בתחילת החודש פרסם דר' יעקב שיינין, כלכלן ויועץ פיננסי ידוע, מאמר דעה שמבקר את ההחלטה להוריד את דרוג החוב של ארצות הברית. קראו את הכתבה בגלובס.
דר' שיינין טועה ב"מקצת", החוב האמריקאי הפדראלי אינו 75% מהתוצר, אלא שווה בדיוק ל-100 אחוזי תוצר שנתי. וזה רק החוב הפדראלי. להשוואה נכונה מול מדינות אחרות צריך להוסיף לפחות את החוב של מדינות הברית (states) עצמן ושל הערים הגדולות – חלקן הגדול על סף פשיטת רגל. וזה עדיין יהיה קצה הקרחון כפי שהסברנו בעבר. לאמריקה שי חוב נסתר (off books) גדול פי כמה שאינו רשום בספר התקציב בגין התחייבות המדינה ל"פנסיה תקציבית" למשוחררי הצבא ולעובדי ציבור, התחייבויות לביטוח הלאומי האמריקאי ולשלל תוכניות הרווחה. הערכות זהירות מדברות על התחייבויות שהן פי חמישה מהתוצר השנתי.
שיינין מציין שלאמריקה יש הון עצמי נטו גבוה (נכסים פחות התחייבויות). נתון זה כלל לא בטוח והוא קשה למדידה. "הון עצמי" של מדינה הוא מושג ערטילאי. אותם "נכסים" מורכבים מכבישים, מחלפים, בתי ספר, וצבא. אין להם מחיר שוק. אפשר להציע למכירה בשוק הפתוח רק חלק מזערי שלהם (אולי כמה שמורות טבע). לעומת זאת, צד "ההתחייבויות" נקוב במספרים אמיתיים, בכסף – לכן קשה להחסיר את ההתחייבויות מהנכסים ולקבל נתון שמייצג "הון עצמי" של מדינה.
אמריקה עדיין עשירה ועדיין מהמדינות החופשיות בעולם (זה מושג יחסי). מאתיים שנה של חופש, גדול מאשר כיום, אפשרו צבירת הון שמניב חיים נוחים גם בהווה. אבל הון פיזי גם נשחק – יש לו פחת. גשרים, כבישים ובתי ספר ציבוריים צריך לתחזק. פוליטיקאים במצוקה יעדיפו תמיד לדחות את תיקון הכביש ולהמשיך להזרים כסף לסקטור "שלהם", מקור כוחם הפוליטי. אם לא משקיעים מידי שנה ב"נכסים", לפחות כשיעור הפחת, אז ה"הון העצמי" יישחק במהירות. ואם המגמה היא "לקחת מהעשירים ולתת לעניים" אז אמריקה הולכת לשחוט את התרנגולת שמטילה לה את ביצי הזהב.
לאמריקה יש גם הון שנובע מ"מוניטין". כמעט כל שוכני האוהלים בשדרות רוטשילד היו שמחים אילו קיבלו "גרין קרד" – אפילו נושאי הדגלים האדומים שביניהם. הכמיהה ל"גרין קרד" משקפת את המוניטין של ארצות הברית כ"ארץ האפשרויות". אם האמריקאים ימכרו 10 מיליון היתרי עבודה חדשים בשנה בסכום של 50 אלף דולר האחד – תעמוד ההכנסה על כחצי טריליון דולר לשנה. אבל אפילו סכום עתק זה יכסה בקושי 4 חודשי גירעון בתקציב הפדראלי... כך שאפילו תרגיל בלתי ישים פוליטית זה הוא הזוי. אבל בינתיים, ה"מוניטין" עוזר לממשל למכור אגרות חוב חדשות לעולם.
שיינין מגחך על הורדת הדירוג לאמריקה, דרוג שנמוך מזה של הונג קונג וסינגפור ומזה של תאגידים בינלאומיים. כן, לסינגפור ולהונג קונג יש יכולת גבוהה יותר לפירעון חוב ריבוני, אם הוא בכלל קיים. אזרחיהם מייצרים מוצרים שאנשים חופשיים בעולם מוכנים לקנות מרצונם החופשי. כך גם מייקרוסופוט וגוגל - לכן "דרוג החוב" שלהם ראוי שיהיה גבוה יותר.
שיינין מציין לחיוב את התוצר הגבוה לנפש בארצות הברית כ-49 אלף דולר (של ישראל כ-30 אלף דולר). ה"תוצר לנפש" מעיד תמיד על העבר, הוא תוצאה של ביצועי העבר. אבל, אמריקה נכנסה לתוואי של התדרדרות שקשה להעריך את הקצב שלה בזכות נקודת ההתחלה הגבוהה.
מדד "התוצר לנפש" מעוות את המציאות כי הוא אינו משקלל תוצר שהוא תוצאה של גלגול הלוואות. גם משפחת שיינין יכולה בקלות להפגין רמת חיים גבוהה מאד אם תיקח הלוואות, תגלגל ותפרע אותן עם הלוואות חדשות. אבל אני בטוח שמשפחת שיינין אחראית פי כמה מהממשל הפדראלי באמריקה.
צודק שיינין שטוען שבתנאים מסוימים אמריקה תוכל לפרוע את החוב. תוכל "כנראה". אין די בהגדלת המיסוי. אין לאמריקה נתיב מילוט "טוב" – כל כיוון שייבחר יעבור דרך ירידה דרמטית ברמת החיים. השאלה, אם לאחר מכן אמריקה תחזור להיות "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", או תתדרדר לעמדת "ארצות הברית של ארגנטינה". יש תקווה לטווח הארוך. הגרעין הציבורי בארצות הברית שמבין שהכיוון הוא חזרה אל מדיניות חופש כלכלי וממשלה קטנה – גדול באמריקה, יחסית לכל מדינה אחרת בעולם.
מוטי היינריך
הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה באתר
כתבות קודמות בנושא: