שלישי, 10 אפריל 2012 04:10

סטנלי פישר - ראש ממשלה ב'

הבנק המרכזי נועד במקור להיות "מלווה של המוצא האחרון". מלווה לבנק שנקלע לקשיי נזילות "זמניים". בהמשך התחיל הבנק המרכזי לנהל את הכלכלה: לשמור על "יציבות מחירים", "תעסוקה מלאה" ועוד. ממשלה מזיקה מקבילה.

בנק מרכזי הוא תופעה חדשה יחסית. הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי האמריקאי הוקם לפני כ-100 שנים, לפני מלחמת העולם הראשונה. הפד הוקם עקב לחצים של "טייקונים", בעלי הבנקים הפרטיים הגדולים, בראשם מורגן ורוקפלר שניצלו את השפעתם על המערכת הפוליטית ולחצו להקמת בנק מרכזי. פעילותם להקמת בנק מרכזי התחילה לפחות עשר שנים לפני הקמתו. הם לחצו להקמת בנק מרכזי "כמו בגרמניה של ביסמרק" – סמל התנועה הסוציאליסטית המתקדמת, וברוח התקופה. מורגן ועמיתיו לא היו לוחצים להקמת בנק מרכזי אלמלא המהלך היה מטיב עמם ומקשה, בין היתר, על תחרות "פרועה" מצד בנקים חדשים ויעילים.

תפקידו העיקרי והמקורי של הבנק המרכזי היה להיות "המלווה של המוצא האחרון". מלווה לבנק שנקלע לקשיי נזילות "זמניים", למרות שמבחינת הנכסים שלו – מעמדו יציב. הלוואה מהבנק המרכזי תיתן "חמצן" לבנק שבקשיים עד לגביית ההלוואות שמועד פירעונן העתידי צפוי לשפר את נזילותו. "קשיי נזילות" לבנק, כמו לכל עסק אחר, יכולים להיווצר לדוגמה כאשר בעלי חשבונות עו"ש, רבים מהצפוי, רוצים לממש את זכותם למשיכה מיידית של כסף. הבנק אינו מחזיק כסף בחשבון העו"ש שלנו, חשבון ה"עובר ושב" הוא רק התחייבות של הבנק לשלם לנו כסף מיידית כאשר נדרוש.

הבנק המרכזי אמור לתת הלוואה לבנק שבקשיים זמניים תמורת שעבוד על נכסים של הבנק ("נכס" בבנק הם הלוואות שהבנק נתן והוא מצפה לקבל כסף כאשר ההלוואה תיפרע). הבנק המרכזי לא נועד במקור להציל כל בנק שפושט רגל בגלל ניהול עסקי כושל, אלא רק בנקים שבקשיים "זמניים".

בתחילת שנות השלושים, ובעיקר בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת התרחבו תפקידי הבנק המרכזי ומאז, בהדרגה, הם ממשיכים להתרחב. הבנק המרכזי התחיל לנהל "מדיניות מוניטארית" – כלומר, להשפיע על הפעילות הכלכלית במדינה באמצעות קביעת שערי ריבית, ניהול מסלקת כספים שמרכזת את הפעולות הכספיות בין הבנקים, והכתבת כללי "ניהול תקין" במסגרת תפקידו החדש כ"מפקח על הבנקים". עם השנים היה בנק ישראל למנהל-על של הבנקים – הוא שלמעשה קובע כמה בנקים יהיו, מי רשאי להיות "בנקאי" ומי ימונה למנהל בנק, איזה עמלות רשאי בנק לגבות ואפילו את מחיר השירותים לציבור. הבנק המרכזי גם קובע לפרטי פרטים חלק ניכר מנוהלי העבודה של הבנקים.

בהמשך, נטל הבנק המרכזי על עצמו לשמור על "יציבות המחירים", ואפילו סבסוד סקטורים מועדפים על ידו כגון יצואנים – באמצעות העלאת שער הדולר. בנק ישראל רוכש בשנים האחרונות מטבע חוץ בהיקפים חסרי תקדים באמצעות הדפסת כסף וגיוס כסף מהציבור על ידי הנפקת אגרות חוב קצרות מועד (מק"מ). קניית מט"ח על ידי בנק ישראל מעלה את השער שלו וגורמת לפיחות השקל לטובת יצואנים. מוצרי היבוא  מתייקרים ואילו יצואנים מקבלים יותר שקלים עבור כל דולר. כך מועברת הכנסה מאזרחים אל סקטורים שהפוליטיקאים חפצים ביקרם. תמורת המט"ח שבנק ישראל קונה מוזרמים למשק שקלים. הבנק המרכזי מחליט על הגדלה או הקטנה ב"כוח הקניה של הציבור" באמצעות רכישת מט"ח ואגרות חוב ממשלתיות בשוק, ופעולות הפוכות ל"ספיגת כסף" באמצעות הנפקת אגרות חוב של הבנק המרכזי.

