שישי, 21 פברואר 2014 19:39

הפתרון להדסה אינו בהלאמה ולא ברגולציה ממשלתית - אבל זה מה שמציעים לנו

האידיאולוגיה הסוציאליסטית מנחה את רוב הכלכלנים והעיתונאים ומונעת מהם לחפור נדבך נוסף – מעבר לתיאור שטחי עד כמה "המצב נורא". אין להם פתרון חוץ מהלאמה ו"פיקוח" כי אז יתנגשו חזיתית עם האידיאולגיה שלהם.

העיתונות הכלכלית (וגם הכללית) תומכת ברובה ב"הלאמת הדסה" – קראו לדוגמה את כתבתו של העורך הוותיק של אתר דה-מרקר איתן אבריאל. העיתונות הכלכלית מתארת היטב את כשלי המערכת הממשלתית-ציבורית: שלטון וועדי העובדים ושליטתם בפוליטיקאים; חגיגת השכר על חשבון משלם המיסים – שכר שאינו נובע מרווחים ביושר, אלא מגירעונות מצטברים; דיווחי השקר של רופאי בתי החולים (מקבלים משכורת מבית החולים בזמן שהם נמצאים בקליניקה הפרטית), העדפת מקורבים ועוד.

לאחר ביקורת נוקבת על כל הרגולטורים שסבבו את הדסה וכשלו – מגיע איתן אבריאל, למרות הכול, למסקנה שצריך להלאים את הדסה: "אבל הפעם נראה שאין ברירה, אלא לפקח עליהם בקפדנות." אבריאל טוען שעד עכשיו הפיקוח לא היה רציני ומעכשיו "צריך לפקח על הדסה כמו על בנק". מירב ארלוזורוב, מאותו עיתון כלכלי, כבר יותר מציאותית בניתוח, סוקרת את המודלים המוצעים וקוראת להם "בחירה בין טריפה לנבלה". גם היא מצדדת ב"פיתרון" של "פיקוח הדוק" על בתי החולים באמצעות מלאך ­­– "מפקח עצמאי נטול ניגוד עניינים". בסיכום היא מודה שהסיכוי לא גדול: "...צריך גם להחזיק אצבעות שיתרחש הנס – וממשלת ישראל תצליח להוציא תחת ידיה רגולטור אפקטיבי. תחזיקו אצבעות." כלומר, כדי שהפיתרון הבולשביקי-ריכוזי של שליטת המדינה ברפואה יצליח – צריך "להחזיק אצבעות"... חבל שברוסיה הקומוניסטית לא "החזיקו אצבעות".

"הפיקוח על הבנקים" הוא למעשה פיקוח על הציבור ונועד "לשמור על יציבות הבנקים"

איתן אבריאל יודע שהבנקים בישראל אכן מפוקחים מכף רגל עד ראש – הם למעשה מולאמים. "בעלי הבנקים" קיבלו זיכיון מוגן מהמדינה להרוויח כסף – הפסדים, כאשר יהיו, ישולמו על ידי כלל הציבור. "הפיקוח על הבנקים" הוא למעשה פיקוח על אזרחי ישראל שחוסם מהם לקבל שרות מבנקים חדשים שיתחרו בכת השלטת.

ה"פיקוח" מחייב את הציבור לשלם את הפער האסטרונומי בין ריבית חובה לריבית זכות (בין הריבית הזעומה שאנחנו מקבלים על פיקדון בבנק לבין הריבית הגבוהה שנשלם כשנזדקק להלוואה). שוד הציבור השבוי (על ידי "הפיקוח") נועד לשמן את המערכת הבנקאית שתוכל לעמוד ב"דרישות הלגיטימיות של ציבור העובדים", שתוכל להחזיק אלפי עובדים מיותרים, ושיהיו די מקורות לשלם משכורות עתק (בערך 20 אלף עובדי בנק משתכרים בין 30 אלף ל-100 אלף שקל לחודש), ומיליוני שקלים למנהלים. ראו את הביקורת על הבנקים של בכיר אחר בדה-מרקר: גיא רולניק. הפיקוח על הבנקים שומר על "יציבות הבנקים" באמצעות סחיטת אזרחי המדינה.

אז הפיתרון של איתן אבריאל להדסה הוא לחסות תחת רגולציה "כמו בנקאית"...  

