הדפס עמוד זה
ראשון, 09 ינואר 2022 05:53

על שחיתות ועל "כספי ציבור" – פעם היה אחרת

מאז קום המדינה הורשעו לפחות 24 פוליטיקאים רמי-דרג (ח"כים, שרים) בעבירות שחיתות וגניבה של "כספי ציבור", המספר אינו כולל לפחות 60 ראשי ערים. ספר שפורסם (2012), מציג 95 אנשי ציבור שהיו מעורבים בשחיתות לפני שנות ה-90.

אריה דרעי, לדוגמה, הורשע כבר בשנת 1996 בקבלת שוחד ובמרמה בנסיבות מחמירות. בין היתר קיבל הצדיק מאחת הישיבות של "ילדי ישראל" 150,000 $ תמורת "סידור" העברת כספי ציבור מתקציב המדינה לישיבה. בשנת 2003 הורשע ב"הפרת אמונים" בגין העברת כספי ציבור לעמותה בראשות אחיו. בדצמבר 2021 הושגה "עסקת טיעון" מול הפרקליטות המתבססת כנראה על חוסר המיקוד המחשבתי ממנו סובל הצדיק. דרעי, ממש במקרה ומתוך פיזור-דעת, לא שם לב כי רימה את מס הכנסה ולא דיווח על הכנסותיו האמתיות. נציג "שלטון החוק", היועץ המשפטי מנדלבליט, קנה לכאורה את הסיפור על פוליטיקאי תמים שמרוב עיסוקי צדקה לא היה ער למעשיו שהיו רק "במחדל ורשלנות" כדברי פרקליטו. לא נתגלה במעשיו יסוד נפשי לביצוע עברה חמורה.

למערכת המשפטית יש היסטוריה ארוכה של ייחוס לפוליטיקאים ול"אישי ציבור" תכונות של "תמימות", "העדר כוונת זדון", העדר "יסוד נפשי" וזיבולי שכל מלומדים מסוג זה. ספק אם האיש ברחוב, מהרוכל בשוק ועד למהנדס התוכנה ברמת החייל, היו קונים שטויות אלה. רק אבירי שלטון החוק לדורותיהם, אנשים נבונים בחייהם האישיים, לוקים לעתים בשיבוש ראיה והגיון כאשר הם עוטים גלימה מול "איש ציבור".

מאז קום המדינה הורשעו לפחות 24 פוליטיקאים רמי-דרג (ח"כים, שרים וסגניהם) בעבירות שחיתות וגניבה של "כספי ציבור", המספר אינו כולל לפחות 60 ראשי ערים ורשויות מקומיות. ד"ר אסף מצקין מראה בספרו כי 95 אנשי ציבור היו מעורבים במקרי שחיתות בתקופה שלפני שנות התשעים.

מדובר כמובן רק בקצה קרחון השחיתות הציבורית. רוב פרשיות הביזה של כסף ציבורי לא מגיעות לבית המשפט ואפילו לא לחקירת משטרה: יו"ר הסוכנות היהודית לשעבר שמחה דיניץ שרכש במקרה ובהיסח הדעת מוצרים יקרים לביתו הפרטי בכרטיס אשראי של הסוכנות... נשיא המדינה לשעבר עזר וייצמן שבמקרה התגלגלו לחשבונו הפרטי חצי מיליון דולר מהמיליונר אדוארד סרוסי, ביתו הצעירה של אביגדור ליברמן שהתעשרה לפתע במיליונים רבים ועוד ועוד.

להשלמת התמונה צריך להצביע על חלקו של הקרחון שמוסתר מתחת לפני המים – "השחיתות החוקית". זו שמסתתרת בסעיפים רבים של תקציב המדינה – מיליארדים שמועברים לגופים ולאנשים באופן חוקי לגמרי תחת סעיפי תקציב עם שמות מפוצצים וסעיפי תמיכות שונים – אלה מתגלגלים לכיסים פרטיים שלא כנגד עבודה ממשית.

איך איבדנו את הערכים של פעם, בתקופת האבות המייסדים "היה אחרת"

זלמן דוד לבונטין (זד"ל) מחלוצי העלייה הראשונה, ממייסדי ראשון לציון, וממקימי בנק אוצר התיישבות היהודים (יק"ב. חברת אחזקות בנקאית שיזם הרצל). לאחר שפרש מניהול הבנק, פרסם לבונטין את ספרו "לארץ אבותינו" – כנראה לקראת סוף שנות ה-20 של המאה הקודמת. את הפרק הרביעי של הספר גנז והורה לפרסם רק לאחר מותו. נכדתו, גב' רינה מאירוביץ אישרה את פרסום הפרק רק לפני כשנה!

הפרק שפורסם מכיל "חומר נפץ ציוני" על רשלנות ניהולית ועל שחיתות של גניבת כספי ציבור על ידי מנהיגים ציוניים מכובדים שעל שמם נקראו רחובות מרכזיים בערי ישראל (כמו מנחם אוסישקין, ארתור רופין ועוד). אישים אלה תרמו רבות למפעל הציוני, אך על פי אמות המידה המקובלות היום, ייתכן כי היו מורשעים ב"עבירה שיש עמן קלון", ואולי גם ב"רישום כוזב במסמכי תאגיד". הפרק שכתב לבונטין מעיד על קלות הדעת בניהול "כספי ציבור" ("כסף של אחרים", או "כסף של אף אחד"). לבונטין מתאר גם קלות דעת במתן הלוואות "עסקיות" ובקבלת החלטות אחרות – "קלות דעת" במקרה הטוב... הנה מספר ציטוטים:

2623 1a

[הערה: סימון הסכומים במקור אינו עקבי. השימוש בפסיק (,) כמפריד אלפים לא היה נפוץ. לעיתים השתמשו בנקודה (.) במקום הפסיק. לעיתים רשמו סכומי כסף עם 3 ספרות אחרי הנקודה כי בלירה אחת היו 1,000 מיל. לדוגמה: קשה לדעת אם החוב של וולף עמד על 2.1 לא"י או 2,100 לירות... מצד שני, לא הגיוני שלבונטין היה טורח לפרסם טבלה שמציינת שהחוב של "הפקיד בקר" עמד על 1.2 לירות... סכום של בערך 5 ימי משכורת של אותו פקיד... הגיוני יותר שחובו היה 1,200 לירות, לא סביר שהחוב של אוסישקין ורופין לבנק עמד על כ- 300 מיליון ₪ בערכים של היום].

2623 2a

2623 3

לא להתבלבל, מדובר בסכומים גבוהים. בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת עמדו הוצאות המחיה של משפחה עירונית מהמעמד הבינוני (לדוגמה: שכר עובד-משרד בחברה עסקית) על כ- 6-8 לירות ארץ ישראליות (לא"י) לחודש. ערכה של הלירה היה שווה לערכה של לירה שטרלינג. 1,000 לירות של אז משקפות עלות מחיה משפחתית בערך ל- 120 חודשים. כלומר, 1,000 לירות של אז שוות ערך לפחות ל-1 מיליון ₪ של היום.

כסף ציבורי מזמין שחיתות

האדם מאז ומתמיד מודע לזכות הקניין, ונכון להגן על קניינו גם בכוח. האדם גם מודע לזכות הקניין של אנשים אחרים לרכושם ויצר נורמות התנהגות שמגנות על זכות טבעית זו במטרה למנוע עימותים מתמשכים – אחת מעשרת הדברות היא "לא תגנוב".

אנשים מתייחסים לכספם הפרטי באחריות ובשיקול דעת מרבי כי רכושם וכספם מייצג את "אנרגיית השרידות" שלהם, של משפחתם ושל צאצאיהם. אנשים מתייחסים בכבוד ובזהירות גם לכסף ולרכוש פרטי של אנשים אחרים בתוקף החוק הטבעי וחוקי המדינה. יש כמובן יוצאים מהכלל.

בתקופה המודרנית, לאחר המהפכה התעשייתית-קפיטליסטית לאורך המאה ה-19, ובעיקר מאז שהמשטרים הדמוקרטים התבססו (תחילת המאה ה-20) – הצטבר רכוש וכסף בהיקף גדול, אשר לא היו קניין פרטי – אלה זכו לכינוי "כספי ציבור". צבר הון ללא תקדים היסטורי בתולדות האדם.

בעבר הרחוק, מימי קדם ועד בערך לאמצע המאה ה-19, היו מעט מאד "כספי ציבור". המיסים הנמוכים יחסית ששולמו לאציל, ללורד, או למלך – הפכו לרכושם הפרטי ולא היו ל"לכספי ציבור". "כספי ציבור", לפחות בהיקפם הנוכחי העצום (בכל המדינות) הם תופעת לוואי בלתי נמנעת של המשטרים הדמוקרטים. משטרים אלה ובייחוד בצורתם הנוכחית – סוציאל-דמוקרטים – הם צורת משטר חדשה יחסית בהיבט היסטורי. משטרים בעלי אינטרס פוליטי מובנה להפוך מיסים ל"כספי ציבור". הנושא ראוי לכתבה נפרדת.

