ד"ר צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, אמר לאחרונה בכנס באוניברסיטת בר אילן: "עד שלא נכנסתי למערכת, לא העליתי על הדעת שתלמידים בכתה י"ב לא מבחינים בין חולם לשורוק ולא יודעים לקרוא טקסט מנוקד, כמובן לא יודעים לקרוא טקסטים בכלל, ולא מכירים מילים בשפה העברית".
הסיפור על תלמידי י"ב שלא יודעים לקרוא מעורר שאלה: למה הגיעו לכתה י"ב? אני מניח שיש בהחלט אנשים שלא כל כך יודעים, או מסוגלים, או רוצים ללמוד לקרוא. לא כל אחד איינשטיין. בן אדם יכול להיות בעל כישורים שונים בתחומים שונים – למשל רקדן, או צייר או מכונאי – מקצועות שבהם לא ממש חייבים לדעת לקרוא ברמה גבוהה. ויש גם בני אדם קצת "מאותגרים" (בעברית פשוטה: דבילים, או רפי שכל). יש גם כאלה לצערנו. רצוי שכל אחד ידע לקרוא, אבל יש כאלה שלא מסוגלים. השאלה למה אלה, האחרונים, מגיעים לכיתה י"ב ?
פעם היו זורקים מהתיכון מי שלא הגיע להישגים מינימאליים נדרשים. תלמיד כזה יכול היה ללכת ללמוד מקצוע, או ללמוד בבית ספר אקסטרני, או ללכת לעבוד – הברירה המועילה והמעשית ביותר. היום מתעקשים, במסגרת חוק חינוך חובה – חובה שכולם ילמדו 12 שנות לימוד. זאת לפי פילוסופיית השוויוניות האידיאליסטית והבלתי מציאותית.
אם מתעקשים על כך אז למה מתפלאים? למה זה משונה שיש תלמידי י"ב שלא יודעים לקרוא? אם מכריחים את כל התלמידים להגיע לכתה י"ב ברור שחלקם לא יידע לקרוא – לא יכול להיות אחרת. אם מכריחים תלמיד שלא רוצה, או אינו מסוגל ללמוד, לחמם את ספסל בית הספר 12 שנה תמימות עושים עוול לתלמיד, עושים צחוק ממערכת החינוך, ופוגעים ברמת החינוך של אלה שכן רוצים ומסוגלים ללמוד (שאר התלמידים).
מתעלמים מהמציאות בשם שאיפות ערטילאיות ורומנטיות. האידיאולוגיה מנצחת את השכל הישר. לפי האידיאולוגיה כולם שווים, לכן לא מרשים לבתי הספר להרחיק תלמידים שלא לומדים, שלא יגידו שהם פחות שווים. מנסים לכפות שוויוניות בכוח, אבל רק למראית עין (הוא בוגר י"ב שנות לימוד) – כי מבחינת התוכן הוא לא שווה ולא יודע מה שאחרים יודעים – למרות היותו בעל תעודה. בהזדמנות זו גם מרוקנים מתוכן את עצם הרעיון של חינוך, ואת ערך התעודה. החינוך הופך למוסד שכופה נוכחות בבית הספר, בלי קשר לתוכן, והתעודה מצביעה לא על הידע או היכולת של בעל התעודה, אלא רק על העובדה (המפוקפקת) שהוא ביקר בבית הספר.
יעקב