"ראש בקיר" – לשפר את הרגולציה

האידיאולוגיה הסוציאליסטית (שמכונה כיום "חברתית"), מנחה את רוב הכלכלנים והעיתונאים ומונעת מהם לחפור נדבך נוסף – מעבר לתיאור השטחי עד כמה "המצב נורא". הם מתחרים ביניהם על חשיפת סימפטומים ותיאורם. מסכת ארוכה של "קיטורים".

כאשר מגיעים לסופו של מאמר תיאורי מקומם ונכון, אל שלב המסקנות והפיתרונות, אז גיא רולניק ממליץ כפיתרון לבנקים "שהממשלה תייצר מקורות שיאפשרו הגנה על כלל העובדים במשק – ולא רק על החזקים והמקורבים".כמה פשוט? הבנתם? ואילו אבריאל מציע פיתרון דומה בפשטותו להדסה: "כנראה שאין ברירה אלא לפקח עליהם בקפדנות."

מעבר לכך, מומחי הכלכלה בתקשורת לא יכולים להציע – כי אז תיווצר התנגשות חזיתית עם האידיאולוגיה שלהם.

איפה היו הרגולטורים?

בכתבה שגרתית אחרת מקונן דה-מרקר על הרגולטורים של הדסה שלא ביצעו את תפקידם כהלכה ­ "איפה היו שומרי הסף של הדסה?" איפה היו משרד הבריאות, רשם העמותות במשרד המשפטים שהעניק אישור על ניהול תקין, רשות המיסים שסיפקה אישורי פטור ממס לתורמים, הדירקטורים, ארגון נשות הדסה (גם הוא גוף ציבורי), רואי החשבון שלא ראו בעיה, משרד האוצר שקבע ש"מצבו הפיננסי של הדסה איתן".

חסרים עוד "מפקחים"? עוד רגולטורים? את ההסבר המלומד ל"כשל הרגולטורי" נותן בכתבה חוקר "מומחה" ממכון ואן ליר, ד"ר ניסן לימור: "הדסה היא דוגמה לחוסר התיאום שבין הרגולטורים השונים". גדול – חסר רק "תיאום".

שיא הרגולציה

שיאה של רגולציה היא הלאמה. מתן השרות לציבור ישירות על ידי בכיר הרגולטורים – המדינה. לא סתם פיקוח על עמידה בתקנות הרגולציה, אלא ניהול ישיר של העסק על ידי המדינה. מה יכול להיות יותר מזה?

המונח "מדינה" מרשים מאד, יש בו עוצמה, הוא משדר אחריות, כוח עליון. קשה לשכנע את הציבור שהגוף הערטילאי הקרוי "מדינה" הוא בסך הכול אוסף של פקידים, בני אדם, וביניהם השכן המעצבן ממול. אוסף בני אדם, חלקם גם טובים ומוכשרים, שיחד מייצרים את הקולקטיב הקרוי "מדינה". לאותה חבורת שכנים שנקראת "המדינה" יש את כל התמריצים האפשריים להתנהג הפוך ממה שהציבור מצפה מ"מדינה", בכל מדינה בעולם.

רק בשבוע האחרון קראנו על עסקים ציבוריים אחרים שמנוהלים על ידי המדינה. על רשות הדואר שצברה גירעון של 345 מיליון שקל אבל מנהליה גורפים מיליונים. על משרדי עורכי דין שגבו מרשות השידור 130 מיליון שקל בשנה אחת, כדי לגבות חלק קטן מהחוב של 3.4 מיליארד שקל שחייבים לרשות השידור – "איפה שלא נוגעים ברשות השידור, הכול לקוי" (ח"כ ניסן סלומיאנסקי). או החברה הממשלתית להקמת הרכבת התחתית בגוש דן, נת"ע, שהצליחה כבר להוציא 2.5 מיליארד שקל. "סיפורה של נת"ע הוא בבואה של חוליי המגזר הציבורי בישראל" לדברי גלובס – "נהנתנות, בזבזנות, מקורביזם". פרויקט שאומדן עלותו עמד בשנת 2006 על 7.2 מיליארד שקל, ואילו כיום כבר מדברים על "עלות משוערת" של 22 מיליארד. מזכיר את אולימפיאדת החורף של פוטין...

תכנית "המקור" של ערוץ 10 סיפרה השבוע על רגולציה מסוג אחר של המדינה, לא כלכלית – על "ישיבות ההסדר": מאות תלמידים שרשומים בישיבות כלל לא נמצאים בישיבה בעת "ביקורות פתע", למרות שאלה מדווחות מראש לרבני הישיבות על-ידי משת"פים מתוך המערכת הצבאית. רגולציה של מדינה.

