שישי, 25 מאי 2012 15:29

בנקים - הגולם שקם על יוצריו (חלק 2)

פרק 2: על מסתרי המערכת הבנקאית והכשל המובנה בה. איך מתפקדים הבנקים כזרוע הארוכה של הממסד ומה סוד "יציבותם", בינתיים. כיצד יכולה מדינת ישראל להקדים תרופה ל"סערה המושלמת" הצפויה, ולהנהיג בנקאות חופשית.

חלק 2 מתוך 8

פרקים קודמים:

חלק 1 - הבנק האידיאלי הראשון.


סדרה של 8 כתבות החושפת את מסתרי המערכת הבנקאית על הכשל המובנה בה. איך מתפקדים הבנקים כזרוע הארוכה של הממסד ומה סוד "יציבותם", בינתיים. כיצד יכולה מדינת ישראל להקדים תרופה ל"סערה המושלמת" הצפויה, ולהנהיג מערכת בנקאות חופשית יציבה. בסיום הסדרה ניתן יהיה להוריד אותה בפורמט PDF להדפסה.

 

 

"יחס רזרבה" נדרש – מציאות מול תיאוריה 
 
ברוב המדינות הבנקים נדרשים לשמור אחוז מסוים מהפיקדונות כרזרבה נזילה. בכספי הרזרבה אסור להשתמש למתן הלוואות והם נועדו ל"יום סגריר" בו לקוחות, רבים מהצפוי, יגיעו לבנק למשוך את כספם. הדרישה החוקית לרזרבה, כפי שמתוארת בספרי הלימוד, אינה קיימת במציאות וקל להיווכח בכך בייחוד בימים אלה. אם הבנק המרכזי מעמיד לרשות הבנקים אשראי "ככל שיידרש" אז הוא מחזיר להם את כל "הרזרבה" שלהם ופי כמה מעבר לה... הבנק המרכזי חוזר ומלווה את כספי "הרזרבה" לבנקים המסחריים... אז למעשה אין רזרבה למרות שהיא רשומה באיזשהו מקום בתקנות... מדינות לא מעטות נטשו את הרעיון הפיקטיבי, ביניהן אנגליה, קנדה, ניו זילנד ועוד. באירופה ירדה השנה (2012) הדרישה הרשמית ליחס רזרבה ל- 1%...
 
בנקים בישראל נדרשים ל"חובת נזילות" של 6% כנגד פיקדונות שתקופתם עד 6 ימים, ושל 3% כנגד פיקדונות לזמן קצוב עד שנה. לפיקדונות לתקופה ארוכה משנה אחת – לא נדרשת "חובת נזילות".
 
בנקים אמורים לשמור על רזרבה או "נזילות", על פי ניסיונם וציפיותיהם לדרישה למזומנים על ידי הלקוחות. בפועל, די לבנק אם הוא עומד בדרישות רגולטוריות לנזילות. אין תחרות בין הבנקים על היקף הרזרבה לנזילות, שאמורה להעיד על חוסנו של הבנק לתרחישים קיצוניים. דרישת בנק ישראל היא כסת"ח אחיד ומְסַפֵק.
 
אם, מעשית, אין דרישה לרזרבה – אז מה יש כן?
 
תקנות הפיקוח על הבנקים דורשות יחס "הלימות הון" נאות. במילים פשוטות: כמה כסף מהונו העצמי הבנק צריך לשמור בכספת כנגד כל שקל שהוא מלווה. כלומר, מה כושר הספיגה של הבנק אם הלוואה שנתן, לא תיפרע על ידי לקוח? הדרישה להלימות הון היא שמגבילה את היקף ההלוואות שהבנק רשאי לתת וככל שיחס הלימות ההון הנדרש נמוך יותר (הבנק רשאי לתת יותר הלוואות) כן גדל לכאורה הסיכון לשרידותו של הבנק – די יהיה בחדלות פירעון של איש עסקים גדול כדי שלבנק יהיו קשיים בכיבוד פיקדונות ותוכניות חיסכון של לקוחותיו. הלימות ההון היא "כרית הביטחון" של הבנק לימי סגריר. הלימות ההון של ענקי המשכנתאות בארצות הברית עמדה על כ-3%. כלומר די ש-3% מהמשכנתאות שפרדי מק העניקו לא ייפרעו כדי שהבנק יוותר ללא הון עצמי... ואכן זה קרה...
 
