ממשלה שמאלצת את הבנקים להעביר את הרזרבות שלהם אל הבנק המרכזי ולקבל על יתרות אלה "ריבית שלילית", למעשה מחרימה כסף מהבנק. השימוש בכינוי "ריבית" בהקשר זה נעשה לשם התקינות הפוליטית. החרמה אינה "תשלום".
גם הבריטים אימצו בחום את הרעיון: מעתה "יצמח" התמ"ג הבריטי כתוצאה מהכללת זנות, יבוא-יצוא, יצור וצריכה של סמים בלתי חוקיים כמו קראק והרואין. אבל מי בכלל צריך את נתוני התמ"ג ואת שאר החשבונאות הלאומית?
התוצר של איטליה צפוי לזנק ב-2 אחוזים שלמים הודות להכללת "הערכות" על היקף המסחר בסמים, זנות והברחת סיגריות. הפעם זה נעשה רשמית, בהנחיית הרגולטורים של האיחוד האירופאי בבריסל. מי מרוויח מהתעלול?
אנחנו שמחים שה"פיינשל טיימס" "מצטרף" לעמדתנו שנגידי הבנקים המרכזיים לא כל כך חשובים.
האם מדד המחירים לצרכן משקף את האינפלציה האמיתית? המדד אינו אינדיקטור טוב, אבל הוא הכלי "הרשמי". לכל הממשלות יש חובות. טריליונים. אם המדד יעלה - הריבית על החוב תעלה. כך נוצר תמריץ למניפולציה במדד.
למה הבנקים חדלו מהשכרת כספות פרטיות ללקוחות? ואיך בכל זאת הצלחתי "להשיג" כספת בבנק.
מדד המחירים לצרכן, שהוא פרמטר מרכזי, שלפיו נקבעים הרבה פעילויות במשק, משקר. כלומר, לא משקף את המציאות, ולא במקרה.
בניגוד למיתוס המקובל: הממשלות הן שמשבשות את מנגנון "חלחול העושר" אל תחתית הפירמידה החברתית.
הביטוי "כשל שוק" הוא תווית שמודבקת בדרך כלל לפעילות כלכלית שפוליטיקאים מעוניינים להטות לטובת צד מסוים באמצעות הפעלת כפייה – כוח החוק. "השוק" אליו מופנה הזעם מנוהל על ידי הממשלה ולכן אינו שוק.
ככל שחוב הממשלה יצמח, הדור הבא יירש כלכלה פחות יעילה ופחות מפותחת. הדרך להגדלת רווחת האזרח אינה ב"הצבעה על מקורות להגדלת המיסוי", אלא להיפך – הקטנה מתמדת ועיקשת של הוצאות הממשלה והקטנת המיסוי.