מיחזור: לנו זה עולה יותר
איסוף אשפה, הוא שרות חיוני לאזרח. אנחנו מוכרחים לפָנות את הפסולת הביתית שלנו, אחרת נסבול וגם שכנים עלולים לתבוע אותנו על המטרד שאנחנו יוצרים.
במדינה חופשית (שבדמיוננו הפרוע), כאשר נוצר צורך – יימצאו היזמים שייענו לאתגר ויספקו את הצורך תמורת תשלום. במדינה חופשית היו קמות חברות מתחרות רבות לפינוי אשפה. התשלום מן הסתם היה מתבצע לפי הכמות הנאספת (מספר הפחים) ויש להניח שלחברות שונות היו פחי אשפה בצבעים שונים או בעיצובים שונים. במציאות המעוותת חופש הפרט מוגבל, אפילו בזבל. העירייה, וועדי העובדים, וההסתדרות, נהנים מכוח כפיה שהוענק להם על ידי חוקי עבודה "מתקדמים" שהעניקו מונופול לעירייה על האשפה שלנו.
ייתכן שלפסולת מסוימת יש ערך כלכלי אמיתי (פחיות אלומיניום, אולי בקבוקי פלסטיק) – כדאי למכור אותם למפעל שחוזר ומנצלם לייצור מוצר מועיל. איך יודעים אם לפסולת יש "ערך כלכלי אמיתי"? זה כבר פשוט: אם יש מישהו שמוכן מרצונו החופשי לשלם מחיר שמותיר רווח עבור אספקת הפסולת. רק במקרה כזה הופכת פסולת לחומר גלם לייצור מוצרים חדשים.
במשטר של חופש וללא כפיה, נוצרת זהות אינטרסים בין כולם להפרדת פסולת: לאזרח כדאי להפריד את פחיות האלומיניום למיכל נפרד כי כך הוא מקטין את נפח האשפה ומוזיל את עלויות הפינוי; חברת איסוף האשפה מרוויחה ממכירת הפחיות למפעל האלומיניום.
אם לא כדאי למחזר, לדוגמה – פסולת בקבוקי פלסטיק – סימן שיעיל וזול יותר כלכלית לקבור את בקבוקי הפלסטיק באתרי אשפה. אילוץ של מיחזור פלסטיק במקרה כזה גורם ליותר נזק בהשקעה של אנרגיה ועבודה (וגם זיהום) – לכן "המיחזור" גם יקר מהטמנה באתר פסולת.
התמריצים הטבעיים בשוק הפסולת עוותו כבר מזמן: אסור לחברות פרטיות לפנות אשפה, לעירייה יש מונופול על הפינוי, אף אזרח לא משלם ישירות עבור פינוי אשפה – לכן אין לו אינטרס בהפרדת פסולת (הקטנת נפח האשפה). חברה ממשלתית ("תאגיד המיחזור") שעולה כסף למשלם המיסים ממחזרת פסולת ללא כל שיקול כלכלי.
"חוק הפיקדון" גרם להתייקרות מוצרי צריכה רבים בכ-30 אגורות – הצרכן משלם; הוצאות בתי עסק צמחו בגלל חובת ההתעסקות במיחזור, בפינוי ובהנהלת חשבונות. לא יכולות לקום חברות מתמחות ויעילות שיתעסקו רק באותו חלק של המיחזור שאולי כדאי כלכלית – הוצאות אלה מתגלגלות אל מחיר הקוטג'.
כל עיוות בשוק כלכלי מגדיל גם את סעיף ה"הוצאות המשפטיות". תביעה ייצוגית הוגשה לאחרונה נגד אתר המכירות של וואלה על אי פינוי "פסולת אלקטרונית" מביתו של לקוח שקנה מדפסת חדשה ודרש לפנות את הישנה... כך מחייב החוק המיותר. אכיפת חוק כפיית מחזור פוגעת בחופש הפרט של התאגיד ותייקר כמובן את מוצרי החשמל והאלקטרוניקה. מס נוסף לכל דבר. וכמו תמיד: מאות, או אלפי ג'ובים חדשים נוצרו במגזר הציבורי – ושוב האזרח משלם.
ההוצאה של משלם המיסים לא מסתיימת כאן. "האזרח מהרחוב" לא משוכנע שמיחזור תורם לו, או לפחות לא חש בכך – נוצר צורך שלטוני "לחנך את האזרח". צורך שמאפיין מדינות טוטליטריות. מיליוני שקלים מושקעים בתשדירי שירות (תשדירי תעמולה) ובקמפיינים להסברה.
