שלטון החמאס שימש כ"נכס חינוכי" לאזרחי ישראל. "הצגת תכלית" אמיתית. דגל אדום לשכנוע ציבור גדול שמפנטז על מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל כ"שער לשלום" עם העולם המוסלמי.
כדי "להשמיד את תשתיות החמאס" לפני 5 או 10 שנים הייתה נדרשת מלחמה כוללת, לא פחות. גם ניתוק הכסף מקטאר היה מתדרדר למלחמה. אף אחד בקואליציה, באופוזיציה, בתקשורת ובממסד הבטחוני לא היה תומך במלחמה יזומה כזאת.
כגודל הציפיות, גדלה האכזבה מאי-תפקוד המדינה בעת מצוקה. התקשורת טוענת ל"טראומת הבגידה המוסדית". התנדבות וסולידריות מחליפים את האשליה בכוחה של המדינה. המיתוס כי המדינה היא האומנת של אזרחיה – שגוי ושקרי; מדובר בגוף שמתקשה לנהל מערכות מורכבות.
האיום הפוטנציאלי של פגיעת הכנסת בזכויות הג'ינג'ים נישא בפי המוני מוחים. אבל מה יקרה אם שופטי בג"ץ, ולא הכנסת, הם שיפגעו בזכויות הג'ינג'ים? אבסורד?
ציבור המחאה שם לב, ממש רק לאחרונה... כי הוא שנושא בנטל הכלכלי של המגזר החרדי ולכן החרדים מוגדרים כ"אויב". המוחים והמנהיגים (גם בימין) אינם מבינים כי הבעיה היא "מדינת הרווחה" ולא החרדים.
עשרה משרדי עריכת דין "מובילים" פרסמו מודעה "לכולנו יש זכות לסבירות". התוכן – אוסף סיסמאות מנותקות מהמציאות. אם אלה מיטב הנימוקים שידידנו המלומדים הצליחו ללקט, אכן אין מקום ל"עילת הסבירות"!
סרטון "ויראלי" ברשתות, מתמקד באי-מימוש הבטחות של הליכוד במסגרת קמפיין הבחירות. האם זה תמיד רע שפוליטיקאים לא מקיימים הבטחות? אולי דווקא קיום ה"הבטחות" היה מזיק לרווחת הפרט בישראל?
המוני המוחים ורבים אחרים חוששים מ"הרס הדמוקרטיה", מפגיעה קשה בזכויות הפרט. מהן אותן "זכויות הפרט" שפגיעה בהן כה מפחידה המונים? "קופסא שחורה" – אף אחד לא מדבר!
המחלוקת על דרך מינוי השופטים היא בין השיטה הקיימת לבין רפורמה שמגדילה את כוחם של הפוליטיקאים בוועדה. האם קיימת דרך אחרת? אולי כלל לא צריך וועדה לבחירת שופטים? קיימת גם דרך שלישית וזו אינה "פשרה".
ושוב עולה השאלה: מה צריכה להיות המטרה המרכזית של "המבצע הבא" בעזה, מן הסתם מול חמאס? הנה רעיון חדשני ברוח "קו ישר" – היש היתכנות לרעיון?