הדפס עמוד זה
רביעי, 06 דצמבר 2017 19:10

החגיגות בישראל לציון 40 שנה ל"הסכם השלום עם מצרים"

רק בישראל ציינו כלי התקשורת את 40 השנים ל"הסכם השלום". במציאות אין שלום עם מצרים – יש עוינות חד-צדדית. המציאות הכלכלית במצרים אילצה את סאדאת להגיע לירושלים.

לא היה "הסכם שלום" בין ישראל למצרים. היה הסכם בין שני מנהיגים, האחד רק קיבל ולא נתן דבר (מלבד הסכמה לחילופי שגרירים), השני רק נתן ולא קיבל דבר (מלבד נייר). כבר 40 שנה אין שלום, השלום הוא בדמיונה של התקשורת הישראלית ובדמיונם של רוב הישראלים.

נכון, אין מלחמה, אבל גם עם סוריה (כשהייתה עוד "סוריה") אין מלחמה כבר כמעט 50 שנה – בלי "הסכם שלום".

כמעט כל שכבות האוכלוסייה במצרים שונאות אותנו, ובמיוחד – האינטליגנציה והאינטלקטואלים המצריים. כמעט בכל אירוע בינלאומי הם מפנים את הגב לנציג הישראלי במקרה הטוב, לרוב הם משתדלים לפעול נגד ישראל. וזה לא בגלל "היחס של ישראל לפלסטינים" – אלה מעניינים את המצרים כשלג דאשתקד.

היחס העוין של המצרים לישראל בולט בניגוד מוחלט להשתוקקות של רוב הישראלים להרעיף חיבה ו"להתחשב" בכל סמל מצרי בכל הזדמנות אפשרית. זכורה ההתרפסות הרבתי של ה"אצולה" הישראלית תוך תחרות להזמנת השגריר המצרי הקודם מוחמד בסיוני לכל מסיבה ואירוע חברתי. אפילו עיריית תל אביב נעמדה דום והעמידה לרשות השגרירות המצרית בתל אביב לפחות 13 מקומות חניה ברחוב בזל למשך 24 שעות ביממה. אין שום שגרירות זרה עם פריבילגיה כזאת. את המצרים צריך ללטף, "להתחשב" בהם.

במצרים אין איסור חוקי לבקר בישראל. כאשר מצרי מקבל דרכון, אומרים לו שמותר לבקר בכל העולם, אבל כדי לבקר בישראל צריך לבקש רשות. ובמצרים, כאשר אומרים לך שצריך לבקש רשות, כל מצרי מבין שזה אסור. לפחות 15 מיליון מצרים (מתוך כ-90 מיליון מצרים) משתייכים למעמד הביניים שיכול להרשות לעצמו לנסוע לחו"ל – אבל קשה למצוא תייר מצרי שיעז להגיע לישראל, לחו"ל המסקרן והקרוב ביותר; ובמיוחד, אם הוא נושא בתפקיד ציבורי, זוטר ככל שיהיה – זה הסוף שלו במצרים. אפשר לעבוד על ישראלים תמימים, אבל לא על המצרי ברחוב – הוא יודע שאין שלום. תיירים ישראלים שביקרו במצרים מתרשמים בטעות מהלבביות של בעל המסעדה שמארח אותם או מקבלת הפנים של מדריך התיירים המצרי... זו הפרנסה שלהם.

סאדאת לא עשה שום "צעד אמיץ" – האפשרויות האחרות היו גרועות יותר

בתקופה שלפני הסכם סאדאת-בגין הכלכלה המצרית עמדה ערב פשיטת רגל מוחלטת. מצרים הייתה מדינה "סוציאליסטית" בתקופת שלטון קודמו עבדול נאצר – כלכלה ריכוזית ומפגרת שעיקרה אספקת מזון בסיסי לרוב האוכלוסייה. ההכנסה העיקרית במט"ח הייתה מתיירות, דמי מעבר בתעלת סואץ, ייצוא כותנה ומעט נפט שהופק מבארות בסיני.

תקציב המדינה המצרי כרע תחת נטל הוצאות הביטחון, מימון הסקטור הציבורי והסובסידיות הכבדות למזון ולדלק. מאז מלחמת ששת הימים תעלת סואץ נסגרה עקב המצור הישראלי, ערי התעלה נהרסו מהפצצות צה"ל במלחמת ההתשה, וישראל שאבה את הנפט בסיני.

סאדאת התקשה לצמצם את הוצאות הביטחון כי אז הצבא היה מחסל אותו. הצבא הוא הגוף הדומיננטי בכלכלה המצרית. הצבא המצרי אינו רק "צבא", אלא גורם משמעותי בכלכלה המצרית – בבעלותו מפעלים אזרחיים, חברות מסחריות והוא אפילו נהנה מהלוואות בבנקים (שרובם ממשלתיים). מצרים היא אחת מהמדינות המושחתות בעולם ושכבה רחבה במעמד הביניים נהנית מחליבת תקציב המדינה – לסאדאת לא היה שום סיכוי להנהיג "רפורמה" בביורוקרטיה השלטונית. לא נותרה ברירה בידו אלא לנסות לצמצם את תקציב הסובסידיות הכבד. הוא ניסה, אבל הניסיון הפחיד אותו – מיליוני מצרים יצאו להפגנות ענק ברחובות – 40 שנים לפני הפגנות "האביב הערבי"...

