הדפס עמוד זה
רביעי, 14 יולי 2021 04:39

מי צריך לממן את "חודש הגאווה"?

מצפה רמון בכותרות. ראש המועצה המקומית פרסם מכתב התנגדות למימון "חודש הגאווה" במצפה. הוא לא מכיר בהם כ"קהילה". על מה המחלוקת ולמי מגיע תקציב ציבורי?

מצפה רמון המנומנמת בחדשות! כ- 5,000 תושבים על שטח גדול מתל אביב. "מצפה" התייצבה על המפה לא מעט בזכותו של דייוויד לואיס ז"ל. יזם יהודי-בריטי בעל חזון ותעוזה שהקים לפני כעשור את מלון "בראשית" באמצע שום-מקום, מלון בוטיק יוקרתי ויקר.

בתחילת החודש פרסם ראש המועצה המקומית מכתב עמדה בעניין בקשתה של קבוצה "גאה" לסיוע של המועצה בארגון "מצעד גאווה" במצפה רמון. ראש המועצה התנגד לתקצב את אירוע הגאווה מכספי המועצה (למרות שיכול היה להסתייע בתקציב ייעודי של המשרד לשוויון חברתי). בעקבות האירוע עבר רוני מרום, ראש המועצה, סדרת שיימינג מרוכזת בתקשורת – מצפה רמון שוב "על המפה".

רוני מרום נימק את עמדתו בכך שאינו רואה אותם כ"קהילה", אינו מכיר בדגלם הצבעוני, מתנגד לתנועה העולמית "ממנהטן ועד לברלין" ואינו רואה בעין יפה החצנת נטיות מיניות.

רגע, אם להטב"ים אינם "קהילה", אז מה הקריטריונים להכרה כ"קהילה"? ואם מרום היה מכיר בהם כ"קהילה", האם קהילה זו הייתה זכאית ליהנות מתקציב המועצה?

2606

מרום אינו לבד בעולם: עיירה קטנה אחרת הגיעה לכותרות מסיבה דומה – טאונטון (Taunton), כשעה נסיעה מבוסטון, ארה"ב. מספר תושביה כ-50 אלף... מצפה רמון של מדינת מסצ'וסטס. מה הביא את טאונטון לחדשות? ראשת העיר שואנה אוקונל שסרבה להניף את נס הגאווה מעל בניין העירייה... בטענה שאין זה מתפקידה של העירייה להניף דגלים לקידום מטרות כלשהן.

על מה בעצם המחלוקת?

ראשית, כרגיל, על תקציב ציבורי. שנית, על סירובו של ראש המועצה להצהיר על סולידריות אישית וציבורית כלפי הקהילה ההומו-לסבית – הוא "רק" מוכן להכיל אותם כיחידים ובהחלט לא מדבר בגנותם.

הצדדים לוויכוח, כמו כמעט כל אזרחי ישראל (והמערב), מורגלים לחיים במציאות בה זכות הקניין של הפרט כפופה לעריצות הרוב ("המדינה") – פוליטיקאים החליטו שצריך לבזוז אזרחים באמצעות מיסים ולהעבירם, בין היתר, למימון האירוע השנתי של הקהילה ההומו-לסבית. הלהט"בים במצפה רמון מתקשים להבין למה לא מגיע להם "תקציב" בעוד פעילויות חברתיות אחרות כן מתוקצבות (כגון טקס ציבורי ל"הפרשת חלה", או מימון תנועת נוער).

חופש הבעת דעה

ראש מועצה, כמו כל אזרח, רשאי להביע בפומבי כל עמדה. הוא יכול להצהיר שאינו מחבב ג'ינג'ים, או סולד מנשים שמנות (או רזות). כפוליטיקאי הוא היה נזהר בדבריו אילו בשליש מהמשפחות במצפה רמון היה צאצא ג'ינג'י מנומש.

הג'ינג'ים במצפה רשאים כמובן למחות בקול רם נגד עמדותיו של ראש המועצה.

תקציב

פוליטיקאי מתקצב פעילות (כאשר יש לו ברירה ואינו מחויב על פי חוק) קצת לפי אידיאולוגיה אישית והרבה על פי אילוצים פוליטיים – הנזק או התועלת הפוליטיים שינבעו כתוצאה מהקצאת התקציב או מסירובו לתקצב. הכסף הרי אינו מגיע מכיסו הפרטי. צריך לזכור כי מדובר בכסף ציבורי, כלומר כסף של "אף אחד" – רווחת משפחתו של הפוליטיקאי אינה נפגעת מההקצבה.

מרום אמר למעשה: "כראש מועצה יש לי סדרי עדיפות אחרים להפניית תקציב ציבורי מאשר תעמולה למיתוג הומואים ולסביות שמספרם זניח במצפה רמון, הם לא מסכנים אותי פוליטית". הוא לא הציג שום עמדה רעיונית מעבר לכך.

ראש המועצה לא הביע עמדה עקרונית נגד כפיית מיסוי על אזרחים כדי להעביר חלק ניכר מפרי עמלם לקבוצה אחרת שמנגנון פוליטי החליט כי "מגיע לה". ראש המועצה אינו מחסידי מדינת החופש שרואה בעצם קיומו של המשרד לשוויון חברתי עוול מוסרי נגד זכות הפרט לקניינו (משרד ממשלתי מיותר שמעקל מהכנסותינו לצורך מימון ג'ובים של המטיפים להגדיל את עיקול הכסף ממשכורתנו). מרום בסך הכול טוען שהומואים ולסביות אינם ברשימת ה"מגיע לי" של מצפה רמון בראשותו.

לעומתו, ראשי ערים אחרות (ת"א, ר"ג, ב"ש ועוד) מעבירים בהכנעה תקציבי ציבור לתמיכה באירועים להט"בים – מה אכפת, הכסף אינו מכיסם הפרטי. אין סיבה לסרב לממן גם קהילות אחרות – הן רק צריכות להתארגן: הקהילה הג'ינג'ית, קהילת הסאדו-מאזו, ומה עם הועד למען הסטרייטים (שמירה על ערכי המשפחה)? בהחלט ייתכן שראש עיר אחר, עם העדפות אישיות אחרות – יסכים.

אז למי כן "מגיע" תקציב ציבורי?

להשקפתנו, לאף אחד.

הנה התמצית: נסכים על חברה בה קיימת זכות מלאה לקניין (רכוש) פרטי, מה ששייך לכם – שייך רק לכם, כולל פירות עבודתכם. העברת קניינכם לאחר יכולה להתבצע אך ורק בהסכמתכם – אסור לכפות עליכם. אתם רשאים להחליף את חסכונותיכם תמורת מוצרים (לקנות), אתם רשאים לתת כמתנה, אתם רשאים לתרום מרצונכם החופשי לעמותת דיור מוגן לנזקקים, או לאירועי יום הג'ינג'י.

גם השלטון אינו רשאי להחרים מרכושכם (באמצעות מיסים) כדי להעבירו לאחרים – לא לאירועי "גאווה", לא למימון חגיגות יום העצמאות, ולא ל"השלמת הכנסה" לנזקקים.

רוב עיסוקם של 120 חברי הכנסת מתמקד בחקיקה להחרמת רכושנו הפרטי ובאישור חוקים איך לחלק את כספי המיסים שנלקחו בכוח – על כך עיקר הקרבות ביניהם. חלק אחר בעבודתם הוא יצירת חוקים לכפיית העברה ישירה של רכושנו לאחרים שלא באמצעות מיסים, לדוגמה: קביעת מחיר מינימום לחלב שכופה על יצרני מוצרי חלב (ועלינו) תשלום לרפתנים שלא בהסכמתנו.

כמעט כל משרדי הממשלה עוסקים בביזה שיטתית של רכושנו והעברתו לאחרים. לכן, הם בהחלט מיותרים במדינת חופש, כולל כמובן המשרד שמתקצב מכיסנו את אירועי הגאווה – המשרד לשוויון חברתי.

החוק נגד הומואים

לא יאומן, זה היה בעידן שלנו... ספר החוקים הישראלי הכיל חוק האוסר "משכב זכר". עברה פלילית לכל דבר שדינה עד 10 שנות מאסר. כך קבע סעיף 351 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. החוק שלא נאכף בוטל רק בשנת 1988, ממש לא מזמן...

במסגרת חופש הדיבור זכאים להט"בים להפגין, למחות ולהביע דעתם. חוקי המדינה עדיין מפלים אותם בנושאים כגון פונדקאות, נישואין, אימוץ ילדים, טיפולי פוריות, ירושה ואולי עוד.

