הכשל

תרבות לענייננו היא אוסף פעילויות הפנאי של הציבור, כולל שירותי דת. תקציב המדינה מממן כיום חלק ניכר, ואולי רוב פעילויות אלה, חלק קטן ממומן מתרומות.

כמעט כל הציבור משתמש בשירותי תרבות (מעבר לשידורי טלוויזיה), אם כי לא באופן קבוע ורק במיעוטם. חלק לא מבוטל צורך תרבות לעיתים רחוקות. מעורבותה העמוקה של המדינה, בעיקר במימון התרבות, מטילה את עול התשלום וסבסוד התרבות דווקא על חלקים בציבור שממעטים להזדקק לשירותים אלה. אחרים נאלצים לממן שירותי תרבות שמנוגדים לתפיסתם ולאמונתם.

מדוע שאדם דתי יממן משחקי כדורגל בשבת או סינימטק עירוני? מדוע אזרח שאינו חובב מוסיקה או תיאטרון צריך לממן את העדפות הבילוי של מבקרי הבימה והתזמורת הפילהרמונית? ומדוע שחילוני יצטרך לשלם עבור שירותי דת שאינו צורך ולממן בתי כנסת, שכר רבנים ומקוואות? שירותים אלה אינם מוצר ציבורי מובהק (שלא ניתן לזהות את הנהנה מהשירות ולחייבו עבור השימוש בשירות או למנוע מסרבן תשלום את ההנאה מהשירות). אין כל הצדקה מוסרית לכפות על אזרח לממן את ההעדפות התרבותיות של שכנו.

מימון ממשלתי לשירותי תרבות הוא מקור בלתי נדלה לשחיתות, לריבוי ג'ובים מיותרים למקורבים, שכר גבוה למנהלים, והזרמת תקציבים לפי מפתח פוליטי מובהק. השליטה בתקציבי התרבות מבצרת כוח פוליטי לאוחזים בברז התקציב.