תוצאה בלתי צפויה למעורבות המדינה בשווקי המיחזור
כתבנו בהרחבה על "חוק התוצאות הבלתי צפויות", אז הנה עוד אחת לרשימה. לתאגיד המיחזור הממשלתי יש אינטרס ברור למחזר כמה שפחות בקבוקים – עמידה ב"יעדי המיחזור" מגדילה את הוצאות התאגיד ואילו הרווח השולי על "תוספת המיחזור" קטן.
חוקי הכפייה יצרו ענף חדש לפשע המאורגן בישראל – "פרוטקשן להגנת הסביבה". ראו כאן וידיאו "משכנע". איסוף דמי הפיקדון הוביל לסכסוכים בין משפחות פשע, לאיומים על בעלי מסעדות ואף כצינור להלבנת כסף מעסקי פשע אחרים. חגיגה. שוב מוכח תפקידה המרכזי של המדינה בביסוסו של פשע מאורגן.
אני בוחן זמן רב את הסיבות ללכלוך ברחובות ערי ישראל (שיגעון "פרטי" לחלוטין). לעיתים רחוקות אנחנו נתקלים באנשים שמפזרים פסולת ברוע לב ברחוב. כמעט כולנו זורקים שקיות אשפה בפח שבחצר הבית, העיריות מספקות בדרך כלל די מיכלי פלסטיק ירוקים גדולים (בניגוד למיכלי הפח הקטנים של פעם). נדיר לראות כיום אנשים שמשליכים בקבוק שתייה ריק אל המדרכה, או עטיפה של חטיף. יש כמובן חריגים. אבל ה"חריגים" אינם הסבר מסַפֵק ללכלוך ברחובות הערים.
מסתבר באופן "בלתי צפוי" שחוקי המיחזור יצרו תמריץ לפיזור תוכנם של פחי אשפה עירוניים בחיפוש אחרי בקבוקים ופחיות. את יתר העבודה יוצרת הרוח שמפזרת את האשפה.
בצילום: "אספן" בקבוקים שקרע בשיטתיות שקיות אשפה, לאחר ששלף אותן מהפחים.
תופעה נוספת שתרומתה ללכלוך אינה מבוטלת הם "מתקני המיחזור הוולונטריים שמוצבים ברחובות הערים לאיסוף בקבוקי פלסטיק גדולים. כלובים אלה הפכו לנקודות ריכוז לפסולת גלויה שמתפזרת ברוח.
תשדירי התעמולה די מצליחים. הציבור מבין שמיחזור בכל מחיר הוא מעשה אזרחי טוב... אז כל מה שנראה לכאורה ראוי למחזור צריך לזרוק ליד הכלובים ו"שהמדינה כבר תאסוף את זה". אבל הציבור לא מבין ש"מדינה" מסוגלת לחוקק בלי סוף חוקים, אבל מתקשה לתפעל מערכות – בקושי איסוף אשפה (שלא לדבר על מערכת חינוך או בריאות...).
גם המיכלים הכחולים שנועדו לאיסוף נייר למיחזור כנראה גוררים להפסדים. "עם ישראל" רוצה להכריח את חברות הנייר למחזר יותר מאשר נייר, ודוחף באדיקות למיכלים הכחולים הרבה מעבר לניירות. על פניו, קשה להאמין שאפילו מיחזור נייר כדאי כלכלית. יש עלויות איסוף והובלה כבדות, קיימות הוצאות גבוהות להפרדת הנייר מיתר הזבל, ולבסוף מייצרים מוצרי נייר ממוחזר ונחות שמחירו נמוך מסוגי נייר אחרים.
טירוף המיחזור של ה"ירוקים" פוגע בסביבה הקרובה כאן ועכשיו, ליד הבית. אבל את מי זה מעניין? הרי חשוב "להציל" את כדור הארץ מהתחממות שתקרה אולי בעוד 200 שנה, אם בכלל יש לאדם שליטה בתופעה הטבעית.