"הלימות ההון" היא "כרית ביטחון" ליום בו הבנק יקרוס ויצטרך לממש את נכסיו כדי להשיב כסף למפקידים. ב"הון" נכלל, כאמור, גם שווי המבנה המרשים של הבנק שניתן למכור ביום הדין. אבל רק חלק קטן מ"הלימות ההון" הוא כסף נזיל ויכול להיחשב כ"כרית ביטחון" נזילה מיידית.
 
גם הדרישה להלימות הון מינימאלי סבוכה ביותר, כמיטב הרגולציה המודרנית. לא כל מרכיבי ההון העצמי רשאים להיכלל ב"כרית הביטחון" ולא כל ההלוואות שהבנק נתן נחשבות ל"סיכון" שצריך להעמיד כנגדו הון עצמי במסגרת "כרית הביטחון". סוג ההלוואה מכתיב את היקף ההון העצמי שהבנק צריך לשריין כהון נזיל כנגדה. כאשר בנק רוכש אג"ח מדינה – כלומר, נותן הלוואה למדינה – הדרישה לשריון הון עצמי כנגד הלוואה זו היא אפס. אגרות חוב של המדינה נחשבות, על פי התקנות, לבעלות אפס סיכון... ספרו את זה היום לבנקים באירופה... לפי התקנות ישנן "רבדים" שונים (Tier) לסיכון בהלוואות והגדרות שונות איזה נכסים מההון העצמי נחשבים כנאותים לצורך חישוב הלימות ההון. תורה שלמה.
 
לקראת תחילת שנת 2012 נדרשו הבנקים בישראל להגדיל בהדרגה (עד שנת 2016) את יחס הלימות ההון. יחס זה עמד על פחות מ- 7.7% בממוצע, והם נדרשו להגדילו ל- 11%. המשמעות היא שהבנקים יצטרכו להגדיל מאד את הונם העצמי (באמצעות הנפקת מניות ודילול חלקם של הבעלים הנוכחיים, או שכספי הרווחים יישארו בבנק במקום לחלקם כדיבידנד לבעלים), או לצמצם את היקף האשראי שהם נותנים שמשמעותו הקטנת רווח, או תמהיל של שלושת הצעדים גם יחד. הדרישה להגדלת "כרית הביטחון" של הבנקים חשובה לאזרחי מדינת ישראל, אך לא מלהיבה את בעלי המניות שלהם מסיבות מובנות... כשלושה חודשים לאחר מכן נסוג בנק ישראל מדרישתו ופרסם דרישות "מתונות" יותר. בנקים במדינות מערביות אינם במצב הרבה יותר טוב. "יוצאי דופן" הם השבדים ששואפים להגיע ליחס הלימות הון לבנקים הגדולים של 19%. וישנם בנקים פרטיים גדולים ו"שמרנים" בשווייץ שומרים על יחס הלימות הון של 22% ואף יותר.
 
"יחס הלימות ההון" הוא נתון שמחושב על פי הוראות של הרגולטור הראשי (המפקח על הבנקים שבבנק המרכזי). חסידי הרגולציה הממשלתית שמים בו את מבטחם. בנק שעומד בדרישות הרגולטור מקבל חותמת "כשר למהדרין". משהתקבלה החותמת – ציבור המפקידים יכול להיות "רגוע", אין מקום והצדקה למוסדות פרטיים שישאלו את הבנק שאלות קשות, אין מקום לתחרות בין הבנקים על "יציבות", אין תועלת שבנק ידגיש בפרסומיו שהוא יציב מאחרים. בדוחות של בנק ההשקעות ליהמן ברדרס מתאריך 10/09/2008, כשבוע לפני שקרס, הלימות ההון עמדה על כ- 11%. הבנק עמד בתנאי הרגולציה! ערב הקריסה הסתבר שהיחס עומד על 2.27%... 
 
בנק מוכן להלוות כסף לכל לקוח שעומד בקריטריונים של הבנק (בעיקר יכולת פירעון ובטחונות), הבנק אינו בודק בכל רגע אם עומדים לרשותו די פיקדונות למתן ההלוואה או האם הוא עומד בדרישות להלימות הון – הלוואה (ללווה "טוב"),קודם כל נותנים – זו "הפרנסה" של הבנק!
 
מהו "כסף"? 
 
כדי לדעת אם כמות הכסף עלתה או ירדה, צריך להחליט מהו כסף – וזאת כדי שנוכל להשוות גורמים זהים. "כסף" הוא אמצעי חליפין מקובל שניתן להמירו למוצרים ולשירותים כאמצעי תשלום סופי ("סופי" – אין צורך בפעולה נוספת, לאחר ביצוע תשלום בכסף, כדי להשלים את עסקת החליפין). מזומנים בארנק הם כסף, וכך גם כסף בחשבון העו"ש. ניתן למשוך מחשבון העו"ש כסף באופן מיידי או לחייב את חשבון העו"ש באחד מאמצעי התשלום המקובלים (לדוגמה: צ'קים, או כרטיס מגנטי). חשבון עו"ש אינו תחליף אוטומטיומושלם לכסף, אלא מותנה באמון שמוכר המוצר מייחס לתחליף זה. אמון בצ'ק שאכן יש לו כיסוי, או אמון בחברת כרטיסי האשראי שלקחה על אחריותה את חיוב חשבון העו"ש של מחזיק הכרטיס.
 
פיקדון סגור בבנק אינו "כסף" במובן זה, למרות שיש לו השפעה על "תחושת העושר" שלנו ועל נכונותנו לבצע קניות. פיקדון או תוכנית חיסכון יהפכו ל"כסף זמין לקניות" אם נבקש מהבנק לפרוע אותם אל חשבון העו"ש.
 
בניגוד לחשבון עו"ש, "פיקדון סגור" (לזמן קצוב) או "תוכנית חיסכון" אינם יכולים להיחשב ל"כסף" כל עוד לא הגיע מועד הפירעון של הפיקדון – המועד בו הפיקדון נפרע ע"י הבנק אל חשבון העו"ש שלנו. הכסף שבפיקדונות הסגורים ובתוכניות חיסכון משמש את הבנק למתן הלוואות ללקוחות אחרים. ב"אופן ציורי" ניתן לראות את כספי הפיקדון שלנו כאילו הועברו כהלוואה לחשבון העו"ש של הלקוח הלווה. אם נחשב אותם כ"כסף", אז נספור אותם פעמיים בסיכום כמות הכסף במשק – פעם אחת אצלנו בחשבון כ"פיקדון סגור", ובפעם השנייה בחשבון העו"ש של הלווה, שקיבל את כספי תוכנית החיסכון שלנו כהלוואה מהבנק.
 
מניות ואגרות חוב גם הם אינם "כסף", צריך למכור אותם כדי שיהפכו ל"כסף". כאשר נמכור אותם – למישהו אחר, לקונה המניות יהיה פחות "כסף" אצלו בחשבון. המניות בהן מושקע החיסכון שלנו, אינן "כסף", הן "מוצר" שנקנה תמורת כסף – אי אפשר לקנות באמצעותן מוצרים ושירותים, אין קופאית בסופרמרקט שתסכים לקבל בקופה מניות. אגרות חוב ומניות אינן אמצעי חליפין "סופי", גם ערכן יכול להשתנות בעת המכירה.
 
לפיכך, "כסף זמין לקניות" הוא סיכום של כמות המזומנים (שטרות ומטבעות) וחשבונות העו"ש בבנקים.
 
מה יכול לשמש כ"כסף"?
 
כסף הוא אמצעי חליפין שמניב לנו תועלת רק כאשר אנחנו מחליפים אותו במוצר או בשירות שעל פי הערכתנו האישית והסובייקטיבית מניב לנו תועלת. ביצענו את החליפין, של כסף במוצר, כי הערכנו שמצבנו מייד לאחר החליפין יהיה טוב מאשר רגע לפני ביצוע ההחלפה של הכסף במוצר (יכול להסתבר בדיעבד שטעינו בהערכה).
 
בכסף עצמו אין בדרך כלל תועלת. לא נהנה כל כך אם נלעס את השטרות ולא יהיה לנו חם יותר אם נתכסה במטבעות זהב. כסף הוא כתב-אופציה להמרה במוצר או בשירות שמניבים לנו תועלת. התועלת מופקת כאשר אנחנו מממשים את האופציה ומחליפים את הכסף למוצרים.
 
כל מוצר שמניב תועלת לאנשים, ושהושקעה עבודה ומאמץ ביצירתו – יכול לשמש ככסף, כאמצעי חליפין. שקית ניילון עם אויר חופשי אינה יכולה לשמש ככסף משום שלא מושקע מאמץ ביצירתה והיא אינה מניבה תועלת לאף אחד. אוויר קיים בשפע.
 
ייתכן שמוצרים מניבי תועלת ישמשו ככסף. התנאים להפיכתו של מוצר מסוים לאמצעי חליפין מוסכם הם נוחיות לאחסון ולאגירה, אפשרות שימוש ביחידות קטנות (לקבל "עודף" מתשלום גדול), בלאי נמוך, ויכולת להניב תועלת למספר גדול של אנשים. דוגמה טובה לכסף-מוצר הן קופסאות סיגריות שמשמשות ככסף לכל דבר בבתי כלא, או בתקופות משבר (מלחמת העולם). בייצור סיגריות מושקע מאמץ אנושי (עבודה) והון, יש ציבור גדול שמפיק תועלת מהעישון – מהשימוש ב"כסף-מוצר". את החפיסות ניתן "לפרוט" לכסף קטן (לסיגריות בודדות), וחיי המדף שלהן ארוכים.
 
היסטורית, שימשו מטבעות שהוטבעו ממתכות יקרות (כסף וזהב) כאמצעי חליפין נוח. זהב הוא סוג של כסף-מוצר. אי אפשר להגדיל שרירותית את הכמות של אמצעי חליפין זה ללא השקעת עבודה רבה בכריית אבקת הזהב ועיבודה למטבעות. נדירות המתכת ויופייה שימשו בחברות אנושיות רבות כקישוטים שמדגישים את מיניות האדם או מבַדְלים את מעמדו. בעת המודרנית משמש הזהב גם כחומר גלם בתעשיות עדינות.
 
ייתכנו גם מוצרים אחרים שישמשו ככסף מוסכם ובתנאי שיידרש מאמץ אנושי כדי להשיגם. לדוגמה: סוג צדפות נדיר ובעל צורה אחידה, קלה לזיהוי, שנדרש מאמץ אנושי כדי למצוא אותן בטבע. אילו הן היו מצויות בשפע על שפת הים, הן היו מאבדות את ייחודן כאמצעי חליפין מוסכם תמורת מוצרים ממשיים מניבי תועלת. 
 
בעת המודרנית נוצר כסף-נייר מוסכם כאמצעי חליפין. כסף-נייר יכול היה להיווצר רק בעת המודרנית ולשמש כאמצעי חליפין בזכות צרוף של שני גורמים: יכולת טכנולוגית לייצר שטרות ייחודיים, קלים לזיהוי וקשים לזיוף, והתגבשות כוחה של המדינה. המדינה יכולה להבטיח לאזרחים, ברמת ביטחון גבוהה, שאיש לא ידפיס שטרות במרתף ביתו, ואם יעשה כן ייחשף וייענש על ידי המדינה. תנאי נוסף הוא שאזרחים יאמינו שגם המדינה לא תדפיס "יותר מידי שטרות" בזמן קצר.     
 
מי "מדפיס כסף"?
 
הדפסת כסף ישירה על ידי הבנק המרכזי
 
ברור "לכולם" כי הבנק המרכזי הוא הגורם שמדפיס כסף בכלכלה המודרנית. הבנק המרכזי מדפיס כסף פיזי – שטרות ומטבעות, אבל גם "מדפיס" כסף אלקטרוני באמצעות זיכוי חשבון של בנק מסחרי שמתנהל בבנק ישראל. אין הבדל בין כסף פיזי לבין כסף אלקטרוני – שניהם כסף אמיתי. לבנקים המסחריים יש חשבונות בבנק ישראל, כמו שלנו יש חשבון באחד הבנקים המסחריים. הבנק המסחרי רשאי בכל עת להמיר כסף אלקטרוני מחשבונו בבנק ישראל בשטרות-שקלים מנייר לפי צרכיו. פעולה זו אינה משנה את כמות הכסף במשק כי הכסף האלקטרוני שבנק ישראל מקבל תמורת כסף-הנייר שסיפק לבנק המסחרי בהתאם לדרישתו – פשוט נגרע מהמערכת, "נמחק" אלקטרונית. יש שינוי בצד ההתחייבויות במאזן בנק ישראל: במקום "התחייבות אלקטרונית" לבנק המסחרי בחשבון שהוא מנהל בבנק ישראל (רישום של יתרת זכות לבנק המסחרי), גדלה ההתחייבות של בנק ישראל בסעיף "שטרות במחזור".
 