יחס חוקי המדינה לקהילה הגאה אכן מעוות ומצדיק מחאה. אך הבעיה אינה נוסח החוק, אלא עצם הזכות שנטל לעצמו הרוב (המכונה "מדינה") לכפות ולהתערב בהסכמים פרטיים בין אנשים, להתערב בהעדפות מיניות או אחרות למרות היותן תוצאה של רצון חופשי מוסכם בין הצדדים. הבעיה בעצם קיומה של חקיקה בתחומים אלה. מדינת חופש לא מתערבת בענייני נישואין, גירושין, פונדקאות, אימוץ. מדינת חופש אינה מממנת טיפולי פוריות לציפי על חשבון השכנים ממול וגם לא את "חודש הגאווה".

מחאת להט"בים מותרת כמו מחאה על נושא אחר, המימון צריך להיות מכיסם ומתרומות בלבד. נימוקי ההתנגדות של ראש המועצה המקומית במצפה רמון למימון ציבורי הם ברמה של "לא בא לי עליהם"...

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה 

פריטים קשורים

ס.דוד
בשביל מה בכלל צריך מוסדות שלטון.
שכל אחד יסתדר בכוחות עצמו וייעשה עם הכסף שלו מה שמתחשק לו. ומי שאין לו - זו בעיה שלו ולא של איש מלבדו. האמנם?
תמיכה במצעד להט"בים היא בסך הכול אמירה . הסירוב לתמוך גם הוא אמירה. שתי האמירות מעידות על אומרן ותו לא.


-1
שחרורון
ס.דוד אמר/ה :
שכל אחד יסתדר בכוחות עצמו וייעשה עם הכסף שלו מה שמתחשק לו. ומי שאין לו - זו בעיה שלו ולא של איש מלבדו. האמנם?
תמיכה במצעד להט"בים היא בסך הכול אמירה . הסירוב לתמוך גם הוא אמירה. שתי האמירות מעידות על אומרן ותו לא.


נכון. לא צריך מוסדות שלטון (לפחות לא 99% מהם).

מי שאין לו? יש אנשים שתורמים למטרות שנראות להם ולצדקה. הם לא נוטים להיות מאלו שמסתכלים על אמא מדינה שתפתור את כל בעיותיהם, והם לא משבט ה״מגיע לי״

-1
לוי
בוודאי צריך מוסדות שלטון ...
... אחרת חיזבאללה יאכל אותך בלי מלח, וסתם פושעים יעשו ממך קציצות. ואם נתת למישהו הלוואה, והוא מסרב לפרוע אותה - הרי בוודאי לא תחבק את טענתו: לך תחפש ת'חברים שלך.

ובניסוח פחות עממי: תפקיד השלטון להגן על זכויותיך הטבעיות לחיים, חירות וקניין.

מן הסתם אתה מתנגד עקרונית לעבדות. וברמה האישית, אינך מוכן שישעבדו אותך. נכון ? אבל מבלי (אולי) ששמת ליבך לכך, אתה עבד ! המדינה מפקיעה בכפיה את עמל כפיך, ומעבירה אותו, בניגוד לרצונך, לאנשים זרים. מנין שאתה מתנגד לכך ? שהרי יכולת לתרום להם מרצונך החופשי. אתה עובד ומישהו אחר, ללא הסכמתך, נהנה. בעברית קלה - אתה העבד שלו.
נכון, זה לא כל עמל כפיך. זה רק חלק. במקרים מסויימים יותר משמעותי, באחרים אולי זניח. אז אתה לא עבד ב-100%, אלא רק בהיקף חלקי. אבל אתה עבד, לא ? איך אתה מוכן לקבל זאת ?!

הבה נלך צעד נוסף:
בריון אורב לך באישון לילה בסמטה אפילה ושודד את ארנקך. בטח לא תקבל מצב כזה. בטח תראה זאת כפגע מוסרי, כחוסר צדק. וכלל לא משנה אם הבריון הוא חד הורי, או להט"בי, או נכה, או סתם חקלאי או יצואן.
טוב, אז את הבריון הפרטי החליפו חברי הכנסת, ואת האקדח שבידי הבריון החליף חוק של המדינה.
היש הבדל מוסרי ? האם כעת זה כבר לא חוסר צדק ? האם לרוב פרלמנטרי יש יכולת להפוך את השרץ למוסרי וצודק ?

0
היהודי הניצחי
כרגיל, כל המוסיף גורע. תודה.
כרגיל, כל המוסיף גורע. תודה.
0

3000 תוים נשארו