סאדאת לא עשה שום "צעד אמיץ" בחתימתו על ההסכם עם ישראל (פירוש ישראלי מקובל). סאדאת ידע שבלי זינוק מהיר בהכנסות במטבע חוץ – הוא פשוט יחוסל. האיום הכלכלי על ראשו הפחיד אותו יותר מאיום "האחים המוסלמים" עליהם האמין שיתגבר.

בפני סאדאת לא עמדו חלופות טובות – כולן גרועות ומסוכנות. הביקור בירושלים היה צעד מסוכן עבורו, אבל כל אפשרות אחרת הייתה מסוכנת יותר. "הסכם השלום" הכניס כסף מיידי לקופה; כסף אמריקאי – וללא התחייבות לכסף מאמריקה לא היה "שלום". כך "הרוויח" סאדאת את ראשו לעוד ארבע שנים (עד שחוסל בירי)...

במסגרת "ההסכם" נפתחה מיד תעלת סואץ למעבר אניות, נפט מסיני התחיל לזרום לקופה בקהיר (מה שנשאר לאחר ש"הבכירים" במצריים ניכו את המגיע להם...), וחשוב מכל – סיוע אמריקאי כבד ומזומן הוזרם מיידית, בנוסף לסיוע צבאי קבוע. הסכם השלום שיווק את מצרים בעולם כייעד תיירותי שליו ואקזוטי והתיירות פרחה.

אף אחד בישראל לא העז לשאול בשביל מה זקוקה מצרים ל"סיוע צבאי" – הרי שום גורם במזרח התיכון לא איים על מצרים... הרי נגד האחים המוסלמים לא צריך מטוסים וטנקים אמריקאים. הרומנטיקה של "השלום עם מצרים" עלתה לנו לראש עד עצם היום הזה בו חוגגת ישראל "40 שנה להסכם השלום". רק בישראל חוגגים ומציינים את התאריך – במצרים אין חגיגות ואין כתבות לציון האירוע.

איך נדע שהושג שלום אמיתי עם מצרים?

3001

3000

שגרירות מצרים בישראל ממוקמת ברחוב בזל השקט ב"צפון הישן" של תל אביב – השגרירות אינה מוקפת בגדרות תיל, או חומות ברזל. על המדרכה שמול השגרירות חולפת אם צעירה עם עגלת תינוק. שלווה פסטורלית. בקצה הבניין יש "בוטקה" – ביתן קטן, בו יושב שוטר מג"ב בודד ומשועמם שמשחק עם הסמארטפון שלו.

ביום בו שגרירות ישראל בקהיר תיראה כמו השגרירות שלהם בתל אביב, נדע שאולי באמת יש שלום.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה באתר

 

 