שני הגופים השלטוניים, הממשלה ובנק ישראל מנהלים כיום יחד את כלכלת המדינה, פועלים בשווקי ההון ומתחרים בסקטור הפרטי על אותם שקלים: הממשלה שגובה מיסים ולוקחת הלוואות מהחוסכים באמצעות הנפקת אגרות חוב. הבנק המרכזי שקונה ומוכר אג"ח מדינה וגם אג"ח שהוא עצמו מנפיק (מק"מ) וגם קונה מט"ח. שתי זרועות ממסד אלה משפיעות על שערי הריבית באמצעות קניה ומכירה של אג"ח ושיתוף פעולה ביניהן. שניהם משלמים ריבית ופורעים אגרות חוב בשיטה דומה: הממשלה באמצעות הטלת מיסים נוספים, או לקיחת הלוואה חדשה ("גלגול הלוואות") ואילו בנק ישראל יכול, בנוסף לשיטת "גלגול החובות", גם להדפיס כסף חדש. גם הדפסת כסף היא שיטת מיסוי שמקטינה את ערך הכסף שבידי חלק מהציבור. שתי זרועות הממסד השלטוני בוחשות בכלכלה.

לבנק המרכזי (וגם לממשלה) אין שום מקורות ריאלים לכסף. הבנק אינו מייצר שום מוצר שמישהו אחר קונה. אם בנק ישראל "מרוויח" או "מפסיד" הוא למעשה מעביר נכסים מחלק אחד של הציבור אל חלק אחר של הציבור. כך הופך הבנק המרכזי לחלק ממערכת המיסוי: מס שמוטל על חלק מהציבור ומועבר על ידי הבנק לחלק אחר של הציבור. לכן גידול ביתרות מט"ח אינו מעיד על ה"מצב הכלכלי" של המשק ואין לו כלל תרומה לפעילות העסקית הכוללת במשק, אלא רק לפעילות של הסקטור אותו רוצים "לעודד" על חשבון האחרים.

טועה מי שחושב שלמדיניות "העשייה" המוניטארית של בנק ישראל יש תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלית של מדינת ישראל. אם "מדיניות נבונה" של בנק מרכזי מסוגלת להביא לצמיחה כלכלית, למנוע משברים כלכליים, או ל"הבריא" כלכלה – צריך לרשום על זה פטנט. לייצא את הרעיון לפחות לזימבבואה. יכולת הצמיחה של המשק לא נקבעת על ידי בנק ישראל – הבנק פועל במסגרת כללי המשחק הכלכלי במדינה שנגררים מממשלה לממשלה עם שינויים קטנים מעת לעת.

בשבועות האחרונים הרבה סטנלי פישר, נגיד הבנק להביע את דעתו על קשת רחבה של נושאים שקשורים לניהול המדינה על ידי הממשלה הנבחרת. פישר הוא נגיד בנק שנהנה בציבור מיוקרה ואמון רב – ולדבריו יש השפעה פוליטית למרות שהבנק המרכזי אינו חלק ממאזן הכוחות הפוליטיים. 

ריכוזיות קבלת ההחלטות בבנק ישראל על ידי קבוצה קטנה ועוצמת ההשפעה של החלטותיהם ¬– מסוכנת. אם אותה קבוצת "מומחים" שוגה – הציבור ישלם את המחיר, אבל זה יתברר רק בדיעבד. החלטות בנק ישראל אינן טובות או גרועות מממעשי הממשלה – בחישת שני גופים אלה בכלכלה מבוססת על הנחה שגויה שלעומדים בראש המוסדות יש "מומחיות" נדירה שמתבטאת בסגולות על-אנושיות לנהל כלכלה של מדינה.

התנהגות אחראית של בנק מרכזי (ללא מירכאות) יכולה להיות רק אם הוא לא מתערב ולא משבש תהליכים טבעיים, אבל במקרה זה הבנק בכלל מיותר –  ב"עשייה" הוא אינו  מסוגל לייצר תנאים לשגשוג מתמשך. הבנק אינו יכול לשנות את מבנה ההוצאות של הפוליטיקאים במסגרת תקציב המדינה. הוא יכול להתאים את מדיניותו לכללי המשחק שהם מכתיבים – לכן עצמאות היא קשקוש – הוא משרת את הממסד. רווחים של הבנק המרכזי מועברים לממשלה וכך גם הפסדיו. לא תיתכן "עצמאות" לגוף ממסדי שקשור בטבורו לשלטון.

