התקשורת, האקדמיה ולצערנו כמעט כל תושבי ישראל, מייחסים תכונות חיוביות לכל שם וכותרת אליהם מתלווה הכינוי "ציבורי". "ציבורי" זה סמל לאובייקטיביות שמבטאת את רצון הכלל, משהו ששייך לכולנו, משהו עממי ולא מתנשא. "ציבורי" זה בדיוק ההפך מ"פרטי" – שזה סמל הרוע, האנוכיות והחזירות. זה ההקשר שאנשים חשים למשמע התואר הנפוץ.
לכן עדיפה מערכת בריאות ציבורית, טוב שיש בדירקטוריון של חברה ממשלתית "נציגי ציבור", ותמיד חיוני להקים ועדת חקירה ציבורית. אין פלא שכולם מזועזעים מנתניהו שדורש את דחיית הפעלתו של "תאגיד השידור הציבורי" שהוקם כתחליף לרשות השידור שאוטוטו נסגרת.
רשות השידור "הישנה" סבלה מכל הוירוסים שמקננים בכל מוסד ממשלתי ותיק: טכנאים שמשתכרים 44 אלף שקל לחודש, פרשנים שמקבלים 52,000 שקל, קביעות בעבודה ופנסיה בשמיים. ועדי העובדים ב"ציבורי" תמיד מגיעים ל"הישגים" שמשמעותם מינימום עבודה תמורת שכר שלעולם עולה, תוך התנגדות לכל שיפור טכנולוגי. רשות השידור עמוסה עובדים מיותרים, חלקם קרובי משפחה. הארגון כולו בקושי מייצר תפוקה של ממש – אין קונים לסחורה, הרייטינג אפסי. לממשלה, נציגת "המדינה" בעלת העסק, אין שליטה של ממש בארגון.
אבל כך מתנהל בדרך כלל כל ארגון ציבורי. אז למה סוגרים את רשות השידור ולא את חברת חשמל או את נמל אשדוד? הרי שם המצב גרוע לא פחות. את רשות השידור סוגרים משתי סיבות: האחת – כי שר התקשורת שקיבל את ההחלטה, גלעד ארדן, היה זקוק לכלי שיעלה אותו לכותרות (זה הצליח מצוין למשה כחלון עם "רפורמת הסלולר"), והסיבה השנייה לסגירה – כי את רשות השידור אפשר לסגור, בניגוד לניסיון חסר סיכוי לסגור את הועד למען החייל, מפעל הפיס או נמל אשדוד. לרשות השידור יש חלופות פרטיות מתפקדות בדמות ערוצי שידור אחרים. המשפט "אני סגרתי את רשות השידור" יכול להועיל גם בוועידת מרכז הליכוד. אחלה גבר.
"ארגון ציבורי" הוא לרוב הונאה חוקית. כל ארגון כזה הופך מהר מאד לעסק פרטי של מנהליו ועובדיו הבכירים. חברת החשמל שייכת למדינה רק ברישומי רשם החברות. חברת החשמל היא בבעלות מעשית של ועד העובדים. בתי החולים הממשלתיים שייכים בפועל למנהלי המחלקות שממונים "לכל החיים" ולרופאים הבכירים. כך באוניברסיטאות הציבוריות ובכל מוסד ממשלתי או מוסד אחר שמתפרנס מתקציב המדינה. לא ייתכן אחרת כאשר אין "בעל בית" וכאשר מחויבים לחוקי עבודה "מתקדמים" – אלה שמגינים על מה שמכונה "זכויות העובדים". שילוב תנאים קטלני.
לנתניהו נמאס מזמן מרשות השידור שבעליה (אלה השולטים בתוכן השידורים) צבועים בגוון פוליטי מסוים – ולכן הוא תמך בצעדו של גלעד ארדן לפרוק רשות השידור. תמימות היה לחשוב שתאגיד שידור ציבורי חדש לא יתנהל ברבות הימים באותו תוואי, כי תנאי הסביבה נותרו ללא שינוי. את זה כתבנו כאן כבר לפני שנתיים.
טעינו – נתניהו הגיע למסקנה זו לא "ברבות הימים", אלא מוקדם בהרבה – ממש ערב חנוכת הבית החדש של השידור הציבורי הישן. נתניהו גילה "להפתעתו", שגם בתאגיד החדש מגייסים עובדים מאותו צבע פוליטי כפי שהיה. נתניהו קיווה שהממשלה תהיה בעלת הבית של התאגיד החדש (לפחות בשנים הקרובות, כי זה מה שמעניין פוליטיקאי), אבל הסתבר שאין חדש תחת השמש והתאגיד יהיה "עצמאי" – דהיינו, ישקף את הדעות "האובייקטיביות" של מנהליו ועובדיו.
