תשעה באב חלף ועבר, וכמקובל, דתיים וחילוניים כאחד – כולם הכו על חטא שחטאנו לכאורה לפני כאלפיים שנה – "שנאת חינם". מקור הביטוי בתלמוד הבבלי שם נאמר כי בית המקדש השני חרב רק בשל שנאת חינם שהייתה באותו דור, למרות שבני התקופה הקפידו על קיום שאר המצוות:

"מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם".

לא אעסוק בשאלה מדוע חרב בית המקדש וחרבה ירושלים – קטונתי מלהתמודד עם נהרות הדיו, האגדות והפרשנויות כיד הדמיון היהודי המפותח שסופרו ונכתבו. השאלה האקטואלית היא "שנאת חינם". למה אקטואלית? רק בגלל שצמד המילים צוטט בשבועיים שחלפו מאות או אלפי פעמים בפי רבנים, דתיים לגווניהם, שדרנים, פוליטיקאים ומובילי דעה חילוניים למהדרין.

בהתקרב תשעה באב כולם הופכים למטיפי מוסר נגד "שנאת חינם". ההיגיון הלשוני אומר: אם קיימת "שנאת חינם" אז קיימת גם שנאה שאינה "חינם", שנאה שמושאיה הרוויחו אותה ביושר – "שנאה מוצדקת".

כאשר מישהו, שמיקרופון בידו ומצלמה מולו, מפריח את צמד המילים – קשה להימנע מהתחושה שמטרתו בסך הכול להישמע ידען ומשכיל (ואולי מקורב ליהדות ולדברי ימיה) שהרי קשה להאמין שהוא באמת מתכוון לתוכן המילים הסתומות.

כוונת הדובר, ויש רבים, כי "שנאת חינם" היא כל שנאה שמכוונת אליו או אל קבוצתו, אבל שנאה שלו כלפי אחרים מוצדקת... שהרי האחר שנוא בצדק. במילים אחרות, אמירה שכולה צביעות של המדקלם.

האם השנאה התהומית לבנימין נתניהו היא "שנאת חינם"? בעיני מאות האלפים השנאה הרי מוצדקת! ראש הממשלה המנוח יצחק רבין היה במחצית שנות ה-90 ראש הממשלה השנוא בתולדות ראשי ממשלה בישראל, לפחות על פי סקרים של אז. האם הייתה זאת "שנאת חינם"? וודאי שלא בעיני שונאיו. "מנשקי מזוזות" שנואים על ידי חלק מהחילוניים, בייחוד אם יש להם זקן ופאות. "נשות הכותל", סתם יהודים רפורמים, או אף נערה תל אביבית מצויה במכנס קצר – היו נסקלים באבנים אלמלא יראת המשטרה (לא יראת השם). שנאת חינם?

האם צריך להכיל שנאה? לא להגיב נגד שונא מושבע בשנאת-נגדית? כך שהשנאה תהיה לפחות הדדית? הדת המכילה היא כמובן הנצרות... רק אהבה. ישו מנצרת ציווה להגיש את הלחי השנייה למי שסוטר על לחיינו האחת. אבל גם הנוצרים צבועים כמובן... הם הגישו את הלחי השנייה ובתנאי שזו הייתה לחי של יהודי.

שנאה היא רגש אישי, כמו אהבה, חמלה, רחמים, קנאה. לא קיים "מד-שנאה" שמאפשר למדוד את רמת השנאה. אוההה, אני לא ממש שונא אותם... אצלי זו שנאה בדרגת לייט.

נחזור אחורה 2000 שנים אל חורבן הבית... לא השנאה בין מפלגות היהודים גרמה לחורבן ירושלים, אלא העוצמה הרומאית. לגיונות הצבא הרומאי היו מנצחים קרוב לוודאי אפילו אם היהודים היו אוהבים איש את רעהו... וגם זו חוכמה בדיעבד. מה שרואים מכאן לא ראו משם, בייחוד אם כ-250 שנה לפני כן הצליח מאד המרד של משפחת החשמונאים ביוונים.

יוסף בן מתתיהו, שחי ופעל בתקופת המרד הגדול, מתאר בספרו "מלחמת היהודים" אירועים מעבר לשנאה – פגיעה ברכוש, מעשי ביזה והרג הדדיים.

הבעיה אינה השנאה, אי אפשר למנוע שנאה גם אם מגלגלי העיניים יטיפו נגדה יום ולילה בעודם אוחזים שרץ בידם. הבעיה נוצרת רק כאשר השנאה מניבה הפרה של זכויות הפרט – לגופו, לרכושו ולחופש שלו. לא על עצם השנאה יישפט אדם אלא על מעשיו בפועל. מותר היה לשנוא את יצחק רבין – אסור לשלוף אקדח ולהתנקש. מותר להסית נגד נתניהו ולשנוא, אסור להפריע לשכנים בבלפור בתופים ובחצוצרות.

בחודש אב בשנה הבאה, כאשר יחזור מצעד המדקלמים הצבועים נגד "שנאת חינם", אולי יקום מראיין וישאל את המצטט הצבוע: "...ואת מי אדוני שונא? האם דבריך נגד פלוני לפני כחודשיים אינם ביטוי לשנאה?"

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה