רביעי, 11 נובמבר 2009 15:41

רוצה את הג'וב? ספר לנו קודם מה שם משפחתך!

נֶפּוֹטִיזְם (על פי וויקיפדיה) הוא "כינוי לנוהגם של בעלי שררה להעדיף במינוי למשרות את קרובי משפחתם... או מכריהם, על פני אנשים אחרים". נפוטיזם אינו יכול לצמוח בעסק תחרותי...

נֶפּוֹטִיזְם (על פי וויקיפדיה) הוא "כינוי לנוהגם של בעלי שררה להעדיף במינוי למשרות את קרובי משפחתם, ידידיהם, חבריהם או מכריהם, על פני אנשים אחרים". ראש עיריית בת ים, שלמה לחיאני לדוגמה, כיכב שנית בדוח מבקר המדינה: אשתו קיבלה שכר על עבודתה עבורו בבחירות לעירייה – 430 אלף שקל. בדוח הקודם הוא ננזף על קידום אמו, סייעת גננת, לתפקיד בכיר. למה לא? זו הנורמה בחברות ממשלתיות: רכבת ישראל, חברת חשמל, רשות שדות התעופה, נמלי אשדוד וחיפה ועוד. המחלה התפשטה גם למפעלים גדולים בבעלות פרטית בהם יש ועדי עובדים חזקים. משפחות מקורבות לראשי הועד זוכות למינויים. זהו רק קצה הקרחון כי רווחת גם השיטה של נפוטיזם ללא טביעת אצבע: "אני אמנה את אחותך לעבודה אצלנו ואתה תמצא ג'וב לאחי אצלכם". תחקיר שפורסם בדה-מרקר (14/06/09) מראה כי שיעור העסקת בני המשפחה בעשר החברות הממשלתיות הגדולות מסתכם בעשרות אחוזים מכלל העובדים. 

מה רע? מינויים אמורים להתבצע על פי תרומתו הצפויה של העובד לארגון. אך אם הקרבה המשפחתית היא שקובעת – תפקודו של הארגון נפגע – ממונים אנשים לא ראויים, ואפילו נוצרים ג'ובים שאין מאחוריהם עבודה ממשית, יש רק משכורת. ההשלכה על העובדים שאינם שייכים ל"חמולות" – הרסנית: אין סיבה להצטיין בעבודה ולהיות "ראש גדול" כי אם אינך שייך למשפחה הנכונה בין ובין כך לא תקודם. ברירת המחדל היא לעבוד על "אש קטנה", "לשחק אותה". הידיעה ש"המשחק מכור" והכול מושחת, משפיעה על המוטיבציה של כלל העובדים. אם נוסיף לכך את חוקי העבודה "המתקדמים" – הרי שגם לפטר עובד כמעט בלתי אפשרי בארגונים אלה. כך מתנפח סקטור ציבורי לא יעיל למימדי ענק ויונק משאבי אנוש וכסף מהציבור שבאמת עובד – אותו חלק באוכלוסיה שמממן במיסיו את הסקטור הציבורי. זו אחת מהסיבות שרמת החיים בישראל מתבטאת בתוצר של 28,000 דולר לנפש בשנה ולא 40,000 דולר. 

כתבות ביקורתיות, כגון זו, שכיחות ומסתיימות בקריאה תקיפה "להילחם בשחיתות", "להוקיע" את התופעה ולדרוש "מעשים" מהכנסת. כולם נמנעים מלרדת לשורש המחלה: הנפוטיזם הוא תוצאה קשה נוספת של המשטר המקובל במדינת ישראל, משטר שניתן לכנותו "דמוקרטיה חברתית" – סוג של "סוציאליזם לייט" בכלכלה ובחברה. במשטר כזה הממשלה היא המעסיק הגדול במשק, למעלה מ- 900,000 עובדי ציבור. כגודל הסקטור הציבורי כן מתפתח הנפוטיזם. צמצום הסקטור הציבורי מחייב מהפך אידיאולוגי שישאיר בידי המדינה תפקידים מובהקים בלבד כגון משטרה, משפט, צבא, מוסדות שלטון וכדומה. כל יתר העיסוקים הממשלתיים, המקובלים כיום, צריכים להתבטל או לעבור לתפעולו של הסקטור הפרטי. אין צורך במעורבות ממשלתית בתעשייה, חקלאות, תיירות, תקשורת , שידורי רדיו וטלוויזיה, בתי חולים, ועוד רשימה ארוכה. 

השורש השני של בעיית הנפוטיזם הם חוקי העבודה "המתקדמים" במדינת ישראל. אחרי שבנינו מאות מוסדות ציבור וחברות ממשלתיות מיותרות – חוקקנו מערכת מסועפת של חוקים המנציחים בטלה, אינם מאפשרים פיטורי עובדים, מעניקים "קביעות" ומעניקים כוח אימתני לוועדי עובדים שמהלכים אימים על הנהלות מפוחדות. גם בסקטור הפרטי, בעיקר בחברות גדולות, ההנהלה חייבת לעיתים להיכנע לתכתיב הועד לקידום עובדים. 

נפוטיזם אינו יכול לצמוח בעסק תחרותי. כאשר יש תחרות חופשית – אין נפוטיזם. את זה מבין גם אחרון העובדים. היעלה בדעתנו שמכבי תל אביב או בית"ר ירושלים יקבלו להרכב הפותח את אחיו של הגזבר רק בגלל ייחוסו המשפחתי? אפילו בעל הקבוצה לא יעז לדחוף את בן אחותו לחמישייה הפותחת. למה? כי הניצחון חשוב, כי אין "קביעות" בספורט, אין ועד עובדים לשחקנים, ואם יושבים על הספסל אי אפשר לפנות אל בית הדין לעבודה ולטעון ל"הרעת תנאים". אפילו אין זכות מקודשת לשביתה ונציג ועד השחקנים לא יושב בלשכה מפוארת על חשבון אגודת הספורט. 

נפוטיזם אינו צומח בחלל ריק, שלומי לחיאני ששם ללעג את הדוח הקודם של מבקר המדינה, ממשיך בדרכו ואומר לנו למעשה: "רדו ממני ותתעסקו קודם עם האחרים". אי אפשר לטפל בבעיה ללא שינוי מערכתי ואידיאולוגי. עד אז נמשיך רק לבקר ו"להוקיע" אבל גם נמשיך להתדרדר במדד התחרותיות העולמי ולא נוכל לזנק אל צמרת המדינות העשירות בעולם. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שלישי, 05 דצמבר 2017 05:52

3000 תוים נשארו