לא קיים מוסד ציבורי "חסר פניות" ואובייקטיבי. ברירת המחדל היא שליטת המנהלים במוסד. ברוב המקרים השליטה פוליטית. אמת אמרה השרה במשרד המיותר מירי רגב: "לא יכול להיות שנקים תאגיד שלא נשלוט בו". פירוש רש"י: "אם אנחנו לא נשלוט, מישהו אחר ישלוט – אז עדיף שאנחנו".
ממשלה לא צריכה לספק שירותי בידור – לא בתי קולנוע, לא תיאטרון, לא גלי צה"ל ולא שידורי טלוויזיה. ממשלה לא צריכה לכפות באמצעות מיסים על אזרחיה לממן שירותים עסקיים. ושירותי בידור הם שירותים עסקיים.
את רשות השידור צריך לסגור ולא לפתוח מחדש. לצערנו, נתניהו מעריך שאין לו די כוח פוליטי לבצע זאת כי כולם בעד "שידור ציבורי". נתניהו אולי מבין מה צריך לעשות, אבל הוא פוליטיקאי פרקטי ביותר – אם מהלך מסוים עלול להפריע להמשך הקדנציה – הוא לא יבוצע. נתניהו לא שואף "להנהיג", הוא מעוניין רק לשרוד. במסגרת כללים אלה – נתניהו צודק בהערכתו. לכן אין לנו ברירה – נמשיך לשלם עוד כמיליארד שקלים בשנה מיסים כדי לממן מוסד ממשלתי מיותר ומחיר הקוטג' לא ירד.
מוטי היינריך
בשביל המ צריך שידור ציבורי (לפי השקפתם)? כדי לספק תכנים תרבותיים איכותיים (להבדיל מהתכנים הקלוקלים של השידור המסחרי).
ומה אם מנהל התחנה הציבורית לא מצליח להפיק תכנים "איכותיים" (איך מודדים??) - צריך להחליף אותו במנהל יותר טוב. ומי יעשה את ההחלפה? לבעל הבית (הממשלה) אסור לפטר מנהל - כי זה ייחשב ל"התערבות פוליטית" וזה פסול.
אז איך? תיק"ו.
ומי מבצע את תחקירי "60 דקות"? הטלוויזיה הציבורית של ארה"ב? לא, המסחרית.
הבעיה עם ה"תרבות" (תרבות רחמנא ליצלן, לפי השקפה של מלומדים אלה או אחרים) היא שאתה יכול להפיק "תרבות" כמה שאתה רוצה (בטלוויזיה, תיאטרון או קולנוע ממומנים על ידי הממשלה) - אבל אתה לא יכול לגרום לאנשים להסתכל על זה. אז - בשביל מה (ובשביל מי) אתה מפיק?
אם אתה כול כך אוהב "תרבות" - תגייס קבוצה של "אוהבים", תאספו כסף (כולל תרומות או תשלום מרצון של מי שרוצים לראות את התכניות), ותקנו תחנת טלוויזיה, ותשדרו כמה תרבות שאתם רוצים - אין מניעה לכך.
וגם - שוחרי התרבות יכולים לממן תכניות או סדרות תרבותיות לפי טעמם ברשתות המסחריות - תמורת סכום סימלי המסחריות ישדרו כול דבר.
מי ימנה את חברי התאגיד הציבורי? אלוהים?
אתה חופשי להסכים עם עצמך.
כול אדם והטעם והתרבות שלו. אין לאיש זכות לכפות את "תרבות העילית" שלו על אחרים - וגם לא חינוך כזה או אחר.
"מי יספק תרבות עילית בטלוויזיה?" - בשביל מה צריך "תרבות עילית" בטלוויזיה? כי אתה רוצה שיספקו לך "תרבות" לפי טעמך?
לך לתיאטרון, לך לספריה.
איש לא חייב לממן עבורך את התרבות שאתה אוהב (עילית רחמנא ליצלן). ואם לא תצליח להשיג לעצמך "תרבות עילית" - זה לא סוף העולם. העולם לא יחרב בגלל מחסור ב"תרבות עילית".
בכול אופן - אם יהיה ביקוש ל"תרבות עילית" - תספק אותה הטלוויזיה המסחרית. ואם אין ביקוש - אז בשביל מה להשקיע ולהפיק ולשדר אם איש לא מסתכל על זה?
(דרך אגב - אני לא נתקלתי באף ענין טעם "תרבותי" שמחפש את התרבות בטלוויזיה. עניני הטעם סולדים מהטלוויזיה, והיא סולדת מהם. בצדק.).
האם ראוי לתת לנודות נפוחים "אליטיסטים" או "אינטלקטואלים" (רחמנא ליצלן) לשדוד את כספם של האנשים בתירוץ נבוב וריקני של "תרבות עילית"?
"כיצד יש לראות את תרבות העלית ולפתחה?"
כול אחד רשאי לאהוב כול תרבות ולפתח כול דבר כרצונו, חופשי חופשי. אין מניעה.
באשר לכספם של אנשים - כול אחד יוציא את כספו על מה שהוא אוהב ("תרבות" או בירה או נשים).
זה פשוט מאד.
והממשלה לא צריכה להתעסק בתרבות - גם זה פשוט ביותר.
אף אחד לא שם ולא מינה כת של "מלומדים" (דוגמת שרת התרבות שלנו מירי רגב) שיקחו לעצמם את הזכות לקחת את הכסף של אנשים אחרים בכוח, כדי ל"האכיל" אותם ב"תרבות" שהם (האנשים) לא רוצים.
המדינה לא אלוהים - המדינה היא פוליטיקאים מטומטמים. אולי אלוהים יודע מה זה "תרבות עילית" ואולי גם יוסי. אשרי הם. המדינה לא מוסד "תרבות". המדינה היא מוסד של כוח.
לכל אדם ולכל חבר בני אדם יש 'אינטרסים כלכליים'. זה טבעי וזה בסדר - כל עוד הם מממנים בעצמם את האינטרסים הכלכליים שלהם ולא כופים עליי או עליך לממן אותם.
העיתונים "הארץ", "מעריב", "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ועוד - ממומנים בידי גורמים אינטרסנטיים, לעתים סותרים זה את זה - וזה היופי שבשוק החופשי.
כמו כן, ישנם פודקאסטים איכותיים ביותר, כגון "סיפור ישראלי" שנחטף אל גלי צה"ל כשנה לאחר תחילת שידוריו, ו"עושים היסטוריה" של המהנדס רן לי - שתכניותיו לא נופלות באיכותן מ"שעה היסטורית" הזכורה לטוב.
חבורת "לאטמה" יצרה תכנית הומוריסטית שבועית איכותית בתקציב של פחות מעשירית מזה של "ארץ נהדרת".
סופרים כותבים ספרים נהדרים ללא תמיכה ממשלתית, חבורות נגנים ושחקנים מנעימות את אוזני הארץ בביצועים ליצירות איכותיות ועוד היד נטויה.
אפשר ליצור תרבות איכותית בארץ, אם רק יהיו לכך מספיק תומכים - ואכן ישנם.
כפיית "תרבות" מגבוה אינה הדרך.
האם בתחום הטלוויזיה חסדי השוק החופשי האובייקטיביסטים סבורים שזה מצב תקין שטייקון כלכלי ,ולצורך העניין גם חבר ממשלה (מדוע שלא?) היה גם בעלי ערוצי טלוויזיה?
ואם נמשיך את הדוגמא, מאחר והוא מאוד עשיר אז הוא משיג את הריטינג הכי גבוה בתוכניות ורוב האנשים צופים דווקא בערוצים שלו,- האם זה מצב תקין? ואם זה נשמע הזוי אז האם אתם מוסרית מצדיקים את אפשור ההתנהלות של ברלוסקוני שהיה גם ראש ממשלה וגם בעל שליטה בתקשורת האיטלקית הפרטית כמובן??!!?
ננסה להתחיל לברר מכאן.
והממשלה לא יכולה להוסיף כלום.
הרעיון (המקובל על רוב הציבור) שהממשלה מסוגלת (וצריכה) ליצור "תרבות איכותית" הוא פשוט לחלוטין לא נכון. הממשלה מסוגלת לבזבז כסף של אחרים בכמויות גדולות - אבל כסף לא מבטיח תרבות.
בהזדמנות נדון גם בזה.
הללואי שהמדינה לא תעסוק ביותר מאשר אנדרטאות.
זה לא אומר שלא יהיו דברים כאלה. יקימו אותם עמותות שונות או גופים אחרים עם תרומות של עשירים.
המדינה לא גוף כללי שעושה מה שבא לו. היא צריכה לעשות מה שחיוני (בטחון) ולא להתעסק בדברים אחרים מסביב.