מוטי היינריך
בין זכויות לכדור הארץ
מוטי היינריך צודק לגבי דרך איסוף האשפה האנושית, אך זה לא נועד " להציל את כדור הארץ מהתחממות שתקרה אולי עוד 200 שנה", אלא למנוע מפגעים עם התפרקות החומרים.נכון להיום יש קבלנים פרטיים
לפי חוקי מדינת ישראל ה עריה ל צריכה לפות אשפה ל תעשייה ו אזורי משרדיםאת העבודה עושים קבלנים פרטיים בתשלום מעוד יקר בניגוד לכל הגיון :המשרדים לא מנסים לצמצם את כמויות האשפהלא מנסים למחזר ולחסוך בעלויותהקבלן האשפה מעביר את המכולות לנקודות איסוף וצריך לשלם בהתאם למשקלבמקום זה מדי פעם הם זורקים את הפסולת בשדות קשה לעקוב אחרי העבריינים זה ממש בעיהצריך שומר לכל פח אשפה כי אם לא השכן זורק את הזבל בפח שלךמה תעשה תפנה למשטרה? אני בעד שוק חופשי בכל דבר אבל לצערי לא תמיד זה עובד יעקבכרגיל, שכחת דבר חשוב
"הפנמת עלויות חיצוניות".בטירת הכרמל יש חברה פרטית לדעתי (
!יזם מוכר פחיות תמורת פקדון
היה יזם זריז בארה"ב שמצא שהמחיר שהמרכולים חייבים לשלם עבור "פקדון" של פחיות משקה ריקות גבוה ממחיר הפחית (הריקה) החדשה.הלך וקנה מיליון פחיות חדשות והחזיר אותם למרכולים תמורת "פיקדון", והתעשר מההפרש.זה כמו היזמים בספרד שמכרו חשמל סולארי תמורת מחיר מסובסד גבוה, המובטח לחשמל "ירוק". אבל, מסתבר שהם הפיקו חשמל גם בלילה. איך בלילה כאשר אין שמש? הם חיברו דיזל גנרטור ללוחות השמש...העסק עם איסוף אשפה מסובך
איסוף האשפה הוא עסק די מסובך, וההנחה שבמדינה חופשית (אוטופית) כול אדם יהיה אחראי לסילוק אשפתו היא הנחה פשטנית ואוטופית. כי מה ימנע מאדם לזרוק את האשפה בפח של שכנו? ומי יפקח על זה?נניח - מה שיותר מעשי - שכול בניין דואג לסילוק אשפתו. אז יסתובבו ברחובות 5 או 10 משאיות איסוף אשפה שונות - כול אחת בבעלות קבלן אחר... זה לא כול כך רצוי. ועדיין יש בעיה של פיקוח שלא משליכים זבל לפח של השכן, ושאין בניינים שמזניחים את הנקיון.יותר סביר שהעיריה תמסור את נושא איסוף האשפה וניקיון הרחובות בקבלנות לקבלני ניקיון. אפשר גם ברמה של שכונה - כך שלשכונות שונות יהיו קבלנים שונים...בטח יש מקומות שבהם כבר עשו את זה. ויש מקומות בהם קבלן הניקיון הוא בן דוד של ראש אגף הנקיון בעיריה...גם בנושא פשוט כמו איסוף זבל לא קיימים פתרונות אידיאליים.למה שלא יהיו 10 חברות פינוי?
יעקב בתגובה 6 לא חושב שרצוי שיסתובבו חברות רבות ואני לא מבין למה.משאיות אשפה הן מפגע
משאיות אשפה גדולות ומסריחות, ברחובות המגורים הצרים של ת"א הן מפגע. הן גם סותמות את התנועה. לא צריך להגדיל מפדע זה פי 10.דיוק בפרטים
אני אישית זוכר בתור ילד בבאר שבע בשנות השבעים והשמונים הרבה לפני חוק המחזור, את פחי השכונה ריקים ומסביבם שקיות זבל לרוב. הלכלוך במדינת ישראל קשור פחות לחוק המחזור ויותר לפרימיטיביות של האנשים שחיים כאן. דווקא בחופי הים שפעם היו מלאים בפחיות ובקבוקים זרוקים לכול עבר, היום לא מוצאים כמעט בקבוקים לפיקדון שזרוקים. דווקא חוק הפיקדון הוא דוגמא למה כן צריך לעשות ואיך נותנים לשוק החופשי לפעול שכן מי שאוספים את הבקבוקים אינם עובדי מדינה אלא אנשים פרטיים. אני כמובן שלא מתיחס לתאגיד המחזור שהוא רוע הכרחי כרגע לצערנו.