עודכן לאחרונה ב רביעי, 20 דצמבר 2017 06:49

פריטים קשורים

James
הגלויות היא בdna של הישראלים
מפחדים מהצל של עצמם ומפחדים מלנצח את האויב.
0
יעקב
הנפט בסיני - תגלית ישראלית
"וישראל שאבה את הנפט בסיני."המצרים הפיקו, לפני 1967, מעט מאד נפט בראס סודר.את שדות הנפט הגדולים יותר באיזור א-טור, שסיפקו בזמנו את כול הצריכה של ישראל - גילתה ופיתחה ישראל, כאשר שלטה בסיני אחרי 1967.
0
יעקב
הממשלה והעם - זה מה יש
האמת היא שממשלת מצריים והעליתות שלה כנראה דווקא מעוניינים בשלום ושיתוף פעולה עם ישראל, ולפחות יודעים היטב שמלחמה עם ישראל לא משתלמת ולא מובילה לשום מקום (מבחינתם) ואין להם מחלוקת או דרישות כלפי ישראל, וישראל היא דאגתם האחרונה.הבעיה היא עם "העם" או "הרחוב" - אלה נתונים להשפעות של מטיפי דת קיצוניים ולרגשות של "כבוד לאומי". הממשלה, המתבססת על שכבה דקה של עליתות (או אליטות) אין לה שליטה בעם, והיא בקושי מחזיקה מעמד באמצעות הצבא.השלום הקר עם מצריים הוא בגדר "זה מה יש". שלום נוסח השלום בין, לדוגמה, גרמניה וצרפת לא יהיה פה. הוא אוטופיה.אתה חי בעולם כפי שהוא ולא כפי שהיית רוצה שיהיה.האם היה כדאי להחזיר למצריים את סיני (עם הנפט שלה) תמורת "שלום" ??שאלה לא רלוונטית. הנושא מת.
0
אירופאי
צודק אבל...
ישראל הרוויחה ל 30 שנה חזית דרומית שקטה, ותשלומי ה״פרוטקשן״ של ארה״ב למיצרים הורידו את הצבא הערבי הכי גדול באיזור מרשימת ה״אויבים״ עובדה שתרמה כמובן לירידת המוטיבציה(אם הייתה כזאת) של מדינות ערביות נוספות לסיבוב נוסף. אמנם חבל שהשיח בישראל נע מסביב לקלישאות וחבל שמצריים לא יכולה להנהיג כיום שלטון חוק בסיניי. אך ישנם גם יתרונות.אגב, אני מנחש שלא ביקרת בשגרירויות ישראל באירופה. גם הן לא נראות כמו שגרירות מצריים בישראל, אלא יותר כמו בסיס צבאי.
0
שפירול
כל מי שרוצה להבין את היחסים הדיפלומטים בין ישראל למדינות ערב צריך להבין 2 נקודות
כל מי שרוצה להבין את היחסים הדיפלומטים בין ישראל למדינות ערב צריך להבין 2 נקודות1. ערבים הם עם שהגיזענות מושרשת בהם בצורה עמוקה ביותר והם שלטו ביד רמה באיזור על ידי זה שהכחידו עמים שלמים וכפו איסלם בכח , עבדות ורודנות במעמדות נמוכים.2. ערבים לעולם לא יוכלו לקבל יהודים כשווים להם. ומבחינתם ישראל היא האיש החולה של המזרח התיכון.כתוצאה מכך , ישנם 2 השלכות מידיות בקשרים ביננו:1. כאשר המצב יחסית סביר בארצות שלהם יש להפגין אדונות ושינאה מוסוות או גלויה כלפי ישראל, כך לזכות באהדת הרחוב.2. במקרה שהמצב מחמיר והשילטון בסכנה , יש להפגין קצת חום מסוייג , או לחילופין להציע איזה רעיון לשלום בר קיימא מסוייג כמובן באישור הפלסתינים (שכמובן מבינים שאם יאשרו אותו , יבואו איתם בחשבון ...) ואז ניתן לקבל סיוע מישראל , ארה"ב ואירופה הנאורה.אך מה קרה אם החום המסוייג צריך להתבטא בחתימה כל שלי או חס וחלילה חיבוק משותף ??מה שצריך אז הוא לפוצץ את העיסקה תוך האשמת הצד הישראלי בכל פשע אפשרי (לא משנה מה , תמיד יהיה מי שיצדיק את הצד שלך). או להכנס למלכוד. אם זאת , יש דרך להנות משני העולמות. אצל הערבים יש חזות חיצונית , ועולם פנימי. והם תמיד מנסים להסביר לנו שמה שקורה בחוץ זה לא מה שקורה בפנים. בחוץ הם חזקים וחמורי סבר , בפנים הם בפחד מתמיד מערבים אחרים שכולנו יודעים שהם לא הכי נחמדים , מכן רוב או כל המשטרים הערבים ישמחו ליחסים עם ישראל מתחת לשולחן , ואכן כך מתנהלים קשרים עם מדינות רבות , אבל אם היחסים הם מתחת לשולחן , איך יכולים הפוליטיקאים שלנו להרוויח מיחסים אלה , הרי יחסים עם העמים החשוכים והגיזעניים שונאי היהודים האלה הם היהלום שבכתר עבור אותם פוליטיקאים בשקל ואי אפשר להשאיר את הפה סגור לאורך זמן.כך לכל אלה שמהללים את התקופה שלאחרי אוסלו, דעו לכם , המצב הזה של התחממות עם העולם האיסלמי מעל השולחן לא יכל להחזיק מעמד לאורך זמן , עם או בלי רבין , ובטוח שלא היה שום קשר לפרס והמזרח תיכון החדש שלו ....
0
הגזען
חוזר: החגיגות בישראל לציון 40 שנה ל"הסכם השלום עם מצרים"
המוסלמים (התרבות שחבריה זורקים הומואים מהגגות, מבצעים מילת נשים ואורזים את הנשים שלהם בשקיות זבל) הם בעיה בגלל שהמערב (ואולי גם ישראל) פותח שעריו לאנשים מתרבות שאינב מתאימה לתרבות המערבית.ישראל הייתה נסיון קודם בדו קיום, ולמזלנו אנחנו לא פולטיקלי קורקט או פמניסטים מספיק כדי להכנע לאיסלםאירופה לעומת זאת, זה עניין אחר. שבדיה, גרמניה, ברטניה וצרפת טועמןת את מנעמי המולטי-קלצריזם עם האיסלם. וישראל צריכה להתבונן וללמוד את החקחיש תרבויות שלא יכולות להתערבב וזה בסדר. זה פשוט אומר שלא מיבאים את התרבות (אירופה), או שמים גדר (ישראל)
0

3000 תוים נשארו