נוצר צבר-הון גדול שאינו שייך לי, אינו שייך לך וגם אינו שייך למלך, אלא "שייך" לגוף ערטילאי לגמרי – "הציבור". מדובר בסטאטוס לא-טבעי של רכוש עם בעלות עמומה וכך הוא נתפש בחושיו הטבעיים של האדם. למען הדיוק, הביטוי "צבר הון" הוא ציורי בלבד. מדובר בהכנסה שוטפת גדולה של הממשלות שמקורה במיסים. ממשלות לא "צוברות הון" אלא צוברות חובות ו"מגלגלות" את החוב...

למרות "סדרות חינוך" של מספר דורות, דרשות ונאומים חוצבי להבות של פוליטיקאים ו"אישי ציבור" – מוח האדם לא הטמיע את המעמד המלאכותי של כסף ציבורי זה כשווה-מעמד לזכות הקניין שלי על רכושי ולזכות הקניין שלך על רכושך. ה"חינוך" לא הועיל, האדם מבין בחושיו הבריאים שמדובר ב"כסף של אף אחד"...

"האיש ברחוב" גם מבין שמאז שנוצרו אותם "כספי ציבור", מתנהל מאבק בין המקורבים לכסף על הסבתו לסטאטוס מובן יותר: כסף שלי או כסף שלך.

הבאנו את דברי הביקורת של לבונטין כדי להדגיש שאריה דרעי אינו מושחת יותר מהלפרין או רופין. ומי שיחפור בתולדות הציונות במאה ה-20 ימצא שם וודאי שמות רחובות רבים נוספים שיש עמם קלון. הכסף הציבורי לא תמיד הגיע ישירות לכיס פרטי, במקרים רבים הוא נועד לחזק מפלגה או סיעה ששומרת על מעמד העסקן הבודד בתוך המפלגה ומבטיחה כך את הג'וב שלו ואת שרידותו הכלכלית והאידיאולוגית.

ככל שגדל היקף "הכסף הציבורי" כן מתרחבת השחיתות.

סביר להניח שאריה דרעי אדם הגון ומוסרי ביחסיו מול אנשים בסביבתו. אריה דרעי (כמשל) לא היה מפר את הציווי "לא תגנוב", ולא היה שם בכליו את כספי שכנו. אבל גם אריה דרעי משנה עורו כאשר מדובר ב"כספי ציבור" – הוא לא חש כלפיהם את אותו יחס השמור לכסף פרטי של מישהו ממשי. במקרה הטוב הוא רק יחשוש להיתפש.

"כספי ציבור" מעצם הווייתם מזמינים שחיתות. הקרובים ל"כספי ציבור" הם, מטבע הדברים, "אישי ציבור". לכן, מי שיכול לגנוב, או לפחות ליהנות מאד מכספי ציבור, הם המעגלים הפוליטיים ויתר "משרתי הציבור" שחגים סביב מאגרי כסף אלה.

עולה, כי תופעת השחיתות הציבורית היא חלק בלתי נפרד מ"כספי הציבור" – תופעה כמעט "טבעית". למרות זאת, לא כל אישי הציבור מושחתים ולא כולם שמים כסף בכליהם.

אנשי הציבור בדרגים השונים, מראש מועצת הנגב ועד לקודקוד בירושלים, הם שאחראים להיווצרותם של כספי ציבור. הם שיוזמים את הקמת המשרד לשיתוף פעולה אזורי, או את המשרד לשוויון חברתי, את הרשות להגנת הירח, ואת העמותה לתמיכה בנערות מתבגרות. הם שקובעים את חוקי הכפייה שמחייבים אזרחים לשלם מיסים לקיום אלפי המוסדות המיותרים – גם אם בחלקם יש גרגר זניח של פעילות מועילה. כל אלה ממומנים ב"כספי ציבור". הסיבה העיקרית להמשכיות קיומם של אותם מוסדות היא היותם כלי להסבת כספי ציבור לכסף פרטי דרך ג'ובים, מוקדי כוח ו"תקציבים". המגזר הפוליטי על מעגליו יודע, מכיר ולא יודה.

זו הסיבה מדוע אין לגלות סובלנות והבנה למי שגונב כסף ציבורי, נהפוך הוא: דווקא פוליטיקאים או אישי ציבור שכסף ציבורי "מתגלגל" לכיסם צריכים להיענש בחומרה. אין לייחס להם "קלות דעת" או "העדר יסוד נפשי", "טעות" או "רשלנות". אלה תכונות שאסור לבית משפט לייחס לפוליטיקאים – הם יודעים ומודעים. "התגלגל" לכיס של כבודו (או לכיס מקורב אליו) כסף ציבורי? דינך מאסר למספר שנים – ללא נסיבות מקלות וללא "סיפורים". לא צריך לחפש "יסוד נפשי" אצל פוליטיקאי – דין פוליטיקאי שגנב אינו כדין אזרח אחר.

מועמד לתפקיד ציבורי רם דרג חדל להיות "אדם פרטי" עם המינוי – צריך לחייב אותו להיחשף כלכלית לציבור. עליו לחשוף הצהרת הון והסבר על מקור רכושו מידי 4 שנים, גם של קרוביו מדרגה ראשונה. אהוד ברק רוצה להיות ראש ממשלה? שיפרסם איך הפך למיליונר תוך שנים ספורות מאז שחרורו מהצבא, למי ואיזה "שירותי ייעוץ" נתן; ליברמן רוצה להתמודד לכנסת? שיפרסם איך הבת הפכה למיליונרית בגיל 22. לא רוצים להיחשף? רוצים לשמור על פרטיות? אל תתמודדו על תפקיד ציבורי! איש ציבור אינו זכאי לחסיון "פרטיות כלכלית".

ככל שהמדינה מתערבת בכלכלה ובחברה – נדרשת הכבדה במיסוי למימון הבחישה בקדירה (ולמימון הבוחשים עצמם), גדל באופן בלתי נמנע היקף "כספי הציבור" ומתרבה השחיתות הציבורית באופן בלתי נמנע. ככל שהמדינה והחוקים מרכזים יותר כוח לשלטון – תגבר השחיתות. במדינות שהגשימו סוציאליזם קומוניסטי, בהן כל הרכוש הפרטי ואמצעי הייצור הפכו לציבוריים – כל הציבור הפך למושחת – כולם גנבו – מהמוכר הזוטר בסופרמרקט הממשלתי ועד למנהל המפעל הממשלתי.

כך היה ברוסיה הקומוניסטית אך גם במדינות סוציאל דמוקרטיות "מתוקנות". גונאר מירדאל השבדי, ממניחי היסוד למדינת הרווחה השבדית, חתן פרס נובל וחבר פרלמנט לשעבר, תהה בנאום פומבי בשנות ה-80: "כיצד הפכנו [השבדים] תוך מספר עשורים לעם של גנבים ורמאים" – כן, הוא התכוון לעם השבדי הישר. חבל שלא יכולנו להשיב לו כי אלה פירות מדינת הרווחה השבדית, המבוססת על חלוקת כספי ציבור.

השחיתות הציבורית לא תיעלם, אך יכולה להצטמצם לשולית וזניחה רק במשטר שיצמצם את מעורבותו של השלטון בכלכלה ובחיי האזרח. לא מדובשם ולא מעוקצם.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

עודכן לאחרונה ב שלישי, 11 ינואר 2022 05:52

פריטים קשורים

דרור ישראלי
איש ציבור, כחלק מתפקידו, מתעסק עם המון כסף (פרטי וציבורי)
והוא עובד ממש טוב כדי להסתיר את איפה שהוא משתמש בכספי ציבור למטרותיו האישיות (שלא לדבר על הגבול האפור הרחב שאפשר לפרש אותו כשימוש פרטי ואפשר שלא, תלוי בפרשן).
צריך צוות מאד מיומן כדי לעקוב אחר אותו איש ציבור ולהכנס לעומק כל הפעילות שלו כדי למצוא את אותם מקומות.
ופה נכנסת הפוליטיקה.
אם כולם אשמים, אז, מי שבודק הופך להיות האדם החזק במדינה.
להאשים בחומרה את כל מי שנמצא אשם לא ייגרום לפחות גניבת כספי ציבור. זה רק יחזק את בית המשפט, היועץ המשפטי ומחלקות החקירה במשטרה על חשבון נבחרי הציבור.

2
שחרורון
כוח משחית
שליטה על ערמות כסף של מישהו אחר זה כוח, וכוח משחית

יש שתי אפשרויות: להחליף את המושלים בישות שאינה מושחתת (דובני אכפת לי, חדי קרן אולי מלאכים) או להפחית את הכח בידי המושלים

3

3000 תוים נשארו