בסיס בעיית הדיור הוא אידיאולוגי ולא טכני. קיים באג אידיאולוגי שגורר לכל תסבוכת קורי העכביש שבולמת את היצע הדירות.
התקשורת מוצפת בשלל הצעות טכניות: למכור יותר קרקעות מדינה, קנסות על דירות ריקות, בניה ממשלתית של דיור ציבורי, מע"מ 0, מלחמה במשקיעים, תכניות כחלון להכבדת המיסוי, "מחיר למשתכן", מאגר ממשלתי של דירות להשכרה ("דירה להשכיר") ואולי עוד.
כל התכניות ל"מחר בבוקר" מטפלות בצד הביקוש לדירות, בעיקר במטרה להקשות על בעלי דירות קיימות להשקיע בדירות נוספות. התוכניות להגדלת ההיצע הן פנטזיות לטווח רחוק מאד. למה פנטזיות? כי הן מבוססות על כניסה מסיבית של הממשלה לעסקי הבנייה וההשכרה. גם ראשי הרשויות המקומיות מעוניינים בנתח מ"עסקי הבנייה" למגורים – אפשר רק לדמיין את חגיגת השחיתות הצפויה.
קשה למצוא מדינה בעולם שהצליחה להוריד את מחירי הדיור באמצעות כניסת הממסד הפוליטי לעסקי הדיור. לא שבדיה, לא בריטניה ולא הונג קונג. זמן ההמתנה הממוצע לדיור ציבורי בשבדיה עומד על כ-7 שנים, ובערים מרכזיות כמו שטוקהולם – למעלה מ-15 שנים. אין שום בסיס להנחה שהפוליטיקאים בישראל יהיו מוכשרים יותר בעסקי הבניה מעמיתיהם "במדינות הנאורות".
לכן הטיפול בצד ההיצע על ידי הממסד הפוליטי יכול להתבטא רק בהבטחת חלומות לעתיד הרחוק. להבטיח ולקבוע "יעדים" לא עולה כסף, כבר עכשיו הספקנו לשכוח את "היעדים" של יאיר לפיד. זו הסיבה שעיקר התוכניות המוצעות מיועדות "להקטין ביקושים". כל ההצעות הן טכניות, ונבדלות רק בטכניקה מה לעשות, אבל הן משתייכות לאותו בית ספר אידיאולוגי.
האידיאולוגיה הבסיסית משותפת לכל הפתרונות מבוססת על "עשייה" ופיקוח ממשלתיים: פקידי מדינה הם אלה שצריכים לשלוט על כל שרשרת הבנייה מ-א' ועד ת'. הם שצריכים לתכנן, להנחות ולפקח – להנפיק את האישור מרגע קניית הקרקע ועד להתקנת האסלה. פקידי מדינה מחליטים כמה מותר לבנות והיכן מותר; הם קובעים כמה קומות לבנות, את מספר החניות, החדרים ושטח המרפסות; אפילו את גובה התקרה. זכות הקניין ברכושכם מאד מוגבלת. זו האידיאולוגיה השלטת.
לאידיאולוגיה זו שותפים ראשי ערים, מהנדסים ואדריכלים במחלקות הבניה בעיריות, אלפי חברי וועדות הבנייה המקומיות, המחוזיות והארציות ויתר אנשי מנגנוני רישוי הבנייה. השותפים הפסיביים הם אלפי מהנדסים, אדריכלים, פקידים ועורכי דין – אלה פועלים פסיבית (זו המציאות, אין להם ברירה) על פי תכתיבי האידיאולוגיה כאילו מדובר באמת מדעית אובייקטיבית.
המפלצת החוקית שנקראת חוק התכנון והבנייה מבוססת כולה על אותה אידיאולוגיה שמגבילה מאד את זכותו של הפרט למצות את זכות הקניין בקרקע. ההחלטות כיצד תנוצל הקרקע עברו מזמן מבעלי הקרקע אל פקידי מדינה ועירייה שכולנו סמוכים ובטוחים שניתנה להם חוכמה עדיפה. הם "יודעים" מה טוב ורצוי לנו, הם "יודעים" לתכנן.