רגולציה של השוק במקום של המדינה

מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר ויושב ראש בית החולים "אסותא" כיום, פרופסור שוקי שמר, אמר בראיון לערוץ 10"אין מדינה בעולם שיכולה לנהל בתי חולים. תראה מה קורה בבריטניה וקנדה".

צריך להסיר את הכבלים הממשלתיים מענף הרפואה. אילו בתי החולים היו בבעלות פרטית, בבעלות עמותות, או בבעלות קופות חולים מתחרות – רמת השירות הייתה עולה, בעיית התורים הייתה נפתרת, והשחיתות הייתה נעלמת. בענפים פתוחים, חופשיים ותחרותיים אין צורך בשחיתות. לא צריך פרוטקציה כדי לקנות בסופרמרקט, אבל אילו הסופרמרקט היה ממשלתי – אז היינו נזקקים ל"קשרים" ולשוחד גם כדי לקנות מוצרים בסופרמרקט. מי שלא מאמין שישאל את העולים המבוגרים מרוסיה הקומוניסטית.  

הרגולציה היחידה האפשרית היא זו שנוצרת על ידי התחרות. הלקוחות קובעים באמצעות השקל שלהם למי יש זכות קיום, מי עומד בדרישות הציבור למחיר ולאיכות שירות. ובית חולים שלא יעמוד בדרישות הציבור יגיע לכינוס נכסים, יפשוט רגל – יפורק או יירכש על ידי בעלים חדשים מוכשרים יותר שידעו לנהל אותו בהתאם לדרישות הרגולטור הקשוח מכולם – ציבור הלקוחות.

רגולטור ממשלתי מקבל דוחות מהגופים המפוקחים ומתייק אותם. שום פקיד ממשלתי לא מסוגל לעמוד מול הידע המעמיק של העסק שמפוקח בתחום התמחותו. את הרגולטור תמיד "מסבנים" ו"מתחמנים" וכלל המשק נפגע עקב הפגיעה ביעילות והעיסוק בפעולות סרק. רק עסקים מתחרים, מאותו תחום, מסוגלים "לרסן" את עמיתיהם באמצעות הצעת חלופות טובות יותר לצרכן. 

הרגולטור הממשלתי פועל בדרך כלל בניגוד לרצון ציבור האזרחים – הוא מונע "ניקוי אורוות" וסילוק של עסקים כושלים שהציבור מאס בהם. הוא "מנשים" אותם בכסף שהוא מחרים בכוח כמיסים מהציבור, וכופה על הציבור להמשיך לקנות שירותים מהעסק הכושל.

את הדסה צריך להעמיד למכירה במסגרת "חוק הדסה" לאזור רפואה חופשית בירושלים. משקיעים מכל העולם יעמדו בתור עם הצעות למכרז. תוך עשור נזכה ליהנות משרותי הבריאות של אחד ממרכזי הרפואה הגדולים והטובים בעולם – הדסה ירושלים.

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שבת, 28 מאי 2016 07:40
אורי רפאלי 21/02/14
לפי המאמר הנ"ל כולם טיפשים ורק אתה חכם
לאור קריאת הרעיונות והתכנים המופיעים באתר קו ישר, נשאלת השאלה: האם טחו עיניהם של תושבי מדינתנו ושל אלה העומדים בראשה? הרי הדברים נראים ברורים- ואם אינם ברורים ניתן לנהל בעניינם ויכוח רעיוני.אנו זוכרים את כשלון דרכה של קו ישר בעת ההתמודדות לכנסת של עזרה זוהר ז"ל כאשר לא השיג אפילו את אחוז החסימה.אז האם רק אנחנו צודקים וכולם טפשים ולא מבינים דברים בסיסיים? לא ולא. פשוט הפרסום של קו ישר אינו מספיק. צריך קמפיין שיווק של הרעיונות..זהו נושא כבד וחשוב- ואינו פשוט.אורי
0
רבי דוד, נהריה
נדב אייל במאמר דווקא מרתק
על "מותו של מעמד הביניים הישראלי", מגיע למרבה הצער בסוף המאמר למסקנה דומה: אין מספיק רגולציה והתערבות ממשלתית... עצוב!http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/555/932.html?hp=1&cat=402&loc=12
0
יעקב יעקבי
שקם
היו זמנים שהיה צריך פרוטקציה כדי לקנות בשקם. היו זמנים ...
0

3000 תוים נשארו