הפוליטיקאים קובעים אם לקחת הלוואות בכספי ערבויות שהתקבלו בעבר מארצות הברית, להנפיק אג"ח בארץ ובחו"ל, להגדיל את הגירעון ועוד. הבנק יכול לטפל בריבית ולהשפיע על מחירי נכסים שרגישים לריבית – כמו נכסי השקעה ונדל"ן. הבנק ייקר דירות באמצעות ריבית ואיסורים על משכנתאות והממשלה תעניק "זכאות" ו"דיור בר השגה" כדי להוזיל דירות לסקטורים שהפוליטיקאים חפצים ביקרם... הבנק המרכזי יכול להשפיע על מחירי יבוא באמצעות שער החליפין. תיסוף מוזיל מוצרים ופוגע בתעשיות מקומיות ופיחות "מעודד" יצואנים לפרק זמן קצר (עד שגם השכר עולה "בגלל ההתייקרויות", וגם חומרי הגלם המיובאים מתייקרים), ואז נדרש פיחות נוסף במטבע כדי "להמריץ את העידוד" הקודם שהשפעתו התפוגגה. פעילותו זו, כאמור, דומה למיסוי שמעביר הכנסות מסקטור לסקטור אחר. הבנק יכול לנסות לקזז את השפעת החלטות הממשלה על המשק, להיות "עזר כנגדה" – אבל עם או בלי הבנק המרכזי – הכלכלה תדאג "לסגור חשבון" בעצמה, ליישר את העיוותים שהממסד יוצר.

הבנק המרכזי, כאמור, אינו "עצמאי". "עצמאותו" לכאורה, גם אינה חשובה. גם במסגרת "עצמאית" לכאורה, הוא משמש כגוף פקידותי מרכזי שמנסה לנהל את הכלכלה. אז במקרה "הטוב", של עצמאות יחסית, יש לנו שני גופים מרכזיים (ממשלה, ובנק מרכזי) שניזונים מהאשליה שיש ביכולתם לנהל את הכלכלה – לעודד צמיחה כלכלית, לעודד יצוא, למנוע אבטלה, וכל זאת ללא אינפלציה ("שמירה על יציבות מחירים").

שני הגופים מטלטלים מצד לצד את עגלת המשק. לפעמים הטלטול דוחף זמנית את העגלה קדימה, לעיתים הטלטול אינו משפיע, אך לרוב הטלטול מזיק להתקדמות העגלה ובמקרים מסוימים אפילו מדרדר אותה. בטוח שלשניהם יש יכולת גדולה להזיק.

למרות שכל אזרח אמור לדעת ששני גופים אלה לא מסוגלים לייצר שום מוצר שאדם שפוי יהיה מוכן לקנות מרצונו החופשי, אנחנו מאמינים בכישרונם הפלאי לנהל את המורכב מכל – את כלל המשק. ממשלות לא מסוגלות לייצר שרוכי נעליים או מכשיר טלפון נייד, הן נכשלות בתפעול מערכות בריאות וחינוך. ממשלה לא מסוגלת אפילו לגדל תפוחי אדמה וחיטה, או לקבוע מחירים של מוצרים. כל הניסיונות הללו של ממשלות נכשלו כישלון חרוץ תוך גרימת סבל רב לאזרחיהן. כיצד ייתכן שכמעט כולנו מאמינים שממשלות ובנק מרכזי יכולים לתכנן את הכלכלה כדי להביא ל"צמיחה כלכלית מתמשכת"?

במציאות אין סתירות, אין כפור חם. תזוזה איטית ומתמשכת של לוחות טקטוניים על פני כדור הארץ יוצרת לחץ בתפרים שביניהם. הלחץ בקו התפר עולה ומצטבר עד שהלוחות מתיישרים עם המציאות, מבצעים "תיקון", וזזים למיקום חדש. רעידת אדמה.

"הלוחות הטקטוניים" בכלכלה – הבנקים המרכזיים, מערכת הבנקאות והממשלות, יוצרים עיוותים מתמשכים מזה זמן רב. לכן צפויה מידי תקופה רעידת אדמה ש"מיישרת" עיוותים שיוצרת המערכת הפוליטית מול המציאות. גובר הסיכוי שהאירוע הכלכלי הבא יהיה "אירוע מכונן" – רעד אדמה שקורה אחת למספר דורות. ייתכן אפילו רעש בסדר גודל שיבשר את קץ המערכת הבנקאית הקיימת, זו המוכרת לנו, שמבוססת על ניהול הכלכלה על ידי בנק מרכזי.     

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב ראשון, 21 אוגוסט 2016 04:12

3000 תוים נשארו