חוק התכנון והבניה משול לפקעת של קורי עכביש דביקים שבולמים את הבניה ויוצרים את המחסור בדירות. כל סעיף שמתווסף, כל תקנה חדשה – מוסיפים עוד קורי עכביש. זו מערכת שדרגת השיתוק שלה מתרחבת עם הזמן ואינה מאפשרת להגדיל את היצע הדירות בהתאם לביקוש. ישראל מדורגת בעקביות, במדד הקושי לעשות עסקים (של הבנק העולמי) בהשגת היתרי בנייה הבנייה, במקום ה- 121 בעולם (מתוך כ-185 מדינות), בחברה טובה יחד עם המטורללות שבמדינות העולם. האידיאולוגיה הנוכחית בתחום הבניה מקובלת בעולם וגורמת לכשלים דומים גם במדינות אחרות, אלא שאנחנו "מתקדמים יותר".
המיתוס הקיים גורס שמישהו למעלה, המתכנן המרכזי, צריך להכתיב ולהגביל את הפרט בניצול זכות הקניין בקרקע שבבעלותו. אמונה זו הניבה את ה"בולשביזם" בתכנון האורבאני – את האמונה שנדרש תכנון מרכזי של השימוש בקרקעות שבבעלות פרטית (בניגוד לתשתיות ציבוריות). אמונה שנכשלת במבחן התוצאה במרבית התחומים האחרים: חקלאות מתוכננת, מערכת בריאות ריכוזית, מערכת חינוך ריכוזית, תעשייה בבעלות ממשלתית, וכלכלה מתוכננת. אידיאולוגיה זו משתלבת היטב גם בסוציאליזם המודרני המכונה במקומותינו "חברתיות".
כל מי ש"חברתי" (וכולם "חברתיים"...) צריך להתנגד להצלחה של הזולת שמניבה רווחים, ובייחוד למיצוי רווח הנובע מניצול זכות הקניין בקרקע שבבעלות השכן. אדריכל בכיר בעיריית תל אביב אמר לי: "אם אנחנו לא נפקח – כולם יבנו למטרות רווח". כך גם חושב רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב. עודד גבולי, מהנדס עיריית תל אביב, פרסם מאמר בדה מרקר, לדבריו: "זכויות הבנייה הן משאב יקר של כלל הציבור" – הזכויות בקרקע, או בדירה שבבעלותכם שייכות עקרונית לקולקטיב, לא לכם. אם "הציבור" ירצה הוא יאפשר לכם לבנות. רשמית הם לא מתנגדים לרווח – ובתנאי שיהיה "סביר", "מידתי", "שאינו מגדיל פערים". שם, בוועדה שמייצגת את "הציבור", יודעים בדיוק כמה זה "מידתי".
שתי רגליים לאידיאולוגיה זו. האחת – השלטון המרכזי צריך ויודע איך לתכנן את אופי העיר. השנייה – חופש לפרט לנצל את זכות הקניין שלו יוביל לכאוס של הפרעות הדדיות ורק השליט המרכזי, בעזרת "מומחים", יודע איך לאזן ולמנוע מטרדים הדדיים.
על אידיאולוגיה זו מבוסס חוק התכנון והבנייה. אי אפשר לפתור את "בעיית הדיור" מבלי לערער מיתוסים אלה. אם דבקים באידיאולוגיה, אפשר לכל היותר "לייעל" את החוק בשוליים. אפשר להגיע ל"הישגים" של נתניהו – "רפורמת הפרגולות" – מי שיש לו מרפסת גג, יכול היום לבנות פרגולה עם קצת פחות ביורוקרטיה.
כתבה ראשונה בסדרה. המשך יבוא.