לא די בהדפסה פיזית של שטרות ומטבעות, או בהקלדת "כמות כסף" מסוימת ברשומות שבחשבונו של הבנק המרכזי – צריך גם דרך כדי "לפזר" את הכסף "המודפס" בעורקי הכלכלה. צריכה להימצא גם דרך להפיצו – בנק מרכזי לא יכול לפזר כסף מהליקופטרים.
 
הבנק המרכזי מדפיס כסף ו"מזריק" אותו לורידי הכלכלה באמצעות קניות ב"שוק הפתוח" של ניירות ערך (ני"ע). הבנק המרכזי מעדיף לרכוש ני"ע סחירים במיוחד כמו אגרות חוב ממשלתיות ומטבע חוץ, אך בתקופות "מצוקה" הבנק יכול לרכוש גם אג"ח של חברות פרטיות (כגון אג"ח של טייקונים ש"במצוקה"). הבנק המרכזי משלם תמורת הרכישות הללו בכסף חדש ש"הדפיס" יש מאין. כסף שלא היה קיים קודם לכן במערכת. ההדפסה אינה בהכרח תמיד פיזית (במכונת דפוס), אלא מתבצעת בהקשת מקלדת וזיכוי חשבונו של הבנק המסחרי בבנק ישראל – הבנק המסחרי ממנו נרכשו ני"ע. הבנק המסחרי מזכה לאחר מכן את חשבון העו"ש של הלקוח שמכר את ני"ע.
 
הבנק המרכזי יכול להדפיס כסף גם באמצעות מתן "הלוואה" לבנקים מסחריים תמורת בטחונות שהבנק המסחרי נותן. המילה "הלוואה" נרשמה במירכאות כפולות כי הביטחונות שהבנק המסחרי מפקיד בידי הבנק המרכזי (כנגד ההלוואות שניתנות לו) רעועים, ובמקרים רבים קיים ספק אם הם ניתנים למימוש. אילו הביטחונות היו אמיתיים ו"שווים", אז הבנק המסחרי יכול היה לגייס את הכסף ממשקיעים בשוק הפתוח. הבנק המרכזי האירופאי העניק בשנים 2011/2012 למעלה מטריליון אירו "הלוואות" לבנקים מסחריים תמורת שיעבוד אג"ח של מדינות אירופאיות ריבוניות. ספק אם הלוואות אלו ייפרעו אי פעם ולכן יש להתייחס ל"הלוואות" כאל כסף מודפס.  
 
כאשר אדם פרטי קונה אגרת חוב בשוק הפתוח, הוא משלם בכסף קיים. כסף שהגיע אליו כתוצאה מ"מעשה טוב" שהוא עשה – ממוצר או שרות שהוא מכר לזולת שזקוק לאותו מוצר – בתמורה התקבל כסף. הקונה הפרטי "תרם" מוצר או שרות לכלכלה (או מדויק יותר – את הערך המוסף של אותו מוצר או שרות). כאשר בנק מרכזי מדפיס כסף חדש וקונה בו אגרת חוב – הוא יוצר כסףשלא הגיע לידיו כתמורה למוצר או שרות שהוא מכר למישהו. הכסף שבידי הבנק המרכזי לא הגיע לידיו כתמורה ל"מעשה טוב" – להגדלת תועלתו הסובייקטיבית של מישהו אחר. נהפוך הוא – כל שקל נוסף שבנק מרכזי יוצר מפחית את שוויים של יתר השקלים שבשוק.
 
ברוב המדינות אסור לממשלות להדפיס כסף על פי חוק. אז אסור... אבל הבנק המרכזי ממשיך להדפיס למעשה את הכסף עבור הממשלה. רשמית זו אינה "הדפסה" כי הממשלה "חייבת" את הכסף לבנק המרכזי שמחזיק "בינתיים" באגרות החוב הממשלתיות שרכש בשוק הפתוח. אבל מצד שני, רווחים והפסדים של הבנק המרכזי מועברים על פי חוק אל תקציב המדינה. בינגו. כאשר הבנק המרכזי רוכש אגרות חוב ממשלתיות בשוק, הוא מגדיל את הביקוש להן ומאפשר בדרך זו לממשלה להמשיך ולמכור אגרות חוב חדשות במחיר "סביר". למרות זאת, הבנק המרכזי נחשב לגורם "אחראי" לעומת הפוליטיקאים שבממשלה, אבל אלו שני צדדים של אותו המטבע.
 
