התקשורת, האקדמיה ולצערנו כמעט כל תושבי ישראל, מייחסים תכונות חיוביות לכל שם וכותרת אליהם מתלווה הכינוי "ציבורי". "ציבורי" זה סמל לאובייקטיביות שמבטאת את רצון הכלל, משהו ששייך לכולנו, משהו עממי ולא מתנשא. "ציבורי" זה בדיוק ההפך מ"פרטי" – שזה סמל הרוע, האנוכיות והחזירות. זה ההקשר שאנשים חשים למשמע התואר הנפוץ. 

לכן עדיפה מערכת בריאות ציבורית, טוב שיש בדירקטוריון של חברה ממשלתית "נציגי ציבור", ותמיד חיוני להקים ועדת חקירה ציבורית. אין פלא שכולם מזועזעים מנתניהו שדורש את דחיית הפעלתו של "תאגיד השידור הציבורי" שהוקם כתחליף לרשות השידור שאוטוטו נסגרת.

רשות השידור "הישנה" סבלה מכל הוירוסים שמקננים בכל מוסד ממשלתי ותיק: טכנאים שמשתכרים 44 אלף שקל לחודש, פרשנים שמקבלים 52,000 שקל, קביעות בעבודה ופנסיה בשמיים. ועדי העובדים ב"ציבורי" תמיד מגיעים ל"הישגים" שמשמעותם מינימום עבודה תמורת שכר שלעולם עולה, תוך התנגדות לכל שיפור טכנולוגי. רשות השידור עמוסה עובדים מיותרים, חלקם קרובי משפחה. הארגון כולו בקושי מייצר תפוקה של ממש – אין קונים לסחורה, הרייטינג אפסי. לממשלה, נציגת "המדינה" בעלת העסק, אין שליטה של ממש בארגון.

אבל כך מתנהל בדרך כלל כל ארגון ציבורי. אז למה סוגרים את רשות השידור ולא את חברת חשמל או את נמל אשדוד? הרי שם המצב גרוע לא פחות. את רשות השידור סוגרים משתי סיבות: האחת – כי שר התקשורת שקיבל את ההחלטה, גלעד ארדן, היה זקוק לכלי שיעלה אותו לכותרות (זה הצליח מצוין למשה כחלון עם "רפורמת הסלולר"), והסיבה השנייה לסגירה – כי את רשות השידור אפשר לסגור, בניגוד לניסיון חסר סיכוי לסגור את הועד למען החייל, מפעל הפיס או נמל אשדוד. לרשות השידור יש חלופות פרטיות מתפקדות בדמות ערוצי שידור אחרים. המשפט "אני סגרתי את רשות השידור" יכול להועיל גם בוועידת מרכז הליכוד. אחלה גבר.

"ארגון ציבורי" הוא לרוב הונאה חוקית. כל ארגון כזה הופך מהר מאד לעסק פרטי של מנהליו ועובדיו הבכירים. חברת החשמל שייכת למדינה רק ברישומי רשם החברות. חברת החשמל היא בבעלות מעשית של ועד העובדים. בתי החולים הממשלתיים שייכים בפועל למנהלי המחלקות שממונים "לכל החיים" ולרופאים הבכירים. כך באוניברסיטאות הציבוריות ובכל מוסד ממשלתי או מוסד אחר שמתפרנס מתקציב המדינה. לא ייתכן אחרת כאשר אין "בעל בית" וכאשר מחויבים לחוקי עבודה "מתקדמים" – אלה שמגינים על מה שמכונה "זכויות העובדים". שילוב תנאים קטלני.

לנתניהו נמאס מזמן מרשות השידור שבעליה (אלה השולטים בתוכן השידורים) צבועים בגוון פוליטי מסוים – ולכן הוא תמך בצעדו של גלעד ארדן לפרוק רשות השידור. תמימות היה לחשוב שתאגיד שידור ציבורי חדש לא יתנהל ברבות הימים באותו תוואי, כי תנאי הסביבה נותרו ללא שינוי. את זה כתבנו כאן כבר לפני שנתיים.

טעינו – נתניהו הגיע למסקנה זו לא "ברבות הימים", אלא מוקדם בהרבה – ממש ערב חנוכת הבית החדש של השידור הציבורי הישן. נתניהו גילה "להפתעתו", שגם בתאגיד החדש מגייסים עובדים מאותו צבע פוליטי כפי שהיה. נתניהו קיווה שהממשלה תהיה בעלת הבית של התאגיד החדש (לפחות בשנים הקרובות, כי זה מה שמעניין פוליטיקאי), אבל הסתבר שאין חדש תחת השמש והתאגיד יהיה "עצמאי" – דהיינו, ישקף את הדעות "האובייקטיביות" של מנהליו ועובדיו.   

לא קיים מוסד ציבורי "חסר פניות" ואובייקטיבי. ברירת המחדל היא שליטת המנהלים במוסד. ברוב המקרים השליטה פוליטית. אמת אמרה השרה במשרד המיותר מירי רגב: "לא יכול להיות שנקים תאגיד שלא נשלוט בו". פירוש רש"י: "אם אנחנו לא נשלוט, מישהו אחר ישלוט – אז עדיף שאנחנו".

ממשלה לא צריכה לספק שירותי בידור – לא בתי קולנוע, לא תיאטרון, לא גלי צה"ל ולא שידורי טלוויזיה. ממשלה לא צריכה לכפות באמצעות מיסים על אזרחיה לממן שירותים עסקיים. ושירותי בידור הם שירותים עסקיים.

את רשות השידור צריך לסגור ולא לפתוח מחדש. לצערנו, נתניהו מעריך שאין לו די כוח פוליטי לבצע זאת כי כולם בעד "שידור ציבורי". נתניהו אולי מבין מה צריך לעשות, אבל הוא פוליטיקאי פרקטי ביותר – אם מהלך מסוים עלול להפריע להמשך הקדנציה – הוא לא יבוצע. נתניהו לא שואף "להנהיג", הוא מעוניין רק לשרוד. במסגרת כללים אלה – נתניהו צודק בהערכתו. לכן אין לנו ברירה – נמשיך לשלם עוד כמיליארד שקלים בשנה מיסים כדי לממן מוסד ממשלתי מיותר ומחיר הקוטג' לא ירד.

מוטי היינריך