מוטי היינריך
צודק לגמרי
מעיד כראש רשות לשעבר....מילא אולי אפשר למצא מעט הצדקה בבניה גבוהה וצפופה מאוד.אבל מה האובססיה הזאת של החוק ולבניה כפרית זולת תעסוקת ייתר של צבא אדיר של פרזיטים צדקנים וגוזרי קופונים. והכלעל האזרח הקטן שממשכן את כל שנות חייו היפות למענם...הבעיה אכן בצד הביקוש
עקב התערבות הבנק המרכזי, והורדת הריביות לרמות נמוכות מתחת הריבית הטבעית, נוצר עיוות אדיר במבנה ההון. עיוות זה יוצר אשליה שיש לציבור העדפת זמן גבוהה (רוצים פרוייקטים ארוכי טווח) ומעלה את מחירי כל הנכסים עתירי ההון (מבנים, מניות חברות הזנק). לכן, הבעיה אכן בצד הביקוש, אבל כל צעדי הבירורקטיה לא יכולים לחסל את הביקוש העודף כשבנק ישראל הוא זה שבעצם יוצר אותו. מבחינה מסויימת אנו ברי מזל שיש חסמים נוראיים על ניצול זכות הקניין בקרקע- לולא היו, כבר היו נבנות פה מאות אלפי דירות מיותרות שהיו עומדות ריקות ונרקבות אט אט עם פרוץ המשבר הבא. מצד שני, כרגע המשאבים פשוט זולגים לבועות בתחומים אחרים בהם יש פחות חסמים, כך שלא בטוח מה רע יותר.בנייה ציבורית = סלאמס
בניה ציבורית (על ידי הממשלה או העיריות) אינו רעיון חדש... עבר דור או שניים מאז רעיון זה היה אופנתי ויושם בכמויות גדולות אפילו בניו יורק ולונדון. אנשים שכחו את התוצאות. קם דור חדש שלא ידע את יוסף.התוצאות של המחזור הקודם של הבנייה הציבורית היו סלאמס נוראיים, מבני מפלצות, מוזנחים, מלוכלכים, מכוערים ושטופי פשע עד כדי כך שאפילו העניים ביותר סירבו לגור בהם, בחינם. בסוף לא היה מנוס מלהרוס חלק מהפרויקטים הציבוריים האלה, וחלק ממשיך להתקיים כפורונקל מוגלתי ממאיר בערים הגדולות או בשוליהן. מי שלא לומד את ההיסטוריה נידון לחזור על טעויות העבר.הבועה: בשל הדפסת הכסף המסיבית
הנדל"ן הוא בבועה. ואין ספק שהסיבה המרכזית לבועה היא הדפסת הכסף המסיבית לאו דווקא של בנק ישראל אלא של כול הבנקים המרכזיים בעולם. (בנק ישראל בלתי רלוונטי לכלום).כסף בלי סוף מחפש מקומות חניה (השקעה) מעטים.נדל"ן זה נכס ממשי (שאי אפשר להדפיס) ולכן כול מי שיש לו עדוף כסף להשקעה (ויש הרבה) נוהר באופן טבעי לנדל"ן.זו דוגמה טובה שהתערבות לא רצויה במקום אחד (הדפסת כסף) גורמת לתוצאות לוואי לא רצויות אחרות - יוקר הדיור.נתן צודק. ועוד...
שורש הבעיה הוא הריבית האפסית.לכל מי שיש ברשותו כסף מחפש אפיק השקעה. בגלל הריבית אין שום אלטרנטיבה להשקעה מלבד השקעה בדיור.לכן כדי לפתור את הבעיה יש להעלות את הריבית ובכך ליצור אלטרנטיבה להשקעה.מצד שני, הגבלות דרקוניות על הביקושים כפי שמוצע, לכל הפחות יעבירו את הבעיה (הבועה) למקום אחר כגון שוק המניות וכו'.מישהו עדיין זוכר את הר השקלים המפורסם? היה עקב הריבית האטרקטיבית באפיק השקלי. אולם, היום בגלל הריבית האפסית ההר עבר לאפיק הדיור. זה כל הסוד הגדול.העלאת הריבית רק תשפר את הכלכלה וגם תוציא המון אויר מבועת הנדל"ן.תגובה
כל הכבוד. כתבה מצויינתלמה תל אביב מכוערת כ"כ?
