאת לאחר שנותר בלבנו ספק סביר בדבר אשמתו". אז איך אמר הירקן האלמוני בריאיון משוק "מחנה יהודה" בירושלים: "כל אחד יודע את האמת חוץ מהשופטים...".
בעיני הנהגת ש"ס וציבור בוחריה – דרעי אינו עבריין. "מצווה" להוציא מהמדינה כמה שיותר כסף לטובת מטרותיהם. המטרה היא "חיזוק המחנה" באמצעות הזרמת כספי מדינה, חלוקת ג'ובים, ותמיכה במוסדות "שלנו". דרעי היה מאכער שגבה כסף עבור שירותיו ללקוח ("שוחד") ודאג שכספים יזרמו למוסדות "הנכונים" תוך ביצוע רישומים שאינם תואמים למציאות ("קבלת דבר במרמה", "רישום כוזב"). העובדה שדרעי הורשע היא "פרט טכני" וכך גם ריצוי העונש – חשובים המעשים בגינם הורשע.
ובאשר ל"מעשים": על מה מלינים הטוענים ש"חזרתו של דרעי – לא ראויה"? על השתדלנות שלו להעברת כספים? על כך שגבה תשלום עבור שירותיו? חורה להם שדרעי "עיגל פינות" ושהישיבה המסוימת שקיבלה הקצבה – פעלה שלא בהתאם ל"נוהלים" שהמחוקק קבע. לא מפריע להם שמאכער רשמי, שזה עיסוקו, עוזר למפעל אלקטרוניקה בבית שאן "לתפור" בקשה להקצבה מהמדען הראשי עם סיפורים ו"תחזיות" וגובה כסף תמורת חשבונית "כחוק". לא מפריע להם שלוביסטים פועלים (בתשלום) להעברת חוקים לטובת סקטור מסוים ומתפרנסים מכך. מוסריות חלוקת כספי משלם המיסים אינה מפריעה להם כל עוד מחלקים ב"התאם לכללים".
הרשעתו של דרעי וריצוי העונש אינם מעלים או מורידים מחטאו להשקפתנו. דרעי אינו שונה מכל שותפיו במערכת הפוליטית בין אם נתפסו או לא, בין אם הורשעו או זוכו. רובם שותפים למערכת שבוזזת את פרי עמל האדם העובד לטובת ״זכאים״ – אלה שה"מחוקק" קבע ש"מגיע להם". אותנו לא מעניין אם הביזה בוצעה בהתאם לתקנות ולחוק ואם כל הטפסים מולאו כנדרש – זה מעניין רק את השופטים. דרעי ״ראוי״ לחזור ל״מערכת״, הוא אינו נטע זר שם, הוא רק צריך מעתה להקפיד לבזוז כחוק את הציבור.
"חוב לחברה", לאזרחי ישראל, חייבים כל התומכים בשיטה הקיימת. שיטה חוקית לפיה מחרימים את פירות עבודתו והצלחתו של אדם ומחלקים את כספי המיסים לאלה ש"מגיע להם". החוב והנזק הנגרם כה גדולים, שלא דרעי ולא יחימוביץ מסוגלים לפרוע אותו אי פעם.
מוטי היינריך