הדפסת כסף של הבנק המרכזי באמצעות "פרוקסי" – שָרַת
 
הבנק המרכזי מדפיס כסף גם באמצעות "שרתים" – הבנקים המסחריים. השרתים פועלים במסגרת כללים ותקנות של הבנק המרכזי ותחת גיבוי מלא שלו. התקנות מאפשרות לבנק המרכזי שליטה בכמות הכסף שמודפסת באמצעות השרתים.
 
יכולתם של הבנקים המסחריים ליצור כסף חדש אינה תכונה מובנית של הבנקים. כלכלנים רבים מציירים תמונה כאילו הבנקים משכפלים כסף ותפקידו של הבנק המרכזי "לפקח" עליהם שלא יגזימו. המציאות הפוכה – הבנקים משכפלים כסף כי החקיקה המודרנית (מאז אמצע המאה ה-19) מאפשרת להם את הכלים. הבנק המרכזי קובע מתי ובאיזה קצב הם ישתמשו ביכולתם זו.
 
בספרות הכלכלית הנפוצה (ובשלל סרטונים ביוטיוב) מסבירים לנו שהגורם השני, ואולי העיקרי, שמדפיס כסף הם הבנקים המסחריים באמצעות מתן הלוואות. ההסבר טוען שכל בנק מחויב לשמור רזרבה בכספותיו מכל הפקדה של לקוח בחשבון העו"ששלו ואת יתרת הכסף הבנק רשאי להלוות. הרזרבה נדרשת למקרה שחלק מהלקוחות ירצו למשוך את כספם מיידית מהבנק. הלוואה זו משמשת את הלווה לצרכיו, הוא מבצע באמצעותה תשלומים שבסופו של יום חוזרים לבנק כלשהו כפיקדון עו"ש חדש. גם הפיקדון החדש מהווה בסיס להלוואה נוספת, לאחר שהבנק "שם בצד" את הרזרבה לה הוא נדרש על פי חוק. וכך מתגלגל הכסף מפיקדון עו"ש להלוואה וחוזר חלילה, כאשר בכל "סיבוב" יורדת כמות הכסף הזמינה להלוואות חדשות בגלל "יחס הרזרבה" שהבנק צריך לשמור. חישוב לא מסובך מראה שאם, לדוגמה, יחס הרזרבה עומד על 10 אחוז (כלומר, כל בנק מחויב לשמור 10% מכל פיקדון כרזרבה ורק את יתרת 90 האחוזים להלוות) – נקבל שכמות הכסף במשק גדלה פי עשרה מהפיקדון הראשוני. חישוב קל נוסף יראה שאם יחס הרזרבה הנדרש ירד ל- 2% במקום 10% שבדוגמה, תעלה כמות הכסף שנוצרת בתהליך על ידי המערכת הבנקאית לפי חמישים. כלומר, פיקדון של 1,000 שקלים יהפוך לפיקדונות חדשים שמצטברים ל- 50,000 שקלים.  
 
השיטה הבנקאית שמבוססת על הדרישה הרשמית מהבנקים לשמור כרזרבה חלק מכספי המפקידים בחשבון העו"ש נקראת "בנקאות עם רזרבה חלקית" (Fractional reserve banking). יש לשים לב שהדרישה לשמירת רזרבה מתייחסת אך ורק כנגדחשבונות העו"ש. על פיקדונות סגורים לתקופה מוסכמת, כגון תוכניות חיסכון ארוכות טווח – אין דרישה לשמירת רזרבה.
 
התיאור ציורי למדי, אך במציאות מנגנון "שכפול" הכסף על ידי הבנקים המסחריים שונה, כפי שנראה בהמשך.
 
מוטי היינריך

 

 

המשך בפרק השלישי – "כסף אמיתי" מול "כסף-חוב".

עודכן לאחרונה ב שבת, 13 אוגוסט 2016 16:02

3000 תוים נשארו