כל מי שעיניו בראשו, רואה מייד שתל אביב היא עיר מכוערת להפליא. חשבתם פעם למה? איני אדריכל אך ברור שיש כמה שכבות בעיר. יש את שיכבת הת"א הישנה, עם בתי ה-BAUHAUS ואפילו כמה בנינים עתיקים מימי הטורקים. כולם מתלקקים משכנה זו, בתים מתקופה היא עולים מיליונים. צאו לכוון יהודה הלוי, ארלוזורוב וקבלו בפנים את הקוביות של שנות החמישים והשישים עם תריסי הפלסטיק האפורים והכינו את שקיות ההקאה.אז מה קרה שבנינים מתקופה אחת נערצים ומתקופה אחרת נלעגים ושנואים? ההבדל הוא עם קום המדינה קמו גם ועדות התכנון וזכויות הקיניין של בעלי הקרקע הוגבלו והסיגנון הבנייה הוכתב להם, מה שלא היה בתקופת הטורקים ובמידה מסוימת גם בתקופת האנגלים. מי שכיער את העיר הם האנשים הנבונים והישרים בוועדות הבניה למיניהם, התב"עות למיניהן - האנשים והמנגנונים שכולם חשבו (ולצערי, עדיין חושבים) שהם דואגים שהעיר תיהיה יפה!"אם תירצי שאראה לך את העיר באפור - לכי לוועדת בנייה"אבל מה שבאמת חשוב זה מחיר המילקי! יחוקק חוק "מילקי בר-השגה" ויפה שעה אחת קודם. אני אומר את זה בציניות כי זה מזכיר לי את אחד הציטוטים של צ'רצ'יל: The best argument against democracy is a five-minute conversation with the average voter.רעיון לשר חדש
שר ליוקר מחיה יפתור את כל הבעיותהכיעור בבניה
"והסגנון הבנייה הוכתב להם"לא נכון. וועדות הבניה לא הכתיבו סגנון בנייה. הם הכתיבו גובה מקסימלי, ושטח מקסימלי שמותר לבנות ביחס לגודל המגרש, אבל לא הכתיבו צורה או סיגנון, או עיצוב.רק הרבה יותר מאוחר החלו להכתיב דברים כמו ציפוי חוץ (מאבן או קרמיקה, במקום טיח), וזה לטובה (למרות שמיקר את הבניה).הכיעור נובע מהאופנה. כמו אופנה בבגדים יש גם אופנה בבניה. מסוף מלחמת העולם השנייה (בערך) ועד תחילת שנות ה 90 לימדו את האדריכלים שמכוער זה יפה.הכיעור הוא לא רק באדריכלות הוא גם באומנות בכלל, בפיסול (גרוטאות מברזל חלוד), בציור (הציור המודרני), ואפילו במוסיקה (המוסיקה הא-טונאלית).חש קשר בין הכיעור לאידיאולוגיה - גדול האדריכלים של המאה ה 20 - לה קורבוסייה, נביא הכיעור, היה קומוניסט, וכך גם פיקאסו (ורבים אחרים).הלא טחו עיניכם מראות?
טעות חינוכית-כלכלית נפוצה בארצנו. הדעה לפיה זוגות צעירים "צריכים" לקנות דירות יקרות בתחילת דרכם היא שגיאה בסיסית.ההשקעה הזו מסנדלת את הצעירים, משעבדת אותם לבנק ומונעת מהם חופש ניידות.אותו ערך חינוכי חיובי שנקרא בזמננו "חסכון" הן לשימוש בעתיד והן להשקעה נושאת פירות, נפגם ובטל. פירמות עתירות ממון הן אלה שתפקידן לבנות. כך נעשה בארצות הברית ובגרמניה. הצעירים אינם מחשבים אמורטיזציה (בלאי) רב שנתית ולא חושבים על הערך העתידי של money down שייבלע בקופת הקבלן.אשר לענין התכנון הכפוי על ידי הוועדות, ברצוני ליידע את הקוראים כי בעיר יוסטון בטקסס אין zoning, כלומר כל בעל קרקע יבנה לפי רצונו והשקפותיו (כפוף לתבנית עירונית כללית, לבקרת שטפונות, תכנון תחבורה וכדומה) והנה קיבלנו עיר יפה ומסודרת למופת שמתוכננת על ידי היד הנעלמה של כלכלה חופשית.זה כמובן בקיצור נמרץ. אני חקרתי את העניין עוד לפני שנים רבות.הפתרון הקל והפשוט - פיצול דירות
יש בארצנו שפע חדרי מגורים, רק שכמעט כולם מאוחדים בקבוצות של 3-5 חדרים. זאת חרף העובדה שבשל דחיית גיל הנשואין מחד, והארכת תוחלת החיים לאחר עזיבת הילדים את הקן המשפחתי מאידך, עיקר הצורך הוא לדירות של חדר שינה אחד או שנים.לכן כל שצריך כדי להוסיף כ 20-30% לכמות הדירות הזמינות. הוא לאשר, או להעלים עין מנושא פיצול הדירות.כך יוכל כל זוג קשיש, להשכיר חצי מדירתו הגדולה והפנויה ברובה, לזוג קשיש אחר, לגבר שהתגרש או לזוג צעיר בתחילת דרכו. וכל זאת בהשקעה מינימלית, ללא צורך במערכות וכבישים ארוכים. כאשר הנושא יהיה לגיטימי, היוזמה הפרטית והשוק החופשי יפעלו כדי שהדירות המפוצלות יהיו נאות ומסודרות היטב. וההפרעה הסביבתית של 2 זוגות היא לא יותר גדולה משל משפחה עם 3 ילדים וכלב.את בעיות התחבורה והחניה במרכזי הערים שעשויים לגדול עקב זאת יש לפתור באמצעות עידוד השימוש באפנים חשמליים או בתחבורה ציבורית אך אסור שנקודה זו תמנע פתרון לבעייה המציקה למליונים בארצנו.בטווח ארוך הדרך הנכונה היא ביצוע רפורמה אגררית ביטול זכויות הייתר של הפיאודלים "החקלאים" מבית מפא"י והחזרת הקרקעות לעם היהודי למכירה חופשית. אך בטווח הקרוב והמיידי, פיצול הדירות זו התשובה הזולה והמהירהבתיה צודקת - רעיון טוב ביטול תקנות!
כמובן התקנות שמונעות פיצול דירות הן חלק מהתקנות השרירותיות הרבות שמהוות חלק מההתערבות הבלתי נחוצה והמזיקה של המדינה בעסקי הדיור.אבל בתיה צודקת: זו תקנה שאפשר בקלות לבטל, מהיום למחר, וזה יעזור.זו יכולה להיות התחלה, אח"כ, לאט, לאט, אי"ה, יבטלו תקנות נוספות...אכן, ההגבלה על פיצול היא כשל מחשבתי
היום הרי לא קיימת הגבלה על בניה חדשה של בתים עם דירות של שני חדרים או חדר אחד.(להיפך מבינים את הצורך - אם כי אין ביקוש ל-*רכישה*) אין גם הגבלה על מספר כלי הרכב שמשפחה יכולה להחזיק או על מספר הדיריים הבית.מדוע אם כן ישנה הגבלה על פיצול - ולו רק אחוז מסויים מהדירות בבניין?להיפיך דירות קטנות + תחבורה ציבורית הן אידיאלית לציבור של סטודנטים, זוגות ללא ילדים ובודדים, בעיקר להשכרה אבל לא רק.הרקע: התנגדות העירייות לדירות זולות
כל עיר מבקשת לעצמה "אוכלוסייה חזקה" משמע אוכלוסיה שצורכת פחות שולחנות בבתי הספר, פחות פינוי אשפה, ופחות הקלות בארנונה. לכן קברניטי העיר מעדיפים לאשר בניית דירות גדולות ויקרותובנוסף, "מתוך התחשבות" המחוקק קבע שהארנונה על דירות מגורים תהיה נמוכה לעומת הארנונה המוטלת על שטחי מסחר ומשרד.לכן קברניטי העיר מעדיפים לאשר עוד ועוד קניונים ומשרדים ופחות דירות למגורים.כדי לפתור זאת יש לקבוע אמות מידה שונות לארנונה. חצי מגובה הארנונה יהיה "ליחידת דירה", בלי קשר לגודלה. ורק החצי האחר יחושב בהתאם לגודל הדירה. וכמובן לאחד את גובה הארנונה של הדירות והמשרדים. ובנוסף, משרד השיכון במקום לסייע לקבלנים, שיסייע לערים. במקום לתת לקבלנים הקלת מע"מ של מאתיים אלף שקל, לתת לעירייה חמישים אלף שקל לכל דירה שנוספה בשיטחה. דבר זה יגרום למוטיבציה לראשי הערים לעודד אישור ופיצול והרחבה ובניה ובא לציון גואל בקלות ובזוללא העיריות תוקעות את הבנייה אלא
מנהל מקרקעי ישראל.לעיריות תמיד יש אינטרס לאשר כמה שיותר בנייה, כולל למגורים, להגדיל את העיר כמה שיותר. (הם רק מציקים עם מספר הקומות המותר וכאלה פרטים).חוץ מזה, קבלנים יודעים להסתדר עם ראשי הערים (מעטפות...), המנהל הוא הבעיה...בקשר לביטול איסור הפיצול, לדעתי זה בסמכות העיריות, אבל כדי לא להיות תלוי בגחמות של כול ראש עיר בנפרד, רצוי להעביר את זה בחוק של הכנסת.ליעקב, משפחות מצוקה נזק לתקציב העיר
בניגוד לדבריך, למינהל (רשות כיום) מקרקעי ישראל לא אכפת כלל מי רוכש את הקרקע, כל עוד הוא משלם תמורתה מחיר שוק. כי בזה נגמר כל הליך ההתקשרות בין הצדדיםלעומת זאת, לעיריות, יש אחריות טיפולית נמשכת שעלותה גבוהה. ולכן עיריות מעדיפות לאשר בניית משרדים, או דירות יוקרה, ונמנעות מלאשר בניה זולה - שמשמעותה העתידית היא פגיעה בתקציב בשל הצורך להחזיק מעונות יום, בתי ספר, מחלקת רווחה ושיקום שכונות.לכן ראשי הערים מעודדים הקמת שכונות רפאים עבור יהודי צרפת למשל, כי הארנונה משולמת היטב, אך אין שום הוצאה לחינוך ורווחה, ואפילו איסוף אשפה נדרש לעיתים רחוקות ביותר.יש לשנות את החוק כך שלראשי הערים יהיה כדאי לבנות דירות קטנות או לאשר פיצול דירות גדולות. או לחלופין להפקיע את הסמכות בנושא זה מידי הוועדות המקומיות לבניה, והעברת הנושא למינהל התכנון המרכזי.כל זאת כמובן עד בוא ימות המשיח כאשר יבצעו רפורמה אגררית ויחזירו את קרקעות המדינה שנחמסו ע"י הקיבוצנים ודומיהם ליד העם היהודי. וישווקו אותן באופן חופשי ללא העדפה של מקורבי מפא"י.לבתיה אבן- לפתור בעיה ע"י עוד בעיות
לבתיהלמה לא פשוט להחליט שמעונות יום/גנים/ביה"סים/מתנ"סים וכו' לא יהיו באחריות עיריות אלא ינוהלו במסגרת חוק חופשי? הרי העיריות אינן מנהלות דוכני פלאפל או חנויות בגדים.ביטול "מדינת הרווחה" ברמה עירונית יבטל או יצמצם בצורה ניכרת את התמריץ של העיריות למשוך אוכלוסיה חזקה של שוכני משרדים או אזרחים זרים לעיר.למה לא להכיר בעובדה שסוציאליזם כשל ויכשל בכל רמה שבה ייושם? למה לנסות בעיה קיימת שנובעת מתכנון מרכזי (ברמת עיריה) ע"י תכנון מרכזי (ברמת חקיקת כנסת)?למה לטפל בסימפטומים ע"י הגדלת מינון הרעל?למה בתיה - אבן?פתרון מצוקת הדיור - בחלל
או כפי שהתחייבתי בפייסבוק : " זכות גדולה בעבורי לשרת את אזרחי המדינה כחבר בממשלה ה- 34 של מדינת ישראל. כשר המדע, הטכנולוגיה והחלל אקדם את התחום החברתי-כלכלי עליו התחייבנו בפני ציבור בוחרינו."ליואל, אתה צודק, אבל בינתיים...
פתרונות אחרית הימים שהנך מציע הם נכונים ומושלמים. אך כידוע "האויב של הטוב הוא המושלם" וכל עוד לעיריה יש אחריות כלכלית גם אם חלקית וקטנה על האוכלוסיה שבה, העירייה תעדיף אוכלוסיה חזקה שמשלמת היטב וצורכת מעט על פני אוכלוסיות מצוקהולכן עד בוא המשיח, הטרנספר, הרפורמה האגררית, ביטול העוני וכדומה, נכון לאמץ פתרונות בינייםל-18. דני דנון
אם הכותב הוא אכן השר דני דנון, אזי מגיעה לו ברכת יישר כח ענק, על היותו קורא, ואפילו מגיב, ב'קו ישר'. כן ירבו.לעניין פתרון מצוקת הדיור בחלל - הקמת מושבות בחלל היא נושא עתיק יומין. רבים וטובים כבר כתבו עליו (למשל סבי אייזיק), ואף זכינו להכירו בסרטים נהדרים (בכיכוב הנסיכה ליאה ואחיה לוק, ועוד).דא עקא, שגם ההתנחלות בחלל האינסופי תסבול מאותן בעיות המוכרות לנו מארצנו הקטנטונת - מחסור, יוקר, וכו'.הסיבה תהיה זהה: התערבות בוטה של ממשלת הגלקסיה בהקמת מושבות החלל.